ארכיון חודשי: יולי 2021

יס! עתיד!

1. תפסיקו לפחד למות. מחכה לכם הרפקאתה מסעירה אחרי המוות. יהיו לכם כמה אפשרויות. למשל, לבחור להעתיק עצמכם לתקופה שאתם רוצים לחיות בה. המילה "עצמכם" לא מדויקת. לדוגמה תבחרו לחיות בלונדון 1976 כשהפאנק פרץ. אבל האיש / האישה שאתם תהיו שם לא יהיה "אתם". לא תזכרו כלום ממי שכעת לפי מותכם הייתם. ב-1976 תהיו מישהו חדש, בעל שם אחר, אולי מין אחר, בלי שום קשר למי שאתם כאן ועכשיו. אני, למשל, אולי אבחר לחיות בברלין כגרמני בתחילת שנות השלושים במאה שעברה. כשמסביב קומוניסטים נלחמים בנאצים. כשהעיר מוצפת בתי זונות. תהינה לכם אפשרויות אחרות: להפוך לאנרגיה טהורה חסרת גוף וזהות. או לקפוץ לעתיד הרחוק, בתור יצור חי על כוכב מעבר לשביל החלב.

מאיפה אני יודע את זה?

מהקשבה דרוכה לסונטות האחרונות לפסנתר של בטהובן ושוברט. או למשל, מהיצירה "מיקרפוניה 1" של קרלהיינץ שטוקהאוזן. בכמה מהרצאותיו, שטוקהאוזן, המלחין הכל כך גדול, שהמונח אוונגארד קטן עליו, דיבר על זה.

אני אוהב להשתמש במילים כי המילה "מילה" היא ראשי תיבות של המשפט: "מחכה יפה לסוף החיים".

2. אם אנחנו כבר כאן אני חושב שייענין אתכם לראות איך נראה מלאך המוות. לכן אצטט מהזיכרון מתוך הספר "The High Window" של ריימונד צ'נדלר. הוא מתאר מישהו שנשען על קיר משרד לעסקי קבורה. מן משרד "חברה קדישא". תיקראו, אל תפחדו: "איש גבוה לבוש שחורים יצא מהדלת הקדמית של משרד בית ההלוויות ונשען על הקיר הלבן. עם עור כהה ושיער יפה בצבע אפור ברזל מסורק לאחור בקפידה. הוא הוציא מה שמרחוק נראה כקופסת סיגריות בצבע כסף או פלטינה, לאט פתח אותה בוחר ושולף סיגריה… מדליק אותה עם מצית בצבע הקופסה. החזיר את המצית לכיס, שילב זרועות והביט באדישות בעיניים חצי עצומות. בקצה הסיגריה שבפיו עלה עשן שהחל לכסות קצת את פניו. אבל הולך ונמוג כמו עשן מדורה גוועת בבוקר".

3. האם מוסיקת רוק עוסקת בדברים כאלה? אני חושב שכן. הנה דוגמה מאלבום הסולו היחיד של רקס בראון מי שהיה גיטריסט הבס של להקות "פנתרה" ו"Down" של פיל אנסלמו. האלבום נקרא "Smoke on This". יצא ב-2017. בראון הוא בן 56. על חייו תוכלו לקרוא ב"ויקיפדיה". השיר עליו אני מדבר סוגר את האלבום. הוא נקרא "אחד הימים האלה". לא לערבב עם שיר לו שם זהה של פינק פלויד. לכל האלבום תוכלו להקשיב ברשת. ביוטיוב. קצת קשה למצוא אבל עם רצון חזק וסבלנות אפשר. לחצו כאן ותשמעו השיר המדובר.

הנה התמליל:

"נעשה יותר ויותר קר / אני קופא בפנים / צריך לברוח / או להסתתר / כי יש לו אקדח / יש לו אקדח / קר לי / ריקנות בתוכי / באחד הימים / אמצא אותך / מה אתם לא מבינים מה פירוש לדאוג? / אתם לא יודעים מה זה לבכות? / האם אי פעם נעצור ונתקן את הכל? / אתם יודעים שזה רק עניין של זמן / באחד הימים האלה".

על התמליל אפשר להתפלסף. אבל הלחן, והשירה של בראון, המשפטים אותם הוא שר שוב ושוב… אם כל אלה לא מדברים על האיש / הדבר עם הגלימה השחורה והחרמש, כנראה שלא קיבלתי את הזריקה היום. כנראה שלגמרי התנתקתי מהמציאות. או מסוף המציאות. שלום שלום.

צוק איתן!

דיברתי שעיתונאי רוק טובים לא לובשים תחתונים ומעידים על השפשוף המטריד של בד המכנסיים באברי המין שלהם / שלהן.

העדות היא הכתיבה שלהם. מעצבנת, מפריעה, חסרת הגנה, מפרקת הגנות. לא פוחדת לשעמם. בטח שלא פוחדת להיות לא לעניין.

ללינדן ברבר, עיתונאי רוק, הייתי מכור בשנות השמונים. כתב ב"מלודי מייקר" ואחר כך ב"ניו מיוזיקל אקספרס", כעת בלוגר שכותב על סרטים. הגדרתי אותו כ"סידור פרחים יפני בעציצים / לבבות שבורים… ציור עדין בצבעי מים. כשהמים מעורבבים בזרע. כשהזרע בא מאוננות. כשאוננות באה מבדידות. ילד שנותן לחבר שלו את אקדח הפלסטיק שלו ובתמורה מקבל את היכולת לשמוע זמיר מקונן. ברגעים היותר עמוקים בכתבות שלו, ברבר הוא ילד שממשיך למצוץ אצבע גם אחרי שמישהו עקר את כל ציפורני אצבעותיו".

חפשו ברשת: Lynden Barber.

אבל פחות ופחות מוזיקת רוק מדברת אלי. פחות ופחות ספרות מתח מדברת אלי. אני לא מצטער. כעת אני פנוי לדברים אחרים. חדשים. עוד מוקדם להודיע בציבור מהם. מהנשר הגדול (?) נשארו נוצות, עיניים גדולות גדולות, ודוחות על המראות. בכל זאת אני לא יכול להתאפק מלצטט סופר מתח אנגלי מעולה שאני אוהב, ועדיין לא תורגם לעברית. ג'ון הארוי John Harvey. ראו תצלום למטה. דו"ח על כאב:

"הבית היה שקט. בקלות הדם נדבק לנעליים. עוד חדר לבדוק. דלת חדר האמבטיה הייתה נעולה, וויטמור פרץ אותה. דארן ישב על האסלה, ראשו רכון קדימה. יד אחת מונחת על הכיור. השניה מדלדלת לרצפה. חתכים ארוכים לאורך הזרועות. מהכתף עד לכפות הידיים. טריים יותר מהחתכים שהגלידו מניסיוניות ההתאבדות המוקדמים שלו. הדם נאסף מתחת רגליו. סכין הייתה מונחת על סף הכיור".

לא רק שהמוסיקה דועכת בנשמתי. היא מתחילה להפריע לי. תמיד היא הייתה הדבר שאפשר לי לרדת בשלום מההמראות. הגיע הזמן לגדל כנפיים ולעבור מכוכב לכוכב. לא אכפת לי אם אלה כוכבים לא מיושבים. יהיה שלום. פחות בני אדם. לעזאזל עם עודף האוכלוסייה. אז יהיה שלום.

כנראה שהמשיכה שלי לספרי מתח הייתה בגלל שבכל ספר מתח יש לפחות נרצח אחד.

אל תיגעו בי. אל תיגעו בחתולים שלי. יותר מדי שנים הייתי שואב אבק שאנשים גסים השאירו אחריהם. הגיע הזמן שאמליץ על מוסיקה כדי שזו תגרום לכם להבין שאסור לכם לעשות דברים רק כדי לברוח משעמום. פרטים בקרוב. אז תהיה מלחמה? איפה הצבא? איפה המשטרה? אל תשכחו מה שאמר עיתונאי הרוק האנגלי טד מיקו: "בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו הייתי מתגייס למשטרה".