ארכיון חודשי: ספטמבר 2020

עד הגג

לא קורא למה שאני מצייר "ציורים" אלא "פלקטונים". פלקטים קטנים. ראו בסוף הפוסט הזה ציור שלי, כלומר פלקטון, של לו ריד. במהדורה החדשה של ביוגרפיה של ריד שויקטור בוכריס כתב, מסופר איך ריד היה מפוחד בשעות האחרונות לחייו. קשה לקרוא את הקטע הזה. כמה חזק ריד חשב על המוות באלבום הסולו הראשון שלו שנקרא "לו ריד"?. האלבום הוא יצירת מופת, לפחות בגלל השיר "אוקיינוס", השיר האחרון. למבנה השיר דמיון אדיר. הוא דוגמה לשיר לו עומק נדיר. את השיר "Ride into the Sun" אני מחשיב לטיפול פסיכולוגי שיכול למנוע, לפחות לכמה שעות מחשבות התאבדות. אחסוך מכם דוגמאות.

הנה תרגום לשיר "התפוררות" של אריקה ג'ונג. אחרי שתקראו אותו תקשיבו לשיר הנ"ל של ריד. כעת שאלו את עצמכם אם כדאי לכם להתרחק מהחלון. מהמעקה. מקומת הגג.

התפוררות / אריקה ג'ונג:

משום שעיניך הן צבע הצל על קתדרלת שארטר
משום שמשקפי השמש שלך הם עשן
משום שעשן מתפתל מאוזניך אל שירים
משום ששפמך מצל על אותיות מילותיך
משום שצווארך שתול בכתפך
משום שפיטמותיך הקטנות נעות לפגוש את לשוני
משום שטבורך ארצך מעולם לא התגלה על ידי קולמבוס
משום שאנו, שאנו מתפוררים
משום ששערך השחור מתערסל על בטנך
משום שברכיך הן הרים משתרעים
משום שפי הוא עמק שלג נמס
משום שאברך אינו מליצה
משום שירכיך הן סוסים מסתערים
משום שרגליך הן התחלה, ושוב התחלה,
משום שכפותיך מקווקוות את האוויר
משום שאנו,
שאנו
מתפוררים.

פה אני חייב לכם הסבר. רון מיברג, שכותב אדיר על מוסיקה, עושה במילים / משפטים מה שרונאלדו / מסי עושים בכדור. אני משתדל, אבל אני חושב שהכדור היחיד שאני מקפיץ זה אקמול. אני עפר לרגליו של מיברג. אני חושב שאטלנטיס, היבשת האבודה, נמצאת במיין, ארצות הברית, שם מיברג גר. אני חושב שהוא יודע את זה. את הידע הזה הוא מסתיר. אמרתי פעם שעיתונאי רוק גדול הוא זה שמבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים. פעם חלמתי שאני שריף אמריקאי שמפרק את ביתו של מיברג בחיפוש אחר האקדח. לבסוף מבין שהאקדח הזה חגור על מותני. בעצם על מותי. ורק אחרי שאמות יקראו לי "יוהן סבסטיאן".