זהב. גולדפינגר

תגיד לנו קובי למה אתה לא כותב אוטוסטרדה. משפטים פשוטים, שקופים, ישירים. למה אף פעם לא תכתוב: "גשם חזק בחוץ ולא יכולתי לצאת החוצה". תמיד תכתוב: "דלי מלא מים בראש. צריך להיכנס הביתה. להתכופף ליד תנור". מה, לא קלטת את האמירה "דבר אוטוסטרדה" של "הגשש החיוור"? לא נמאס לך ממשפטים עקומים, מדימויים?

יש לי תשובות מעולות לשאלות האלה. באחד הפוסטים הקרובים אביא אותן.

אבל כעת אפרגן לכתיבה פשוטה, שקופה, ישירה. "קרמטוריום" מעניק השנה את פרס "מזרק הזהב", פרס לעיתונאי המוסיקה המצטיין, לאנשי הבלוג השקוף, ישיר, ששפתו פשוטה – "מתים עליהם" ב"Ynet". הקישו בגוגל "מתים עליהם".

כותבים אותו דוקטור חופית כהן ויובל לוי. יובל הוא עיתונאי וותיק: "להיטון", "הארץ", "חדשות", "ווליום", "מעריב". התארח בגלי צה"ל. אנחנו מכירים מ-1983. מהתקופה בה עישן מקטרת, היה מנוי על ה"ניו מיוזיקל אקספרס", אחד מאלה ששמו את "נושאי המגבעת", "דורלקס סדלקס", "פוליאנה פראנק" והלהקה האנגלית הנהדרת "האנדרטונס" על נייר העיתונים. גם השאיל מתקליטיו לעורך המוסיקה בגלי צה"ל שרון מולדאבי כשזה דיבר ג'ים מוריסונית.

הבלוג של יובל וחופית עוסק במוזיקאים שלא חיים אבל המוסיקה שלהם כן. אף אחד אחר לא כותב עליהם: דאסטי ספרינגפילד, נחמה הנדל, מארק בולן, איאן דיורי, ברכה צפירה וכל נושאי המגבעת של פורטיס-סחרוף-והיפופניקים-מקומיים – אם תקשיבו, לדוגמה, להקלטות של הזמר אברהם פררה, ש"מתים עליהם" כתבו עליו, אל תתפלאו אם המגבעות שלכם יעיפו, יחד עם המוח שלכם לכיוון המלצות יובל וחופית. אל תפחדו. צאו מהסורגים שלכם.

הבלוג שלהם הוא הפופולרי ביותר ב"Ynet". מפתיע, אבל סוף סוף משהו מפתיע קורה בעיתונאות המוסיקה בארץ. משהו מקורי.

כן, הכתיבה הפשוטה. בספר "הבשורה על פי הטבע" של ג'ון בורוז (אין קשר לסופר הביט ווילאם בורוז) שהופיע כעת בהוצאת "נהר", שגם היא משהו מפתיע בין הוצאות הספרים בארץ, נאמר בתרגום ניצה פלד: "אני נוטה יותר לצמצם את המטען שלי, לקצץ בעודפים. יותר ויותר אני מתאהב בדברים פשוטים… הראווה והתפארת באולמות מהודרים רק מעיקות ומקשות עלי. הן מציבות אמת מידה כוזבת ליופי, מציבות טריז ביני לבין מקורות ההזנה האמיתיים של אופי ומחשבה".

אלה משפטים חזקים. ובכל זאת, אסיים את הפוסט הזה הפוך. כרגיל. בשורה חד פעמית מתוך ספרו הקלאסי של סופר המתח דשיל האמט "הנץ ממלטה": "עינייה היו כמו תפילות כחולות". דווקא שורות כאלה פותחות את עיניי ועיני קוראי הבלוג שלי. הדם שלי צבעוני. לפעמים אדום ולפעמים כחול. הצבע הצהוב הוא לא זהב. הוא מוגלה.

לפני שהתגייסתי לצבא, באתי למערכת "במחנה", עיתון חיילי צה"ל בקרייה. אמרתי לעורך יצחק לבני שאני רוצה להיות כתב צבאי. לבני הצביע על חלון מסורג בחדר ואמר: "תאר לי מה אתה רואה מעבר לחלון". עניתי: "לא רוצה. אני אדבר על הסורגים שחוסמים את השכל והרגשות שלנו". לבני אמר: "אתה מקורי. מסוכן להיות מקורי בצבא". עניתי לו: "גם שפה היא סורג".

סגור לתגובות.