בום ושקט

תעמדו שקופים. אחר כך תתפזרו. בשום תנאי אל תעמדו זקופים. באחד הפסטיבלים בנגב לספרות ההתחלה הייתה אסון. כי כמו תמיד כיסאות פלסטיק לבנים (למה תמיד לבנים?), סודרו שורות שורות והקהל הצייתן התיישב בהם בשקט. אבל חבורת כתב העת "מעיין", שרועי צ'יקי ארד בראשה, נכנסה מפוזרת וצ'יקי אמר לקהל: "חם פה. תזיזו את הכיסאות לקירות ושבו על הריצפה. היא קרירה. אתם יכולים להישען אחד על השני, גם להשתרע על הריצפה. פה זה לא צבא".

זה היה רגע מכונן. רוב הקהל היה צעיר מאוד, ומיהר לזרוק את הכיסאות לקיר ולהשתרע על הריצפה. "היי", אמר מבקר ספרות אחד, "סוף סוף משהו מתפרע בספרות הישראלית".

אני לא זוכר איך קוראים למבקר הנ"ל, רק שהוא כותב ב"ידיעות אחרונות". שפעם כתב דבר מאיר על הספרים של יואל הופמן: "להופמן ספרים שעמוד אחד מודפס ומיד אחריו עמוד אחד ריק חלק לגמרי. וחוזר חלילה. אני חושב שהופמן התכוון לשתי אפשרויות: או שאתה הקורא תכתוב בעצמך משהו בכל עמוד ריק, או שתבין שמילים, אותיות, הן מיותרות. תעשה עם הידיים שלך משהו אחר. הרבה יותר חשוב מכתיבה".

אלה דברים חשובים. בגללם אני נוהג להסתיר את כפות ידיי, שלא יראו שהן פצועות מרוב שנאה. אני שונא אותן.

אני מחפש קטעי מוזיקה שיש בהם שתיקות. נסו גם אתם לחפש. לפעמים הדממה שבאמצע שיר / קטע מוזיקלי תהיה זהה למה שמורי זן נוהגים לפעמים לעשות: להרים ענף עץ קטן ולשבור אותו בלי מילים מול תלמידים. בתקווה שתלמידים יבינו.

בחרתי להדגים זאת בשיר "Torture By Roses" מתוך האלבום "The World That Summer" של "מוות ביוני". תקשיבו, בעצמכם תראו, בעצם תבינו את ההפסקה / שתיקה שם באמצע השיר. לחצו כאן כדי לראות.

עיתונאי המוסיקה בן שלו כתב ב"הארץ" ששתיקה כזו מצויה באמצע השיר "חדר לבן" של להקת "Cream".

קראתי שבתקופת הביטלס ג'ורג' הריסון ניסה לשכנע את יתר הביטלאות שאסור ששירים יזרמו תמיד ללא הפסקה. או בשפתו: "כשכולנו מסתכלים בראי אנחנו שותקים. אבל כמה מאיתנו מסתכלים בקיר יותר משתי שניות ושותקים?". תקשיבו לשלושת האלבומים הראשונים, המופלאים של הביטלס. חפשו את השתיקות. את הדפים הריקים. תשאירו את הידיים בכיסים. תמששו את האקדח שם.

סגור לתגובות.