מתדון

מתעקם על שירה. בהתחלה נגנבתי על ה"כמו". מפלי דימויים שלא יכולתי לשכוח. החל מ"העננים עוברים כמו שבויים אוסטרים" של פסטרנק. דרך "קו האופק התמרח / לריבה של תות בוער" של תמיר גרינברג. "השחף הוא הביקיני של אלוהים" של אנדריי ווזנסנסקי. "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך / בגרוני מתה חוחית" של יצחק שלו. אפילו של סופר המתח האמריקאי ג'ו גורס שאני כל כך אוהב: "לאור היום נראה המקום ישן, מכווץ וחסר חיים, כמו פרפר מזדקן המתעורר בבוקר ושיניו עדיין בכוס המים".

אני יכול לצטט עוד. אבל בהווה אני עסוק בלהכניס רוח פרצים לראש שלי. כלומר, בשפה מדוייקת, נקייה: "לרוקן את הראש שלי ממילים, צלילים. אני רוצה יותר להשתמש בעיניים ובאזניים ופחות בהשוואות".

כשאני מגיע לרופא עם תוצאות בדיקה, אני לא רוצה שהוא יתחיל לדבר על מזג האוויר, הקעקועים של גופי, שישאל אותי למה אני עונד טבעת נישואין וכו'. אני רוצה שיגיד לי מה גילו ומה לא קיים בבדיקות. "עם משפטים יפים אי אפשר לקנות בסופר מרקט" אמר אהרון אלמוג. משורר / סופר שהחליט לפני הרבה שנים להפסיק לכתוב. אני קורא יותר ויותר בספרים שלו. אוהב את השפה הנקייה, המדוייקת. שאלתי את שירה בתו מה הוא חושב על יהודה עמיחי שמרבה בדימויים ("אחר כך שתקו כצעדים מתרחקים"). שירה ענתה: "תשאל אותו אני לא ההד או הצל שלו". זה משפט עם "כמו", עם דימויים, אבל לעזאזל הוא עובד טוב. אבל, וזה חשוב, הוא ארוך מדי. מגושם. עוד חודש וחצי הוא יעלם.

אצטט שורות / קטעים שאהרון אלמוג כתב. חפשו את הספרים שלו. הם יעזרו לכם לעשות ספונג'ה במוח שלכם. אוי, סליחה על ה"כמו": "בבית זה כתבתי את ספר שיריי הראשון… לחם אין לי בחדרי ושיר אני שומע… ובשבת הגדול הצטרכתי לקרוא מעל הבימה / את שירו של ביאליק יעקב ועשיו / …נתבקשתי להבליט כמה היה עשיו מנוול ויעקב איש תם / …היה זה הדבר הכי מטומטם שעשיתי בימי חיי". גם: "בא אבי לארץ ישראל / …יצא במחול, סחב חול / לא עישן לא ירק / מה נשאר מכל זה / דרעק".

מתדון הוא לא כמו הרואין. הוא במקום הרואין.
–

שלום חבר

לו יכולתי לחזור לגיל עשרים דבר ראשון הייתי הופך לתלמיד של חנן חבר. פרופסור לספרות באוניברסיטת ייל. את החשבון שיש לחבר עם דן מירון, שהיה מורו ועם גבריאל מוקד, הוא יוכל לעשות בלי "קרמטוריום". הוא מוכשר כמו שד. ראו בתצלום למטה. הוא בן 68. היה פעיל ב"יש גבול", תמך בסרבנות, ובהחרמת אוניברסיטת אריאל שבשטח כבוש. אני חוצפן ואומר שהוראת הספרות בארץ יותר מדי שלווה. חרישית. לחנן חבר יש רגלי תרנגול וזנב. אין לו את החיוכים, הנקיון המילולי, התזות המשומשות, הרצינות הוזלינית שיש פה לרוב מורי הספרות. הנה, מה שחנן חבר כותב על שיר של רוני סומק. את הטקסט המלא, שנושאו השיר "עבודה ערבית", תמצאו בספר המחקר על שירת סומק: "מילת הכבוד של הרחוב" (הוצאת "גמא", 2019).

רוני כותב: "מאיזה חוט יארג דגל ההפגנה / של פועלות הטקסטיל מדיר חנא… אני נזכר בשנים הראשונות של אמא שלי בארץ, / עולה חדשה יושבת בחדר מכונות התפירה של בית החרושת… / האצבעון הוא קסדת המלחמה".

כותב חבר: "המבנה הסמנטי של מטאפורת החוטים מתפתח מחוט האריגה של הפועלות הערביות אל מצח אימו… אלא שעיקר כוחו של הרצף הפיגורטיבי… הוא ביצירת רצף סמנטי בין הפועלות הערביות ליהודיות. הערביות הן פועלות בהווה, ואילו היהודיות היו פועלות בעבר… קריאה פוליטית של הרציפות הפיגורטיבית המטלטלת הופכת על פניה את ההירכיה… הקריאה הפוליטית מעלה על פני השטח ביקורת פוליטית חריפה כלפי ההירכיה בין התופרות היהודיות לערביות". חנן חבר לוקח את השורה: "לאורך כפות הידיים חותרת טיפת זיעה / כספינת עבדים למפרץ הצלקות בציפורניים" וכותב: "כאן עולה כיתוב פוליטי חריף: הדימוי של ספינת עבדים, השייכת להיסטוריה האמריקאית, לעומת הדיכוי הכלכלי העכשווי בישראל. עצם הייצוג המשותף של התופרות הערביות מזה והתופרת היהודיה המזרחית מזה, מביא זהות ממוקפת יהודית ערבית. זהות שנתפסת על ההגמוניה של התרבות הפוליטית בישראל; זו הדוחקת במזרחים לוותר על זהותם הערבית, הנתפסת כזהותו של אויב. הופכת את זהותם של המזרחים לגייס חמישי שיש לדכאו".

אף כותב לא התייחס כך לשירתו של סומק. חנן חבר מוכיח כאן שיש לו כישרון גדול בפענוח טקסטים ודימיון בלתי רגיל. זיכרו מה שאלברט איינשטיין אמר: "עזבו אותי מהמקצוענים. הביאו לי את בעלי הדימיון". אם תקישו בגוגל "חנן חבר" תמצאו דברים נוספים שלו. אולי יש למישהו ממכם מכונת זמן שתחזיר אותי לגיל עשרים ואז אהפוך לתלמיד של חבר?

אבל, בעצם, מכונה כזו מיותרת. חנן חבר עומד לשוב לישראל. להתמנות לעורך מוסף הספרות החדש של עיתון "מעריב". תגידו, יש לכם ניחוש את מי הוא הציע כסגנו?