ארכיון חודשי: דצמבר 2020

הסוד

"הוא ניגן בפסנתר קטע של באך. ניגן יוצא מהכלל". כך סיפר הצ'לן האגדי פבלו קזאלס, על קצין נאצי שבזמן שצרפת נכבשה במלחמת העולם השניה, נכנס לביתו של קזאלס. "לא הופתעתי" – סיפר קזאלס. "התרגלתי שכל יום מזמן הפתעות גדולות".

אנחנו עם פסנתרנים. גלן גולד וולדימיר הורוביץ. שניהם היו בודדים. גולד ניסה, בניגנתו, להגיע ולדבר עם אלוהים. הורוביץ, בניגנתו ניסה להפוך את הפסנתר לאלוהים. ברשת תוכלו לראות ולהקשיב להם.

עוד פסנתרן שמת. הרומני דינו ליפאטי. מת בן 30 פלוס. תקשיבו איך הוא מנגן את באך. אז תבינו שאלוהים לא רק עומד ומביט איך כומר אוסף לביתו נער מסמורטט ורעב, רוחץ ומאכיל אותו, אלא גם עומד מהצד ומביט איך מענים אסיר. מי שלא מבין זאת מפספס חלק חשוב במוסיקה של באך.

נעבור לספרות. כל ספרי האנגלי טום רוב סמית' תורגמו לעברית. גם לעשרות שפות. הם בסט סלרים. להגדיר אותם כספרי מתח זו החטאה. כי העומק בהם שובר את הגבולות שעדיין, לצערי, יש שמקימים בין ספרי מתח לספרות ספרות. טום רוב סמית (ראו תצלום), טוען שאלוהים לא מגיע לכנסיות או לתאי כלא בהם מענים אסירים. מישהו תופס בצווארו של האלוהים וגורר אותו לשם.

מי זה?

אני משאיר לכם לגלות לבד. בחנויות רגילות ספרים בעברית של רוב סמית אזלו. נקל להשיגם בחנויות יד שניה. כולם מומלצים.

כדי למשוך אתכם לקרוא אותם / או כדי להרתיע אתכם, הרי אני לא מכיר אתכם כל כך טוב. אולי אתם עדינים מדי. אסתפק בציטוט מספר אחד "הנאום הסודי". בתרגום הדסה הנדלר:

"אחרי שעיניו של לב הסתגלו לאור, הן התמקדו בגזע העץ. נראה שהוא מתנודד. מהענף העבה ביותר של העץ הייתה תלויה במהופך גופת גבר. רגליו היו קשורות בחבל. זרועותיו הטלטלו כמו פעמון רוח נתעב. אש הוצתה מתחת לגופה. כל שער ראשו נשרף: את עורו, בשרו ותווי פניו אי אפשר לזהות. הפשיטו אותו מבגדיו אבל רק עד מותניו. האש שרפה את כתפיו והשחירה את פלג גופו העליון. לב הסתובב וראה את קארוי מורט את שערות ראשו כאילו רחשו בהן כינים ומלמל איך אני יכול לדעת אם זה הבן שלי?".

כמה מהן

"קובי", אמר לי אדם ברוך, "אתה סרט הודי גרוע שמתחזה לסרט הודי איכותי. אבל לפחות יש בסרט שלך ריקודים. יש לך משפטים רוקדים. זה משהו".

כמובן שאדם לא אמר את זה. גם לא חשב כך. אבל בא לי לרקוד. הרי הבלוג הזה אמור להיות על מוסיקה. הנה עוד ריקודים. עכשיו רוק-דים.

עוד דבר. הירידות שלי על עצמי הם משקל נגד לאגואים המפוצצים שממלאים את ברנז'ת המוסיקאים והכותבים.

תארו לכם איש או אישה זקנים פורסים על הרצפה מכתבי אהבה שקיבלו בחייהם. פתאום קרן שמש חודרת לחדר ונוגעת במכתבים. זה האל שקורא אותם. כך נשמע האדג'יו מהסימפוניה השניה של רחמנינוב.

"אין על מוסיקה קלאסית" – אמר ערן צור.

ממש אותן מילים שמעתי מקולין ניומן, סולן Wire.
אני יודע שאתם חכמים ותשאלו: "ומה שקורה כשהזקנים פורסים את המכתבים בלילה, כשאין שמש, אין ירח, אפילו פלורצנט לא מאיר מלמעלה?".

במקום בו אני גר, כל לילה אנשים זקנים הולכים ברחוב. כמה מהם אוחזים רצועת כלב. לפעמים הולכים זוגות. לפעמים בודדים. הבניינים הגבוהים מסתירים את השמיים. לפי תורת הסיכויים, לפחות אחד מהעוברים ושבים ביצע רצח שלא פוענח. האם הוא יתוודה לפני מותו?

אם אין אלוהים, אז זה שקורא לאור קרן השמש, הוא עיתונאי רגיל.

אבל זה שיכול לקרוא / להרגיש / לכתוב בחושך, שרגישותו ענקית, הוא עיתונאי באמת גדול.

לבועז כהן יש רעיון. ספר שמאגד את ביקורות המוסיקה היפות / עמוקות באמת שפורסמו בעברית. אני מכיר כמה מהן, הן נפלאות. נו בועז, קדימה.

בסוף הפוסט הזה תצלום של עיתונאי מוסיקה באמת גדול פיט ארסקין. כתב ב"ניו מיוזיקל אקספרס". מת ב-1984. נסו למצוא כתבות שלו ברשת. בחושך יהיה לכם במי לאחוז.