לי אור

צרכן מוזיקה הגון מעדיף לנסוע באוטובוס בעמידה, לא מחפש כיסא לשבת למרות שלפעמים יש כיסאות ריקים. ואם הוא רוצה לישון, יעדיף לישון על ספסל בגן ולא בהילטון. אם אתם כאלה לכו ל"אוזן בר" ב-3.9 למחווה לזמר / שחקן ליאור ייני שמת בתחילת השנה.

תכף שוב תרגום שלי לשיר של הרוסי יבגני יבטושנקו. ליאור שר נפלא את שירו של יבטושנקו "בדומיה" בערב "הלוך הלכה החבריא". שירי מחאה רוסים. ייני הוציא תקליט משירי ויסוצקי. זה עם יאנקה דייגילבה, אלכסנדר בשלצ'ב, אלכסנדר גליץ, מאלה שירקו בלי פחד בפרצוף הממסד הרוסי. רוק!

תודו לאסא מהאוזן השלישית שיזם את הערב.

"ציפייה" / יבנגני יבטושנקו

אהובתי תבוא

תשליך זרועותייה ותכרוך אותן סביבי,

את פחדיי תבין, תתבונן בשינויים שבי

פנימה, מהחשכה הניגרת, מהליל השחור כזפת

לא משתהה לסגור את דלת המונית

תרוץ במעלה המדרגות דרך המרפסת הנרקבת

בוערת באהבה ובאושר אהבה

תרוץ נוטפת במעלה המדרגות, לא תדפוק,

ראשי תיקח בידה

ובהפילה מעילה על כיסא

הוא יחליק לריצפה בערימה כחולה.

ייני היה זמר רגיש מאוד. כשהוא השתרע בלילות על ספסל בגן יכל לשמוע את הדשא צומח. ולתאר את הצליל הזה כשהוא שר. יש זמרים כאלה. בצבא הם היו סיירים. לא פקידים. אני לא יודע לכמה מכם היה מזל לשמוע את הביצוע המוקלט של הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של המלחין האנגלי אלגר בביצוע הכנר יהודי מנוחין. קורה שם משהו נדיר: אתה, המאזין, שוכח שמדובר בכינור. זה דבר שמעבר לכינור. מעבר לצליל כלי נגינה כלשהו. זה לא עניין של יופי, כיעור, עומק, קצב, רעש, רחש וכו'. זה משהו א-ח-ר. זה מעבר למוזיקה. אהיה חצוף ואומר שזה מעבר לכדור הארץ, מעבר לחיים. זה זה.

אני חושב שזה כמו להפוך כל ראי בבית שלכם כך שהצד האחורי של הראי יפנה אליך. זה סוג של תזוזה חזקה אל משהו שמעבר לכל ישות, כל חפץ, כל סביבה שמוכרת לנו. לפעמים בשירה של ליאור ייני קורה דבר כזה. זו התגנבות לארון קודש בבית כנסת בשעת לילה. להבין שהוא ריק. לגרום סוף סוף לאותיות לפרוח באוויר. לפרוכת לגלוש לרצפה בערימה כחולה.

• 

בום ושקט

תעמדו שקופים. אחר כך תתפזרו. בשום תנאי אל תעמדו זקופים. באחד הפסטיבלים בנגב לספרות ההתחלה הייתה אסון. כי כמו תמיד כיסאות פלסטיק לבנים (למה תמיד לבנים?), סודרו שורות שורות והקהל הצייתן התיישב בהם בשקט. אבל חבורת כתב העת "מעיין", שרועי צ'יקי ארד בראשה, נכנסה מפוזרת וצ'יקי אמר לקהל: "חם פה. תזיזו את הכיסאות לקירות ושבו על הריצפה. היא קרירה. אתם יכולים להישען אחד על השני, גם להשתרע על הריצפה. פה זה לא צבא".

זה היה רגע מכונן. רוב הקהל היה צעיר מאוד, ומיהר לזרוק את הכיסאות לקיר ולהשתרע על הריצפה. "היי", אמר מבקר ספרות אחד, "סוף סוף משהו מתפרע בספרות הישראלית".

אני לא זוכר איך קוראים למבקר הנ"ל, רק שהוא כותב ב"ידיעות אחרונות". שפעם כתב דבר מאיר על הספרים של יואל הופמן: "להופמן ספרים שעמוד אחד מודפס ומיד אחריו עמוד אחד ריק חלק לגמרי. וחוזר חלילה. אני חושב שהופמן התכוון לשתי אפשרויות: או שאתה הקורא תכתוב בעצמך משהו בכל עמוד ריק, או שתבין שמילים, אותיות, הן מיותרות. תעשה עם הידיים שלך משהו אחר. הרבה יותר חשוב מכתיבה".

אלה דברים חשובים. בגללם אני נוהג להסתיר את כפות ידיי, שלא יראו שהן פצועות מרוב שנאה. אני שונא אותן.

אני מחפש קטעי מוזיקה שיש בהם שתיקות. נסו גם אתם לחפש. לפעמים הדממה שבאמצע שיר / קטע מוזיקלי תהיה זהה למה שמורי זן נוהגים לפעמים לעשות: להרים ענף עץ קטן ולשבור אותו בלי מילים מול תלמידים. בתקווה שתלמידים יבינו.

בחרתי להדגים זאת בשיר "Torture By Roses" מתוך האלבום "The World That Summer" של "מוות ביוני". תקשיבו, בעצמכם תראו, בעצם תבינו את ההפסקה / שתיקה שם באמצע השיר. לחצו כאן כדי לראות.

עיתונאי המוסיקה בן שלו כתב ב"הארץ" ששתיקה כזו מצויה באמצע השיר "חדר לבן" של להקת "Cream".

קראתי שבתקופת הביטלס ג'ורג' הריסון ניסה לשכנע את יתר הביטלאות שאסור ששירים יזרמו תמיד ללא הפסקה. או בשפתו: "כשכולנו מסתכלים בראי אנחנו שותקים. אבל כמה מאיתנו מסתכלים בקיר יותר משתי שניות ושותקים?". תקשיבו לשלושת האלבומים הראשונים, המופלאים של הביטלס. חפשו את השתיקות. את הדפים הריקים. תשאירו את הידיים בכיסים. תמששו את האקדח שם.