חמור

בתקופה אחת נהגתי להשאיר את דלת ביתי פתוחה בגדול. לא חששתי. הייתי אז מפחיד, שרירי, גבוה, והקעקועים על ידיי טרם דהו. פעם נכנסו לביתי בלי שהרגשתי ארבעה גברים. נעלו סניקרס. לכן לא שמעתי צעדים. אלה היו להקת ה"ראמונס" עם הנעלים המלוכלכות. לא זוכר על מה דיברנו. one two three. אני מעלה את זה כי הניו יורקים יודעו להעיף את טראמפ. פה אנחנו לא יודעים להעיף את ביבי. לאמריקה היה את די.די. ראמון. הבסיסט של ה"ראמונס". לנו יש את דידי הררי. להבדיל.

אני לא מבין את תפקיד ההקדמה הארוכה פה. אההה נזכרתי. זו דרך חזרה. החלטתי לחדש את הפנזין העתיק שלי "חמור". שני דפים בכתב יד שיצאו ממכונת צילום. הוא יהיה ב"אוזן השלישית". מעט עותקים. כדאי לרוץ ולהשיג. ירושה להשאיר לנכדים שלכם. איש בשם קובי. כוכב מחוץ. כוכב בחוץ. איש כוכב. איש תותב. נייר עבודה בשיניים. נייר אבודה. קרייזי הורס / סוס מטורף / חמור הרוס.

אתם מבינים שאני פוחד מהמוות. על כך הטקסטים שלי. מנסה לשכוח שהוא קיים על ידי מחשבות פסבדו. פרשנויות דפוקות על מוסיקה. תקשיבו לשיר הגאוני של לו ריד "אוקיינוס" מהאלבום הסולו הראשון שלו. אם תנתחו…

בבטן שלי סכיני ניתוח שרופאי נפש שכחו בתוכה. החלודה אוכלת אותי. Rust Never Sleep כתב ניל יאנג. אולי כל הטקסט הזה בעצם עליו?

סגור לתגובות.