תפוח ואדמה

מה קורה כשהבחורה שאתה אוהב לא אוהבת? מחבקים אוויר? עץ? מציירים? כותבים שיר? שותים? מזריקים? קופצים מהגג? הולכים לזונות? הולכים לגור במאה שערים?

אני חושב שלראות, למשל, תפוח עץ, לגעת בו, לאכול אותו, זה יותר עוצמתי מלכתוב / לצייר / לפנטז על תפוח. המציאות היא הסם הכי חזק.

ב-2004 מופיע בחברת "E.C.M." האלבום "Still Lieder" – שירים "חרישיים" של Valentin Silvestrov מלחין אוקראיני – ולנטין סילבסטרוב. נולד ב-1937.

עוד על תפוחים. שומו שמיים, לראות / לצייר / לכתוב / לשיר על תפוח מרגש באופן אחר מלגעת בו. לנגוס בו. כנראה שתפוח בשיר / ציור מזיז אותך לאזור נכסף. נכסף למה? למקום שגורם לך לשכוח שהמציאות (החיים, כל דבר מציאותי) חולפת. נרקבת. מסתיימת במוות. בפח אשפה / קבר.

"שירים חרישיים" מבוצעים בפסנתר (איליה שאפס) וקול (סרגיי יאקובנקו). את הפסנתר שומעים בקלות. את הקול המזמר / מדבר במאמץ. כאילו דר רחוב מרים בשקט, בזהירות, בדלי סיגריות ממדרכה. יאקובנקו מת בשנה שעברה. בן 82.

יגיע היום בו לא תוכל לראות את הרקיע. האפר שיערם על גופך יסתיר אותו. המדרגות לרקיע של "לד זפלין" תמיד תשארנה. אבל מדרגות אמיתיות תמיד יתפוררו. יהרסו. במוסיקה של סילבסטרוב (בקלות תמצאו יצירות שלו ביוטיוב) ישנה תנועה מתמדת בין צלילים / מהלכי צלילים שהם מציאות, רגישות כל כך קיצונית שגורמת לך להתחכך פיזית בצליל, זו מציאות שהיא אפילו יותר מציאותית מהמציאות, לבין סתם פלברות של צלילים / מילים שהם אפילו פחות מחיקוי. זו תנועת מטולטלת שיכולה לגרום לחוויה חד פעמית. אש בלי עשן. עשן בלי אש. עולם בלי אנשים. אלוהים מקבל שכל ולא בורא את האדם. אדם מקבל שכל ולא ממציא את אלוהים.

–

הקצה. שידור ישיר

לעשות ריבועים ממשולשים. אבל תיכף להרוס. לקובי אין גבולות. הוא יכול להגיע לגן עדן כדי לראיין את אדם ברוך ז"ל, ולחזור משם עם שק תפוחים, נחש, וטרנסג'נדר שעונה לשם "חוה". אולי זה קורה רק במוחו הדפוק.

ב-17.3.20, אם אני לא מתבלבל, מת הסופר והפוליטקאי הרוסי אדוארד לימונוב. רק ספר אחד שלו "זה אני, אדיצ'קה", תורגם לעברית ("עם עובד"). את לימונוב האשימו בפאשיזם, כמיהה להיעשות דיקטטור, משתמש בגוונים וסמלים שדומים לאלה של גרמניה הנאצית.

ב"זה אני, אדיצ'קה" הוצאת הספרים כותבת: "אחרי נפילת ברית המועצות חזר לרוסיה והצטרף לימין הקיצוני".

אני משאיר לכם לחפש באינטרנט דיונים בנושא לימונוב. קל להאשים. קשה להוכיח. אני נזכר בניסיונות הדה לגיטימציה ל"סול אינויקטוס", להקתו של טוני וויקפורד, שהיה בהרכב הראשון של "דת' אין ג'ון". כשאדוארד ק.ספל מ"לג'נדרי פינק דוטס" בא לארץ, אמרתי לו שבאירופה ארצות אוסרות על וויקפורד להופיע בטענה שהוא נאצי. ק.ספל התרגז: " בולשיט. אני מכיר את האיש. זו אשמה שראויה למענה של עורך דין". וויקפורד נשוי לרנה רוזן, מוסיקאית יהודיה, כנרת בלהקתו. היא מגיבה: "אני יהודיה גאה". אתם חושבים שהייתי מתחתנת עם נאצי? עם פאשיסט?".

תקישו בגוגל "Tony wakeford in YouTube" וראו הופעה של שניהם. לחצו כאן.

עוד סופר שסובל מיחס דומה הוא זקר פרליפין. השתייך למפלגה של לימונוב. ברוסיה הוא נערץ. בישראל מסרבים לתרגם אותו. "לא נתרגם אותו" אומר מתרגם לעברית של סופר המתח הרוסי בוריס אקונין. כשנשאל אקונין מה הוא חושב על פרליפין אמר: "אני לא מכיר סופר כזה".

"זה אני, אדיצ'קה" בעברית אזל. הפוסט הזה גם נועד לנענע חזק את "עם עובד" להדפיסו עוד. הכתיבה הפרועה להרגיז של לימונוב יכולה לגרום לסופרים ישראלים להעיז. לחפש סגנון כתיבה יותר רועש ומשתולל.

אלך עמוק יותר. חפשו את שני הספרים של אורי דרומר, אקס "דורלקס סדלקס": "כיסא גלגלים מוזהב" ו"עורי". שם יש משפטים שבזים לריבועים, משולשים, תפוחים. אני לא חושב שספרות יכולה להיות נחש ארסי. אבל היא לא צריכה להיות חד מינית, ללכת לבושה ברחוב, לפחד מניתוח לשינוי טוטאלי, או לעבוד בזנות. מה יש? יותר מכובד לשמש מורה לספרות בתיכון? לעשות כסף מרשימות בעיתון? Fuck them.

לדני פלדינגר, לו בלוג מוסיקה נפלא "לקרוע מיתר", יש שורה שהולמת את הפרוזה של אורי דרומר: "קול ינשופים מחוספס בקצוות".

יש ספרות שעומדת במקום. יש סופרים / משוררים / עיתונאים שכשהם נעצרים, עומדים במקום, מיד נמלים מתחילות לטפס עליהם. הם מתחילים לרקוע ברגלים ולזוז. כבר אמרתי לכם שסופר / משורר / עיתונאי באמת גדול יודע מתי נמלה שזוחלת עליו היא זכר או נקבה.

כל / קול הטקסט הזה תפקידו למשוך אתכם להקשיב לשיר "דה בלאק אנג'ל'ס דת' סונג" מהאלבום הראשון של "מחתרת הקטיפה". שיר רוק יחיד שאקח לאי בודד. לשחק שח-מט עם מלאך המוות. תיראו: המלך משחק עם המלכה.

–