כמה מהן

"קובי", אמר לי אדם ברוך, "אתה סרט הודי גרוע שמתחזה לסרט הודי איכותי. אבל לפחות יש בסרט שלך ריקודים. יש לך משפטים רוקדים. זה משהו".

כמובן שאדם לא אמר את זה. גם לא חשב כך. אבל בא לי לרקוד. הרי הבלוג הזה אמור להיות על מוסיקה. הנה עוד ריקודים. עכשיו רוק-דים.

עוד דבר. הירידות שלי על עצמי הם משקל נגד לאגואים המפוצצים שממלאים את ברנז'ת המוסיקאים והכותבים.

תארו לכם איש או אישה זקנים פורסים על הרצפה מכתבי אהבה שקיבלו בחייהם. פתאום קרן שמש חודרת לחדר ונוגעת במכתבים. זה האל שקורא אותם. כך נשמע האדג'יו מהסימפוניה השניה של רחמנינוב.

"אין על מוסיקה קלאסית" – אמר ערן צור.

ממש אותן מילים שמעתי מקולין ניומן, סולן Wire.
אני יודע שאתם חכמים ותשאלו: "ומה שקורה כשהזקנים פורסים את המכתבים בלילה, כשאין שמש, אין ירח, אפילו פלורצנט לא מאיר מלמעלה?".

במקום בו אני גר, כל לילה אנשים זקנים הולכים ברחוב. כמה מהם אוחזים רצועת כלב. לפעמים הולכים זוגות. לפעמים בודדים. הבניינים הגבוהים מסתירים את השמיים. לפי תורת הסיכויים, לפחות אחד מהעוברים ושבים ביצע רצח שלא פוענח. האם הוא יתוודה לפני מותו?

אם אין אלוהים, אז זה שקורא לאור קרן השמש, הוא עיתונאי רגיל.

אבל זה שיכול לקרוא / להרגיש / לכתוב בחושך, שרגישותו ענקית, הוא עיתונאי באמת גדול.

לבועז כהן יש רעיון. ספר שמאגד את ביקורות המוסיקה היפות / עמוקות באמת שפורסמו בעברית. אני מכיר כמה מהן, הן נפלאות. נו בועז, קדימה.

בסוף הפוסט הזה תצלום של עיתונאי מוסיקה באמת גדול פיט ארסקין. כתב ב"ניו מיוזיקל אקספרס". מת ב-1984. נסו למצוא כתבות שלו ברשת. בחושך יהיה לכם במי לאחוז.

סגור לתגובות.