כנראה שלא הבחנתם. בטקסטים שלי לצד שורות מיוחדות ויפות יש שורות מקושקשות. אני חושב שזה בגלל התחושה שלי שאסור היה לי להתחיל לכתוב. שיכולתי לעשות עם החיים שלי דברים חשובים יותר וגורמים לי לאושר יותר גדול מאשר לכתוב / לצרף משפטים. לכן כמעט בכל טקסט אני שם רגליים לעצמי. אם אזכה פעם בפרס "סוקולוב" לעיתונאי מצטיין, אני מבטיח לכם שאשרוף את התעודה ואת הצ'ק על הבמה. אז למה אני לא מפסיק? אני חושב שכמו שמכור לסמים / אלכוהול קשה להתנקות, קשה גם לי. אני יודע יודע יודע שביום בו אפסיק, אדע אושר. אולי גם קוראים שלי יגידו "תודה לאל".
קובי, אתה בטיפול?
כן ולא. בנתיים אני משתמש. עוד מנה. עוד מנה. הנה תראו:
רגע, זה לא הגדרה לגרפומניה?
לא. גרפומניה זה דג באמבטיה שחושב שהוא לווייתן. שור תלוי באטליז שחושב שהוא בחיים. תרנגול שחושב שהוא קזנובה. זו אסלת בית שימוש שחושבת שבחורה שמורידה תחתונים לפניה, התאהבה בה. אני לא נכנס לאמבטיות. לא נכנס לאטליז / לא קונה / אוכל בשר. אני עושה במכנסיים. אני תרנגולת שמטילה לפעמים ביצי זהב.
הופלה! זו שאתם קוראים אחת מהן?
בראשונה שהבאתי טקסטים לאדם ברוך הוא אמר: "אתה יודע לאן אתה נכנס? כל יום שישי, יום שטקסט שלך אמור להתפרסם, תתעורר לפני שש בבוקר, לא תבדוק עם חברתך / אשתך שלידך נושמת, אם אולי תלתל משערה מונח על אפה ומפריע לה לנשום, בלי להיכנס לאמבטיה לשטוף פנים, בלי לנעול נעליים, תטוס לתיבת הדואר בבניין לשלוף את העיתון וכשידיך רועדות תחפש אם הקטע שלך פורסם. אם לא, תקלל את העורך. אם הוא פורסם בעמוד שלוש ולא בראשון, תגיד: 'בן זונה העורך. למה לא בעמוד אחד?'. כל בוקר המחשבה הראשונה שלך היא מה מקומך במצעד הפזמונים. מי מאיים על מקומך, על סיכוייך לזכות בפרס הנכסף. קובי, אתה מוכן לחיות ככה?".
אדם ברוך האמין באנשים שהעיניים שלהם מחייכות. לא השפתיים. חיוך בשפתיים קל לזייף. הוא אמר עוד: "למצוא חברות אמיתית בין עיתונאים / סופרים / ציירים / שחקנים וכו', זה כמו למצוא חברות אמיתית בין דוגמניות". לכן, אין דבר שיותר מעורר אצלי בוז מאשר למצוא שניים / שלושה וכו' עיתונאים / סופרים יושבים סביב שולחן ומפרגנים בקול אחד לשני. כשזכה דויד גרוסמן בפרס "בוקר", אמר אחד הבוסים בהוצאת ספריו: "השמחה המסוימת בברנז'ה על הזכייה לא הייתה בגלל שגרוסמן זכה, אלא בגלל שעמוס עוז, מועמד נוסף לפרס, נכשל. השמחה היחידה שתמצא בברנז'ה היא שמחה לאיד".
אז מה עושים?
שוברים את הביצים, עושים חביתה גדולה ונותנים לזבובים לאכול.
אני רוצה ללכת יותר עמוק. המשיכה שלי לרוק מלוכלך, מבולגן, לכתיבה לא מסודרת, לחריגות, מקורה במשיכה שלי לטבע טהור. לא לכביש, לשדרת עצים, לכיכר מלאכותית, אלא לצמחייה פראית. לאזורים שיד אדם לא נגעה בהם. שדות לא חרושים.
אלך יותר עמוק. רוב בני האדם מפריעים לי. לא מפני שאני גאון והם לא. אני לא גאון והם אולי כן. אבל האישיות האפטרשייבית שלהם מכבה אותי. כנראה שלכן אני לבד.
ניסיתי לעורר את סקרנותו של אדם ברוך לעיתונאי הרוק האמריקאי הגאון לסטר בנגס. אמרתי לאדם: "סגנון הכתיבה של בנגס – תאר לך שהמונה ליזה יורדת מהציור, לוקחת אותך בידה, וכשהיא מנשקת אותך היא דוחפת את לשונה לפיך וגם כדור ל.ס.ד.". אדם הביט בי ואמר: "קובי אתה קוקו".
היום אני חושב שהוא התכוון שאני קוקוריקו.
–
crematoriumm.wordpress.com 