חלק אחד, חלק שני

(לנסים קלדרון)

קובי בא מנחל הירקון. יותר מדויק מאחת הגדות שם. מתיבה סגורה שהוריו הניחו שם. סגורה כי הם הכניסו לו לראש שהעולם מחוץ לביתם מאיים, רע, ולא צריך חברים / אורחים. מספיק לו לגדול לבד בין ארבעה קירות. אולי פה שורש הסכיזופרניה שלו. הכמיהה לאחים ולאחיות, לחברים, ומצד שני הפניית גב למי שרצה / רצתה להתקרב אליו. הדברים האלה קשורים לבלוג של קובי ובכלל למוזיקה ולספרות?

כנראה שהמושגים "שחרור", "יציאה מכלא" זרים לקובי. הוא, הטקסטים שלו, ההעדפות המוזיקליות שלו תמיד קשורות בצד אחד לריחוף כמה שיותר גבוה, כמה שיותר מוזר, אבל מצד שני למרתפים, לעליות גג, לחוסר ניקיון, למוזיקאים שתמיד נשארו בשוליים, אבל היצירות שלהם המריאו רחוק. לפעמים רחוק יותר מהמרחק הרגשי והדימיון שמוזיקאים וסופרים מפורסמים יותר הגיעו.

קובי הוא תרנגולת זהב ששומרת את הביצים שלה עמוק בגופה.

הטקסטים שלו הם מלח, פלפל שחור, מעט סלט, ופרוסות לחם שנמצאות על הצלחת שלפניכם ומחכות, כמעט תמיד לשווא לביצים בצלחת.

זה, פחות או יותר, מה שכתוב בתיק הפלילי שלו.

אוקיי. כעת נעבור לצלילים. לזמר, מלחין, תמלילן, גיטריסט נילס לופגרן (Nils Lofgren). אפשר בקלות להקשיב לו ביו-טיוב. זה קשור. או שזה הפוך מקשור.

אבל קודם כל משהו שבאמת קשור. תראו, אני מכיר טוב הרבה עיתונאים / משוררים / סופרים ישראליים שהאגו שלהם מפלצתי. הם חושבים שאם הם דוחפים לטקסטים שלהם את המילה "אני", הם שווי ערך לרון מיברג. כותב מופלא. הם לא. גם קובי משתמש הרבה במילה "אני", אבל עושה זאת כדי לכסח את עצמו. גם בזה הוא מקורי. מקורי במרכאות כפולות כמובן. אצבע משולשת מול האגואיסטים שמחניקים את העיתונות והספרות.

טוב. נחזור לנילס לופגרן.

בואו ואחדש לכם משהו. איפה שהשטן ניסה לבנות חומה מסביב ושער עם קוצים אבל תושבי המקום שנקרא גן עדן, למעלה, גבוה יותר מעבר לקשת בעננים, הרסו אותם. בגלל שחומות ושערים לא קיימים בגן עדן, רק בגיהנום. דיירי גן העדן נקראו להצביע אם לתת להשמיע ברמקולים שם שירים של נילס לופגרן. מה הייתה הבעיה? הבעיה הייתה כזו: הקול שלו, הסולואים באלבומי הסולו שלו (דלגו עכשיו על ההקלטות שלו עם ברוס ספרינגטין, ועל ההשתתפות שלו ב"סוס מטורף" של ניל יאנג), דרך השירה שלו – כולם מסעות לפעמים בני שניה בודדת, לפעמים בני כמה דקות, לפעמים בני שיר שלם / מסעות בין געגועים בעוצמה גבוהה מאוד, כמעט מגיעים ליללות, לבין הבנה שחייבים להיאבק, שאסור לתת לייאוש למשול, לבין השלמה עם הפסד. אדגיש: לפעמים המסע הזה לכל אורכו אורך בשיר רק שניה לפעמים יותר. איזה קול! איזו פריטה!. בגן עדן עד כמה שאני מבין מה הולך שם (לא כאן) מושגים כמו "געגוע", "השלמה", הם מחוץ לתחום. קובי לצערו ואולי לשמחתו עדיין כאן. על פני האדמה. עם המושג "מאבק" יש לו בעיה. קול "קרמטוריום" הוא סיפורו של מאבק. אבל גם של השלמה עם כישלון.

קחו למשל את השיר של לופגרן "Shin Sliently" (כדי לשמוע לחצו כאן). הפיק אותו בוב עזרין שהפיק את "ברלין" של לו ריד. כל האמור למעלה בולט בו. אגב השיר הזה של לופגרן הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. בסוף יחליטו להשמיעו שוב ושוב ברמקולים בגן עדן. וגם פה בגיהנום על פני האדמה.

מתכת כבדה

שני פלוסים יחידים גרם לי הקיץ הקשה הארוך שעברנו. לא ירד גשם ומים לא חדרו מגג ביתי הרעוע וקילקלו את התקליטים / דיסקים / ספרים שלי. וכשהשתנתי במכנסיים בגלל החום הכבד התחתונים תכף התייבשו. ביצים יבשות. אני מביא את העובדה הזאת כי גל אוחובסקי אמר לי פעם: "הדיכאון שבטקסטים שלך התייבש מזמן. אני לא מאמין לו. אתה יודע יפה מאוד לשמור על עצמך. אפילו אם תרצה לקפוץ מגג בניין גבוה, בטח תקפיד ללבוש קודם כל מגן ביצים. ואת המגבעת המפורסמת להחליף בכובע פלדה".

אני ניזהר מאוד כשאני חוצה כביש. חריקת בלמים של מכונית פוגעת בשפיותי. אני מסתפר בחריקת בלמים בשירים שאהובים עלי. וגם הפוך: השקט שבמוזיקה שאני שומע. למשל, כשאני מקשיב ליצירות של מורטון פלדמן (חפשו ביוטיוב הן שם בשפע), אני רואה את אלוהים והשטן, בלים מזוקן, כמעט עיוורים, סובבים אחד את השני, מחכים לרגע הנכון לתקוף אחד את השני, כשמסביבם בני אדם שמעודדים אותם בשתיקה. ראו תצלום של פלדמן בסוף הפוסט. חברו הקרוב של פלדמן, המלחין ג'ון קייג', לימד אותי לצחוק לא רק כשאני שומע את הסימפוניה התשיעית של גוסטב מהלר, אלא גם ברגעים נואשים הרבה יותר. ג'ון קייג' שאסף פטריות וידע לבשל, אמר: "את הברגים במוחות שלכם שאני משחרר, הכנסתי בין מיתרי הפסנתר וכך עשיתי את היצירה שלי לפסנתר ממותקן". אפשר להקשיב לה ביוטיוב.

בשבוע האחרון אני מקשיב חזק לדיסקים של הגיטריסט אולי הלסל. מיהו? הקהל הישראלי זכה לשמוע אותו בהופעה ראשונה של ג'ון קייל בארץ. בהיכל התרבות. שיאה של ההופעה היה הביצוע של קייל ל"פבלו פיקאסו" שיר של ג'ונתן ריצ'מן. קייל מתח את השיר ליותר מעשרים דקות, ואולי הלסל (Ollie Halsall) עשה פלאים בגיטרה שלו. הלב של המאזינים ירד לתחתונים או שטיפס מהתחתונים שלהם ללב ולדימיון. אתם יודעים מה? אני מוריד את התצלום של מורטון פלדמן מסוף הפוסט הזה ושם תצלום של אולי הלסל. גם קטעים שלו תמצאו בקלות ביוטיוב. הלסל, אותו העריצו קווין איירס, אדי ואן הלן, אלוין לי מ"עשר שנים אחרי" ואנדי פרטריג' מ"XTC", מת מאוברדוז בגיל 43 ב1992 בספרד. בלי גרוש על הנשמה. אבל עד היום המוזיקה שלו, הסולואים שלו, יכולים לעשות חורים בגג שאתם (אנחנו) בונים מעל ראשנו כדי להגן על החיים המאוזנים, הבורגניים, להם אנו מכורים. זו התמכרות כמעט כמו להרואין. תקשיבו לחורים. ברד ירד בדרום ספרד.