14 גרם

14 גרם של חומר. זה הכל. בשביל זה עצרו אותי. החרימו את המכונית. עורך הדין עלה לי יותר מקילו ו14 גרם של חומר. הדבר הראשון שעשיתי אחרי השחרור זה לקבוע הופעה במועדון "האבוס". רק אני עם גיטרה בס. אתם חושבים שגיטרת בס היא כלי מוגבל, אבל להיפך. מול המיקרופון והקהל הלא גדול התחלתי לשיר, עדיין לא נוגעת במיתר: "אל תתנו לגעת בכם / בלי רשות". אני לא אוהבת חיבוק. נשיקה. לראשון נתתי להיכנס בפנים רק אחרי שנשך אותי. אמרתי לו: "קודם נשיכה ושזאת תהיה נשיכה. רק אחר כך תכניס אותו".

בארבעה מיתרים אני יודעת לנגן את קול "הלוואי והיית כאן" של פינק פלויד. אני מכווצת את השיר הארוך הזה לשתיים וחצי דקות. ניק מייסון לא הגיב להקלטה ששלחתי לו.

השיר השלישי שאני מבצעת זה "Shakin' all over" מ1960 של "ג'וני קיד והפיראטים". אותו אני מושכת ל20 דקות. אני שרה בקול חזק חזק, והליווי בבס הוא הפוך. כמעט בלתי נשמע. המגברים במועדון הם עשר. פה אני מזיעה וסטן מהמועדון – איש חמוד – מביא לי מגבת ובקבוק מים קרים. אני לא נוגעת בחומרים באמת ממכרים. האיפור על פניי זולג. את השפתון השחור הורדתי עם המגבת. אני לא חושבת שאני יפה. למרות שכל הגברים מסביב אומרים שכן. הפילוסופית הצרפתייה שגם עשתה כמה סרטים – ברז'יט ברדו אמרה: "יש שני סוגי אנשים. בעלי סקס אפיל וחסרי סקס אפיל. הראשונים הם המאושרים". קובי, האקס שלי, בוכה? אני שרה כעת שיר שלו. פורטת בכל הכח על המיתרים. להעיר את קובי עם הביישנות שלו, מהחיפוש הנואש שלו אחרי סיבות לכסח את עצמו. תקשיבו:

סוף סוף ילד עושה את זה אחרי עשרים שנה.
התום, שפער פה לא כדי לבלוע, לא כדי לצעוק,
לא כדי להראות חפירה ריקה, מקלט ריק –
היי, הפה שלך, הפה שלך,
מסדרון מצוחצח עם חיילי שחמט ענקיים ולבנים
לאורך הקירות, הם לא מצמצו בעיניים אפילו כשהקירות רעדו
כשהכית אותי, גם לא כשפרשת בתוכי, ביניהם, את
השטיח הארוך, הדביק הזה, הלבן לבן.

סגור לתגובות.