בלי אור

לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה אחרי נתניהו. מעניין אותי מי יהיה (תהיה) ראש הממשלה אחרי מי שיחליף את נתניהו. בניתי משפטים יפים ומכוערים. אבל בסך הכל השפה מעכבת אותי. אבל בנתיים אני יכול לתקשר רק באמצעותה. או בציורים. עד שאמצא דרך אחרת. בטוח שאמצא. ישנן דרכים. אני לא רוצה להיות שר המשפטים. אני רוצה להיות סר המשפטים. ברוסיה עובדים חזק על פיתוח טלקינזיס – הזזת חפצים רק בכוח המחשבה. ורוסים יודעים להזיז דברים. הם אשפים בלהזיז חשיבה לאזורים לא חוקיים. בחושך. בלי אור.

"?Kobi, don't you think that you are too old for this shit"
–

דם בשתן

"הדלתות פתוחות. לא צריך מפתחות." – הווארד דווטו, סולן להקת "מגזין"

ברומא העתיקה, לפני שזרקו לזירה גלידאטורים או נערות והכניסו לשם חיות טרף, מישהו עמד בפתח הזירה. בספוג טבול במים ניגב את זיעת הפחד שעל פני הנידונים למוות. הספוג הזה הוא לא הרבה, אבל יותר טוב מכלום. הוא יכול להיות הגדרה טובה לאמנות. למוזיקה.

כשזרקו אותי לזירה, נתנו לי רק חרב קצרה. פתחו שער נוסף ואריה מזה רעב זינק לזירה. היות ואני דובר את שפת החיות, אמרתי לאריה: "עוד מוקדם בשבילי למות. עוד לא ראיתי הופעה של 'סול אינויקטוס', הלהקה של טוני וויקפורד אקס 'מוות ביוני'. עוד לא ראיתי משחק של לאציו, קבוצת הכדורגל האיטלקית שאני אוהד. עוד לא פגשתי את ניק קנט עיתונאי הרוק הנערץ עלי. אני חושב שגם לך, אריה, נמאס להיות כלוא. בוא ננסה להימלט. אתה תזנק לתוך הקהל שמסביב, תעשה מהומה, אני אזנק על הקיסר, אצמיד את החרב לגרונו ואאיים שאם לא ייתן לנו לצאת החוצה אשחט אותו".

כך עשינו. כשיצאנו מהזירה, מהעיר רומא, פתאום נוכחתי שסביבי מישורים צחיחים. עד מעבר לאופק. פתאום נוכחתי שהאריה לא קיים. שבעצם האריה הוא הכמיהה שלי לאהבה. שהאהבה מאיימת עלי. מאיימת לטרוף אותי. שהקהל סביב הזירה הוא אלפי הקוראים שלי. שהקיסר לא קיים. הקיסר למעשה הוא מחלת ה-OCD בה אני לוקה. וגם הביקורת העצמית הקטלנית שלי. רק הסכין קיים. אז התחלתי לצעוד. אני עוד ממשיך. לא יודע בדיוק לאן. עד שאפול על חרב המנגינות.
–