עוף גוף

"אתה לא סתום אז למה אתה מביא לי טקסטים סתומים?" – שאלה אותי קמפינסקי, עורכת בעיתון "חדשות".

"הם לא סתומים" – עניתי.

"הם לא לעניין" – אמרה.

קראתי באוזניה את טקסט השיר "סיסטר ריי" של ה"ולווט אנדרגראונד". 17 דקות בהן משטרה פורצת לחגיגת טרנסוסטיסטים שמזדיינים ומחליפים בגדים ומזריקים. ללו ריד יש מילות / משפטי קוד למילה "מזריקים". "תביני", אמרתי, "כמו שבכתיבת שיר מותר לעשות הכל, גם בכתיבה על מוסיקה מותר. אין כללים". לריד שיר מופת בשם "הפעמונים" (The Bells). באלבום באותו שם. על אחד שמתאהב בפעמונים ענקיים, מטפס לגג ממול, ומזנק לעברם. רבות פרשנויות נכתבו לשיר הזה. קראו לו מהטקסטים הכי סתומים שריד כתב. קמפינסקי השיבה: "טוב. רק שלא תקפוץ מהגג. ודרך אגב קובי, שמת לב שעין שמאל שלך יותר גדולה מעין ימין?".

אתם חייבים להקשיב לשיר "הפעמונים". הוא ארוך, רועש, ובסופו ריד קופץ מעבר לגג ומיילל: "הנה באים הפעמונים. הנה באים הפעמונים". בקלות תמצאו את השיר ביוטיוב. שיעור מופת איך לכתוב תמליל, מוסיקה, איך לשיר ולנגן.

לעזאזל איך אני נפרד מהגוף שלי?

כנראה שטוב למות בים. הגוף לא נרקב בחור באדמת בית קברות. הוא מוקף מים, נזלל על ידי דגים, גם השלד נאכל ומתפזר למרחקים.

כן. איזה יופי.

אבל אפשר להיפרד מהגוף לפני המוות? קוראים לזה "להעתיק ישות בשרית למקומות ללא בשר". מלחין האוונגרד קרלהיינץ שטוקהאוזן דיבר על זה.

אמנות, סמים, סקס – כל אלה בשום פנים ואופן לא מצליחים להעיף גוף למקומות מאוד אחרים. שיהיה ברור: אני מתכוון לפרידה אמיתית מהגוף. לא למסעות בדימיון.

הגוף מפריע. הגוף מפריע. המוסיקה הכי פראית / סוחפת לא מצליחה להיפטר ממנו. וזה כל כך חבל. בסוף הפוסט הזה תראו תצלום שעשה מיכאל רורברגר: זמר הרגאיי דילינג'ר בהופעה. דילינג'ר נסחף, סוחף, אבל הבשר נשאר תקוע. זה תצלום נהדר, שמצביע על הבעיה הזו. אנסה להעביר ולפרק הגנות. תרגמתי קטע מהספר "טקסי הלוויה" של ז'אן ז'נה:

"גם אני רציתי לכרוע.

בלי כוונה הכנסתי יד לכיס המעיל ונתקלתי בקופסת הגפרורים הקטנה שלי. היא הייתה ריקה. במקום להשליכה בלי מחשבה הכנסתי אותה שוב לכיס. ישנה בכיסי קופסת גפרורים קטנה. זה היה טבעי עבורי להיזכר באותו רגע בהשוואה שערך פעם חבר לכלא כשיספר לי על החבילות שאסיר רשאי לקבל: מרשים לקבל חבילה אחת כל שבוע. ארון מתים או קופסת גפרורים – זה אותו דבר. זו חבילה. בלי ספק קופסת גפרורים או ארון מתים, זה אותו דבר, אמרתי לעצמי. ארון מתים ישנו בכיסי".  

אז זהו. בנתיים רק חצי גוף שלי מהפופיק עד כפות הרגליים בתוך הקרמטוריום. אבל ההמשך יבוא. אלף כבאים לא יכבו אותו. רק בחורה אחת, יופיה זוהר מאש. קוראי הבלוג העתיקים יודעים איך קוראים לה.

חג אורים

"ספר הוא שדה תעופה / לעולם האחר: מה שיכול היה להיות". – ישראל בר כוכב.

כשהייתי מאוד צעיר, בפעם הראשונה שנכנסתי לבית זונות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, הייתי מאוד ביישן. "כן מותק" אמרה לי אחת העובדות. "מה אתה מחפש?". "את החנות של 'סטימצקי' עניתי במבוכה וברחתי. נשארתי מאז ביישן. אולי לכן אני לבד ומרבה לבקר בחנויות 'סטימצקי'. את זה אני מספר לכם כדי שתבינו למה בבלוג שלי המילים "ביחד עם מוזיקה" נדירות. המילים "לבד עם מוזיקה" קופצות כמעט מכל משפט. כן. געגוע. הנה…

צלם הרוק האנגלי בלידן בוצ'ר, שהרבה במיוחד לצלם את ניק קייב, אמר: "צילום טוב של זמר / זמרת הוא כזה שבו אני יכול לראות כמה שנים נותרו לזמר לחיות. צילום ממש טוב הוא כזה שבו אני יכול לראות כמה שנים נותרו לי למתבונן בתצלום לחיות". כעת במוזיאון אשדוד תערוכה של הצייר / צלם / כותב מיכאל רורברגר. הוכחה ניצחת איזה אמן גדול הוא. עם דימיון גבוה יותר מהשמיים ועומק שמאיים על שלוות נפש.

עד השמיים. אני מגדיר את עצמי כפועל זר פולני שברח מהמעסיק שלו, גר בתחנה המרכזית בתל אביב, מתפרנס מייצור נרות נשמה בצורת אצבע משולשת. מי שקונה אותם הם מלאכים שמרדו באלוהים, וכל לילה מדליקים את הנרות בשמיים. בני אדם שמביטים בלילות בשמיים חושבים שאלה כוכבים. אבל לא. זה הנרות (טקסטים?) של קובי.

זה בקשר לשמיים. כעת אגע בצילום. אתמקד בתצלום של רורברגר שלא מופיע בתערוכה. זה תצלום של מבקר רוק אנגלי נהדר – ג'ון סבאג'. ראו פה בסוף הפוסט. חיבר את הספר "אנגליה חולמת", אחד מקלאסיקות ספרי הרוק על הפאנק ועל הסביבה שהאיר והעיר. ספרו האחרון מלפני שנתיים נקרא:"The Searing Light, The sun and everything else" על "ג'וי דיויז'ן". בעצם כאן סבאג' הוא ארכיאולוג שמגלה עתיקות אבל גם בונה חשיבה נבואית. הוא גם מציג אצבע משולשת. הספר מורכב כולו מציטוטים של אנשי הלהקה ומקורבים (פול מורלי). נבחר על ידי כמה עיתונים לספר הרוק הטוב ביותר שהופיע באותה שנה. אל תחמיצו.

כשאני מתבונן / חוקר את התצלום גם רורברגר קלט את זה, אפשר לראות את ההלוויה. המעבר לצורת הוויה אחרת של סבאג'. אני גם רואה את סופי. את המנורה / נר הזיכרון שיבער לזכרי. את הספרים שלי שהשד יודע מי יעיף אותם מהמדפים. רון מיברג כתב: "כששואלים אותי במה אני עובד? אני עונה: 'אני קורא'". אני לא קורא ספרים אני קורא בקול די רם, די ברור, לאנשים. אלה הטקסטים שלי. מחשבות שהופכות לגוויות. תתפלאו, אבל יש קוראים שעוקרים מהם שיני זהב.