היריקה

לא נכון. בפעם הראשונה ש"טוקסידומון" באו לארץ, וינסטון טונג, הזמר, בקושי הלך. גם הצטרכו לחפש דילר לספק לו חומר לזריקה. אלה סתם שמועות. הוא היה ועוד בסדר. יוצר גם היום. חפשו ברשת. מהדורה חדשה לאלבומו היפהפה מ-1985 "סיני/ת באופן תיאורטי". ארצה להתעכב על אחד השירים "דוחות מהלב". Reports From the Heart. אפשר לשמוע כאן.

מה שבמיוחד מושך אותי לשיר הזה, זו הדרך בה הוא שר. מתבכיין, אבל לא על עצמו. בכיינות לפעמים היא עדות לאגו נפוח. להתפנקות. לחזור להיות ילד קטן שמבקש ליטוף. שישימו אליך לב. שמרוב רחמים לא יהיה נעים לכסח אותך. תירוץ להפסיק להילחם כדי לשרוד בגב זקוף. לברוח מהמציאות. הרי קל להיות קבצן. להתחנן לכסף. כשדגלאס פירס מ"מוות ביוני" ביקר לראשונה בארץ, הוא אמר: "טוב שלא רואים אצלכם מקבצי נדבות".

אז על מה טונג כן מתבכיין? על כלום. הוא תוקף את "מסע הדמעות הרעשן" בדרך הפוכה ממה שפירס עושה. הוא לא מטיף לאגרוף קשה, להתמודדות עיקשת לבוש מדים צבאיים, לאגרוף מונף כפי שפירס עושה. אומר טונג: הקשיבו וראו איזה יופי ועומק אפשר לבנות. עיסוק רציני יכול ללמד אותכם לסרב להיכנע. לסרב לאומללות. לאו דווקא עיסוק באמנות. גם לגדל ירקות בחצר שלך, להתנדב לעזור לזקנים יכולים לעשות את זה. לכן טונג הוא אחד האמנים האנטי אמנותיים הכי גדולים שאני מכיר. שאומר שללמוד לסרוג זה לא פחות אמנות מלכתוב שיר. לנקות את הבית המבולגן שלך זה לא פחות אמנות מלשיר / לצייר. והכי חשוב: צאו לרחוב. הביטו באנשים שמתעקשים ללכת לעבודה כל בוקר. שלוקחים ילדיהם לטיול. שרוחצים את המכונית שלהם. שמרכיבים פאזלים. שפותרים תשבץ. שלומדים לשחק שח-מט.

אני לומד לשחק שח-מט. מתחיל לנקות את הבית שלי. מחפש להתנדב. לוקח את האין-ילדים שלי לטיול. רוחץ את המכונית הלא קיימת. קונה חוברות תשבצים וחורק בשיניים כדי לפתור אותן. לומד להשיט סירות מנייר. רוכש קטלוגים כדי לבחור איזו יאכטה לקנות. מתעקש לא ליפול. לא מחפש דילרים, אלא הופך לדילר בעצמי. אם עוד לא הבנתם, המשפטים האלה הם "דוחות מהלב". סוף סוף כתיבה אישית אמיתית. Fuck New Journalism. אני לא "אופטימי באופן תיאורטי".

פורים עבר. אני הורס את המסיכה. את ה"מוות ביוני" אני הופך לחיים בחודש מרץ. מוות לדמעות.

כעת אגמור בשורה הבאה: לו לסבתא היו גלגלים הם היו נפוחים מדימויים. קראתם? כעת תירקו על השורה הזאת.

סגור לתגובות.