ארכיון חודשי: נובמבר 2021

בלי כינור וקוקאין

(לשרון קנטור)

שדר חוזר: פול ווילאמס. סופר / עיתונאי רוק. בתוך ארגז בפינה בחנות "סטימצקי" שכבו כמה מספריו. קניתי אותם. הזמינו אותם מ"אמאזון". שלום. בדרך כלל אנשים שכותבים על מוסיקה מכסים / מלבישים אותה. אחרים, יותר מוכשרים, כשכותבים על מוסיקה מפשיטים / חושפים אותה. אני מהפנט אותה, כדי להחזיר לרגעים בהם היא נולדת. היא לא מדברת אז. היא צועקת. אתם שומעים?

חצי אלוהים, כלומר דורון רוזנבלום, אמר: "עיתונאי רוק גדול הוא לוחם קומנדו שעוסק בזנות ואת כל הכסף מחלק לעניים. בייחוד לאלה שהם עיוורים. את כל הכסף. לא את קול הכסף. הכוונה כמובן להקריב לא רק את קולך, אלא את כולך למען הכתיבה".

בעצם אני אמרתי את המשפטים האלה. אתם יודעים לפעמים הדמות שנשקפת בראי מטושטשת.

מבקר רוק, האמריקאי לסטר בנגס, פרא הדם של עיתונות רוק, הסיר את הכפפות שכתב על מוסיקה. כדי שיוכל להשאיר את טביעת אצבעותיו על תקליט / הופעה. פול ווילאמס, הסיר את בגדיו כשכתב על מוסיקה. וויליאמס מת בגיל 64. קראו לו "סנדק עיתונות הרוק המשובחת". גרייל מרקוס, גם הוא כותב נהדר, בעזרת דימיונו הגאונו הצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף כדי להותיר יותר טביעות אצבע.

אני מעדיף את לינדן ברבר (Lynden Barber). עיתונאי רוק וקולנוע שהיושר שלו, כתיבתו השקטה, הצמיחו לו ולקוראיו כנפיים איתן הם עפים לתוך עצמם. למקום שאין בו בגדים ואפילו נוצה אחת. קיראו את הבלוג שלו.

הכתיבה של ווילאמס מזכירה בית כנסת. המשהו הקדוש / הרוחניות שלה / נחבאת בארון. מאחורי וילון. הכתיבה של גרייל מרקוס מזכיר כנסייה יפהפיה עם צלבים גדולים. אבל איך נתן אלתרמן אמר: "היפה באמת היא תמיד ביישנית". גרייל מרקוס כתב בגוף ראשון כמי שמצביע בגאווה על ידו המקושטת בצמיד יפהפה. על רגלו החטובה. כתיבתו של ווילאמס היא לא קסם של שפתיים / חזה / טוסיק חטובים, אלא קסם של נקודת חן.

מישהו כתב שהוא היה ספינת מפרשים בתקופה שאפילו צוללת אטומית נחשבת מיושנת. אני אומר אחרת: "הרוח משפיעה על המון ספינות מפרשים. הספינה הפול ווילאמסית השפיעה על הרוח".

ווילאמס היה שרלוק הולמס אבל ללא הכינור והקוקאין. וכאן נפרדות דרכינו. כך הוא כותב על הרכב בשם "פרי בראדר": "החופש באלבום הזה הוא כזה שהמוסיקה הופכת לחלק מהחיים שלך. כמו עץ במלוא פריחתו. אתה יכול לעבור על פניו או לעצור ולחבק אותו".

כלומר, אין כאן סערה בכוס מים, אבל גם לא סערה קוסמית. אני מת על סערות. הן מביאות לחוף גם גוויות ולכלוך, אבל גם מטבעות זהב מאוניות טבועות. וגם חייזרים מספינות חלל שטבעו.

בנגס ומרקוס כתבו לאחרים ולעצמם. פול ווילאמס כתב לעצמו. הוא פרסם את הספרים / רשימות שלו כמי שמתחנן לחברה. לחברים. כמי שמבין שהחברים היחידים שלו הם תקליטים וספרים. הכמיהה המתרסקת שלו הופכת אותו, רק אותו, ליותר מעיתונאי רוק. לסופר. ואני רוצה להתחבר אליו.