כיפה על הראש

הזרקה או הסנפה היא תנועה פנימה.

כמעט תמיד נעשית לבד.

עלם חן מכוער בתצלום בסוף הפוסט.

זה קובי. בימים שלא ישובו.

כשהתגאה בכנפי הצניחה שעל חזהו.

ראו את לפיד השחרור שהוא אוחז בידו. התצלום מתערוכה נוקבת של הצייר / צלם / עיתונאי מיכאל רורברגר במוזיאון אשדוד. בהרבה תצלומים בתערוכה מופיעה רק דמות אחת. ג'ין אוקטובר סולן להקת הפאנק האנגלית "צ'לסי", ג'וני רוטן, איאן דיורי, סמי בירנבך, שרון גל… וקובי. על כך אני רוצה להתעכב. על היחיד. על הלבד.

אחד מספרי ההגות החשובים והמקסימים שהופיעו פה הוא "תנועת המוסר הליטאית" של בנימין בראון. הוצאת "אוניברסיטה משודרת" 2014. אחד הפרקים מוקדש לרב ירוחם ליבוביץ' ממיר. נולד בבלרוס ב1873. מת ב1936. בראון כותב: "הוא ההוגה החרדי ליטאי שהכי קרוב לאקזיסטנציאליזם דתי. קצת מוזר שעוד לא גילו אותו שוחרי הרוחניות היהודית". בראון נוגע חזק בבפנוכו של הרב הזה: "הוא בא לדבר בשבח הבדידות… לכן נאמר על יעקב אבינו בספר בראשית: 'ויוותר יעקב לבדו', הוא השיג את היכולת להיות בודד. עם עצמו. בכך נעשה דומה לאלוהים… הוא מדגיש את הצורך להיות לבד… כאן סוטה רבי ירוחם סטייה חדה ממשנת רבו הסבא מקלם, שתקף את מגמת ההתבודדות והפרישות 'שקבע חד משמעית שחובת אדם לממש עצמו כחי בחברת בני אדם'". אלה דברים עמוקים מאוד, ורצוי שתקראו את הספר הזה.

הפסנתרן הקנדי גלן גולד נהג לעיתים קרובות לנהוג הרחק לצפון, למסעדה קטנה, שם לא הכיר אותו איש, ולאכול סטייק.

מיכאל רורברגר ואני ראיינו פעם את הרוקיסט האנגלי איאן דיורי. איאן סיפר לנו שפעם הוא ולהקתו, "הסתומים", היו החימום של לו ריד. "ריד היה איש מאוד בודד. גם כשהקיפו אותו הרבה אנשים".

באחת החזרות על הסימפוניה השמינית של שוברט הורה המנצח הקלאסי הגדול סרג'יו ציליבידקה לנגנים: "תארו לכם שאתם גרים לבד בבית בו הרבה חדרים והולכים מחדר לחדר, מתחככים בקירות ומדמים שאתם מתחככים בבני אדם". אולי לכן זו הסימפוניה הבלתי גמורה. כעת תקשיבו לה ותבינו. אז זה בקשר לתערוכה. ובקשר ללבד. כנראה שהתערוכה הזאת היא מהות "הקרמטוריום": אש בזרוע. אש בוורידים. אש בראש. אש בלב.

• 

בלי כינור וקוקאין

(לשרון קנטור)

שדר חוזר: פול ווילאמס. סופר / עיתונאי רוק. בתוך ארגז בפינה בחנות "סטימצקי" שכבו כמה מספריו. קניתי אותם. הזמינו אותם מ"אמאזון". שלום. בדרך כלל אנשים שכותבים על מוסיקה מכסים / מלבישים אותה. אחרים, יותר מוכשרים, כשכותבים על מוסיקה מפשיטים / חושפים אותה. אני מהפנט אותה, כדי להחזיר לרגעים בהם היא נולדת. היא לא מדברת אז. היא צועקת. אתם שומעים?

חצי אלוהים, כלומר דורון רוזנבלום, אמר: "עיתונאי רוק גדול הוא לוחם קומנדו שעוסק בזנות ואת כל הכסף מחלק לעניים. בייחוד לאלה שהם עיוורים. את כל הכסף. לא את קול הכסף. הכוונה כמובן להקריב לא רק את קולך, אלא את כולך למען הכתיבה".

בעצם אני אמרתי את המשפטים האלה. אתם יודעים לפעמים הדמות שנשקפת בראי מטושטשת.

מבקר רוק, האמריקאי לסטר בנגס, פרא הדם של עיתונות רוק, הסיר את הכפפות כשכתב על מוסיקה. כדי שיוכל להשאיר את טביעת אצבעותיו על תקליט / הופעה. פול ווילאמס, הסיר את בגדיו כשכתב על מוסיקה. וויליאמס מת בגיל 64. קראו לו "סנדק עיתונות הרוק המשובחת". גרייל מרקוס, גם הוא כותב נהדר, בעזרת דימיונו הגאוני הצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף כדי להותיר יותר טביעות אצבע.

אני מעדיף את לינדן ברבר (Lynden Barber). עיתונאי רוק וקולנוע שהיושר שלו, כתיבתו השקטה, הצמיחו לו ולקוראיו כנפיים איתן הם עפים לתוך עצמם. למקום שאין בו בגדים ואפילו נוצה אחת. קיראו את הבלוג שלו.

הכתיבה של ווילאמס מזכירה בית כנסת. המשהו הקדוש / הרוחניות שלה / נחבאת בארון. מאחורי וילון. הכתיבה של גרייל מרקוס מזכירה כנסייה יפהפיה עם צלבים גדולים. אבל איך נתן אלתרמן אמר: "היפה באמת היא תמיד ביישנית". גרייל מרקוס כתב בגוף ראשון כמי שמצביע בגאווה על ידו המקושטת בצמיד יפהפה. על רגלו החטובה. כתיבתו של ווילאמס היא לא קסם של שפתיים / חזה / טוסיק חטובים, אלא קסם של נקודת חן.

מישהו כתב שהוא היה ספינת מפרשים בתקופה שאפילו צוללת אטומית נחשבת מיושנת. אני אומר אחרת: "הרוח משפיעה על המון ספינות מפרשים. הספינה הפול ווילאמסית השפיעה על הרוח".

ווילאמס היה שרלוק הולמס אבל ללא הכינור והקוקאין. וכאן נפרדות דרכינו. כך הוא כותב על הרכב בשם "פרי בראדר": "החופש באלבום הזה הוא כזה שהמוסיקה הופכת לחלק מהחיים שלך. כמו עץ במלוא פריחתו. אתה יכול לעבור על פניו או לעצור ולחבק אותו".

כלומר, אין כאן סערה בכוס מים, אבל גם לא סערה קוסמית. אני מת על סערות. הן מביאות לחוף גם גוויות ולכלוך, אבל גם מטבעות זהב מאוניות טבועות. וגם חייזרים מספינות חלל שטבעו.

בנגס ומרקוס כתבו לאחרים ולעצמם. פול ווילאמס כתב לעצמו. הוא פרסם את הספרים / רשימות שלו כמי שמתחנן לחברה. לחברים. כמי שמבין שהחברים היחידים שלו הם תקליטים וספרים. הכמיהה המתרסקת שלו הופכת אותו, רק אותו, ליותר מעיתונאי רוק. לסופר. ואני רוצה להתחבר אליו.