כנר על הגג

(ליצחק פלרמן)

אתם מכירים את השיר של נתן זך: "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי. / עבר אותי אז רטט של שמש / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום".

ביפו צעירים ערבים עושים היפ-הופ ומשנים את השיר. הוא מוקדש לפלסטין כך: "ראתה אותי ציפור רבת יופי / ראיתי אותה אני. / אמשיך לראותה / עד יום מותי. / עבר אותי רטט של זעם / אמרתי מילים של מלחמה. / את הרטט של אמש / הפכתי למעשים של תגובה קשוחה".

לפני שנתיים הוצע לי לקיים ערב ב"בית אריאלה" במלוא 40 ומשהו לפנזין שלי "חמור". רוני סומק הציע לקרוא לערב "אף אחד לא בא". הגיוני. דחיתי את ההצעה. אף אחד ב"בית אריאלה" לא היה נותן לי לבחור את האמנים שיופיעו. תכננתי להביא את אהד פישוף שיקרא, כפי שנהג אז לעשות, ממכתבי קצינים מתנועת "שוברים שתיקה". את אורי דרומר שיבצע גירסה עכשווית לקלאסיקה הדורלקס-סדלקסית "רב בישראל" שדיברה על הרב כהנא. כעת אפשר להלבישה על יורשיו ההולכים ומתרבים. הייתי מביא את ההיפ-הופניקים מיפו. את "ריפיוז טו דיי", הנויזיסט האולטרא פוליטי. לסיום, הייתי מקרין את הסרט התיעודי הנהדר על קבוצת "מצפן" (ניתן לצפות כאן) – האלטרנטיבה השמאלנית הכי קשוחה ומושמצת שהארץ הזאת ידעה. כשהייתי חייל שלחו חוקרי ביטחון שדה לחפש בארונות שלי במחנה אחרי גיליוניות "מצפן". מנהלי "בית אריאלה" היו נחנקים.

לא היה ערב מחווה ל"חמור". ההמונים נותרו כלואים בביתם. "עבדים שערבה להם עבדותם" כמו שכתב שייקספיר.

תראו, אני יודע שחודש אחרי שאתפגר לא יזכרו אותי. אף פעם לא רציתי לכתוב טוב. רציתי לכתוב אחרת. ימותו הקנאים. יש לי שפה שונה. שני ההישגים, בלי מרכאות, הכי גדולים בבלוג הזה הם הפוסט על הזמרת ג'ודי סיל (ראו "אני כן שם" ב"קרמטוריום" בתאריך 4 בנובמבר 2010) ועל הזמרת לוסינדה וויליאמס (ראו ב"קרמטוריום" "שורות על לוסינדה וויליאמס" בתאריך 17 ספטמבר 2011). העיתונאי בועז גולדברג כתב: "קובי לא כותב על מוסיקה. הוא כותב את המוסיקה".

אני לא יודע אם זה חשבון נפש או חשבון של חולה נפש. אבל יום יבוא וישוו אותי לישה חפץ.

סגור לתגובות.