טיפה. לא לטיפה

"לא רק לצעקות. גם ללחישות שלי אנשים מקשיבים" – שמואל פלאטו שרון.

פנים הרוסים. דמעות נשפכות פנימה. לכן הן לא צובעות את לחיו. האכזבה מכופפת את גבו. לאט הולך. זה ידידנו המשורר / הסופר המוכר מ. רטוכי. עוד פעם הוא החטיא את פרס ישראל לספרות. הפעם נורית זרחי דפקה אותו. כמובן שרטוכי חנפן כרגיל מיהר לטלפן / לפקסס לה: "ברכותיי. מגיע לך. שיריך נפלאים". הוא כמעט ירק / הקיא כשסימס. בעוד שבוע / חודש יפגוש בה ויגיד: "ברכותיי. מגיע לך. שיריך נפלאים".

שנתיים (פרס ישראל לספרות ניתן כל שנתיים) דחף עצמו לכל חור אפשרי. אפילו קרא משיריו לקהל חוקרי השב"כ. כאות הוקרה הם נתנו לו שוט מעור ועליו כתובת: "ביד חזקה ובזרוע נטויה מאוהדיך בשב"כ".

דחף דחף ולשוא.

אתם יודעים מה זה לחכות עוד שנתיים? לחדש חתימה על כל העיתונים כדי לבדוק מי מעיב עליו, והאם כתבו שאמש הופיע בפסטיבל המקרוני האינדונזי (משרד החוץ סידר לו את ההשתפות. כמו תמיד. כולם יודעים את זה).

אוי רטוכי רטוכי. אולי תרפה? אולי תעבור לגור בעוטף עזה כדי לצאת מהביצה התל אביבית? תתרחק מהאיש בעל הוצאת הספרים "האזנה" איתו אתה משמיץ כל שבוע משוררים טובים מכם ומפורסמים מכם?

הרי אם תמשיכו כך שלום וחס יפקע וריד במוחכם. לא חבל? לא מסוכן? שכחתם את הקטע בסרט על דויד אבידן בו אומר נתן זך: "אבידן כבר אז ראה את מה שאנחנו לא ראינו: חלף זמן המשוררים הגדולים באמת: אלתרמן, אורי צבי. יש היום משוררים טובים. זה לא אותו דבר".

אילו את האנרגיה שהם מבזבזים בתחרות אחד עם השני, בקנאה, בזעם בדן מירון שקרא לתת לאגי משעול את פרס ישראל ולא להם, בלקלל את המבקר אלי הירש שכתב: "רשמו לפניכם: נפל דבר בשירה העברית וקוראים לו ישראל דדון", אילו את האנרגיה שהם מבזבזים היו מכניסים לכתיבה שלהם, אולי יצירתם הייתה מרוויחה".

רטוכי וחבריו אשפים במחיקת אמיתות מהמוח שלהם. אני מבין שהדברים הנ"ל שלי נופלים על אוזניים סתומות. אבל אולי יקרה נס ומשהו מהם יחדור למוחם? טיפת שתן אחד תספיק לפחות לשמונה ימים.  

scan0001 (46)

סגור לתגובות.