כיפה על הראש

הזרקה או הסנפה היא תנועה פנימה.

כמעט תמיד נעשית לבד.

עלם חן מכוער בתצלום בסוף הפוסט.

זה קובי. בימים שלא ישובו.

כשהתגאה בכנפי הצניחה שעל חזהו.

ראו את לפיד השחרור שהוא אוחז בידו. התצלום מתערוכה נוקבת של הצייר / צלם / עיתונאי מיכאל רורברגר במוזיאון אשדוד. בהרבה תצלומים בתערוכה מופיעה רק דמות אחת. ג'ין אוקטובר סולן להקת הפאנק האנגלית "צ'לסי", ג'וני רוטן, איאן דיורי, סמי בירנבך, שרון גל… וקובי. על כך אני רוצה להתעכב. על היחיד. על הלבד.

אחד מספרי ההגות החשובים והמקסימים שהופיעו פה הוא "תנועת המוסר הליטאית" של בנימין בראון. הוצאת "אוניברסיטה משודרת" 2014. אחד הפרקים מוקדש לרב ירוחם ליבוביץ' ממיר. נולד בבלרוס ב1873. מת ב1936. בראון כותב: "הוא ההוגה החרדי ליטאי שהכי קרוב לאקזיסטנציאליזם דתי. קצת מוזר שעוד לא גילו אותו שוחרי הרוחניות היהודית". בראון נוגע חזק בבפנוכו של הרב הזה: "הוא בא לדבר בשבח הבדידות… לכן נאמר על יעקב אבינו בספר בראשית: 'ויוותר יעקב לבדו', הוא השיג את היכולת להיות בודד. עם עצמו. בכך נעשה דומה לאלוהים… הוא מדגיש את הצורך להיות לבד… כאן סוטה רבי ירוחם סטייה חדה ממשנת רבו הסבא מקלם, שתקף את מגמת ההתבודדות והפרישות 'שקבע חד משמעית שחובת אדם לממש עצמו כחי בחברת בני אדם'". אלה דברים עמוקים מאוד, ורצוי שתקראו את הספר הזה.

הפסנתרן הקנדי גלן גולד נהג לעיתים קרובות לנהוג הרחק לצפון, למסעדה קטנה, שם לא הכיר אותו איש, ולאכול סטייק.

מיכאל רורברגר ואני ראיינו פעם את הרוקיסט האנגלי איאן דיורי. איאן סיפר לנו שפעם הוא ולהקתו, "הסתומים", היו החימום של לו ריד. "ריד היה איש מאוד בודד. גם כשהקיפו אותו הרבה אנשים".

באחת החזרות על הסימפוניה השמינית של שוברט הורה המנצח הקלאסי הגדול סרג'יו ציליבידקה לנגנים: "תארו לכם שאתם גרים לבד בבית בו הרבה חדרים והולכים מחדר לחדר, מתחככים בקירות ומדמים שאתם מתחככים בבני אדם". אולי לכן זו הסימפוניה הבלתי גמורה. כעת תקשיבו לה ותבינו. אז זה בקשר לתערוכה. ובקשר ללבד. כנראה שהתערוכה הזאת היא מהות "הקרמטוריום": אש בזרוע. אש בוורידים. אש בראש. אש בלב.

סגור לתגובות.