ארכיון חודשי: מרץ 2022

החוד

אז ככה. הלכתי לקבל את החיסון הרביעי נגד קורונה האחות שקיבלה אותי אמרה שלום תוריד את המכנסיים שאלתי למה היא אמרה החיסון הרביעי בטוסיק לא בזרוע עניתי לה מה פתאום לא קראתי על זה היא אמרה אדוני יש שם בחוץ תור גדול או שאתה רוצה לקבל חיסון או שלא אמרתי בזרוע! והיא אתה לא תלמד אותי את העבודה שלי או כן או שתצא בזעם יצאתי הולך מעוצבן חובש כובע גרב עם סמל וכתובת בית"ר ירושלים ומחזיק ביד עיתון "הארץ" חברים הפצירו בי לקנות אותו בגלל מאמרים יפהפיים של דפנה מאור בן שלו על מארק לנגן שמת בן 57 הם באמת יפהפיים ניידת משטרה עוצרת לידי שוטר שואל לאן אני הולך הסברתי שאני רוצה לתפוס אוטובוס לרמת גן והוא בחשד אומר שאני דמות חשודה שמי שחובש כובע גרב של בית"ר ירושלים ואוחז עיתון "הארץ" זה חשוד תביא תעודת זהות נתתי והוא אמר קובי אור יש לך קשר לענבל אור יזמית הנדלן שעומדת למשפט כי היא מכרה דירות לא קיימות אני אומר לו שהיא אחותי והסיבה שלא שומעים יותר על הפרשה כי ענבל חכמה ומחזיקה מידע שיכול לא רק להפיל שרים בממשלה הנוכחית אלא גם שרים לשעבר בממשלת נתניהו אנחנו משפחה פיקחית ואני נאנח כמעט נופל על הניידת וחוץ מזה מנסי הזמר של להקת הפאנק האולטרא-פוליטית "Anglic Upstarts" מת ב-10/12/21 ישבן חשוף חד כמחט מזרק לא פחד ממשטרה סירב לקבל הוראות וכתב שירים יפהפיים ובועטים "לה פמיליה" בריבוע הארץ הרוקנרולית תהיה ענייה יותר בלעדיו

ימותו הקנאים

ד.ק. שוב מראיינת את קובי.

ד.ק: קובי, מי הבחורה הגבוהה והיפה שהולכת כצל אחריך?

ק: זאת ורה. המטפלת הרומנייה שלי. כבר קשה לי ללכת, לשאת משהו, להתרחץ וכו'.

ד.ק: אתם שוכבים?

ק: לא. היא אם חד הורית לילד בן 5. יש לה חיים רחוקים מגופי. את הראיון איתך אביא לבלוג שלי. בסופו יהיה תצלום של ורה ושלי. ימותו הקנאים.

ד.ק: אני רואה שעשית קעקוע חדש: "ביאליק מת", למה?

ק: אני חושב שהשירה העברית חייבת בעיטה בתחת. כמו שעשתה שירת הביט האמריקאית בשנות החמישים. המשוררים הישראליים כל כך צפויים. כולם יודעים איך יראה השיר הבא של אהרון שבתאי, אגי משעול, רועי חסן, נורית זרחי ואחרים. אני מחכה לג'ון קייג', שטוקהאוזן, מורטון פלדמן של שירה עברית. מספיק עם היידן, פורה, שוסטקוביץ'. ישראל דדון הוא אור חזק. מבקר השירה אלי הירש צדק כשכתב: "רשמו לפניכם. נפל דבר בשירה העברית. קוראים לו ישראל דדון".

ד.ק: אני לא מכירה שירים שלו. הוא הוציא ספר?

ק: כן. חפשי אותו. עדי קיסר, משוררת מוכשרת, סיפרה שכאשר דדון היה גומר לקרוא בקול שירים שלו במפגשים של "ערספואטיקה", ניגשו אליה אנשים ושאלו מי המשורר המדליק הזה. אפשר לראות אותו קורא שירים שלו ביוטיוב. אסור להחמיץ.

ד.ק: נתקעתי. אני לא יודעת מה עוד לשאול אותך. יש לך חיי מין?

ק: הם כמו השמאל הישראלי. עבר מפוקפק, הווה שחור, ועתיד בזבל.

ד.ק: אתה מאוהב במישהי? או שאתה מאוהב באהבה?

ק: שאלה מעולה. אני מאוהב.

ד.ק: אין לי מה לשאול אותך על מוסיקה. כי בפעם האלף תהגג לי על "מוות ביוני" ושאר לייט פאשיסטים.

ק: נכון. אני מקשיב כמעט רק ל"כאן קול המוזיקה". תחנה נהדרת. מוסיקה קלאסית. ג'אז ומוסיקת עמים. אני שמח שהם משמיעים הרבה קטעי יצירות. לא יצירות שלמות. אני חושב שאם מאזין באמת רגיש וסקרן הוא יכול לקבל חוויות מרעישות גם מפרקים בודדים של יצירות. לא חשוב אם הן פרק משלישייה של היידן או מ"הפטיש ללא בעלים" של פייר בולז.

ד.ק: מי זה פייר בולז?

ק: טוב שאת שואלת. אני יכול לסלוח לנער / ה בן עשרים שחושב ששיא המוסיקה במאה העשרים הוא הביטלס / ניק קייב / פיקסיז / רדיוהד והיפהופ. אבל אני מעוצבן על מאזינים בני גילך איתם אני לא יכול להתווכח על אריל בראון, אריק שפירא, כריסטיאן וולף.

ד.ק: ???

ק: נעזוב את זה.

ד.ק: אורי דרומר אמר לי שהצרה עם קובי שהוא מנסה לשנות את מה שאי אפשר לשנות. החוכמה לנסות לשנות את מה שאפשר. אתה נראה לי איש עצוב. ניסית להשתנות?

ק: ג'נסיס פי. אוריג' מ"סייקיק טי.וי" אמר לי משפט מופלא: "קובי, אתה בדיכאון לא מפני שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך כי אתה בדיכאון".

ד.ק: נו?

ק: קשה לי. ורה אומרת שאני מחטט באף לא כדי למצוא נפט, אלא כדי להכאיב לי. אני יודע שלא אשנה את העולם. אבל לא אתן לעולם לשנות אותי.

ד.ק: מה אתה חושב באמת על הכתיבה שלך?

ק: אני אלי אוחנה מביתר ירושלים של עיתונות רוק. כשהייתי צעיר היה מה לראות מה שעוללתי במגרש עיתונים / פנזינים. היום נשאר רק העבר הרחוק, ומשהו חיצוני – תסרוקת ובגדים יפים.

ד.ק: אתה לא נסחף מדי?

ק: פעם סחפתי. כעת אני נסחף.

ד.ק: מה אפשר ללמוד מהראיון הזה? יש לו תפקיד?

ק: להוריד את האף מהעננים. להבין שלא המצאת דבר. להודות שיש שווים, מוכשרים ממך. שהמרחק בין דורון רוזנבלום ובינך גדול מהמרחק בין ניקו לנטע ברזילי. יוהנתן גפן אמר לפני שנים: "כל פעם שאני יוצא מהבית כולם מזהים אותי. אבל אני יודע שלעולם לא יקראו רחוב על שמי, כי לא מגיע לי". משפט אמיץ. אמת חודרת.

ד.ק: תמליץ לי ולקוראים על משהו.

ק: אני מעריץ שני עיתונאים ישראליים. אהרון בכר, שמת לפני הרבה שנים בגיל מאוד צעיר, ורון קופמן. כן רון קופמן שמוכר יותר כצעקן בתוכניות ספורט בטלוויזיה. אבל יש לו מדור קבוע בעיתון מעריב בימי שישי. הכתיבה שלו כל כך סוערת, לא עוצרת לרגע, ספידית, שפיצית. מים רותחים. דלי מלא קרח שנשפך על הראש. זה ניו ג'ורנליזם טהור. ללא שוויץ "אני מכיר אישית את האקס של ליאונרדו דיקפריו ושל טרנטינו". הלוואי ומישהו יכתוב כמוהו על מוסיקה. בגללו מגיע למעריב להיות העיתון הנפוץ במדינה.

ד.ק: קובי, אתה מודע לשמועה שכמה מהפוסטים בבלוג שלך נכתבים בעצם על ידי רענן שקד, וכמה מהמאמרים של שקד ב"ידיעות אחרונות" בעצם נכתבים על ידך?

ק: ייקח לי זמן לענות תשובה הולמת.

ד.ק: יש לך עוד מה לומר לאומה?

ק: לא אפסיק לומר שעיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים. כי לגנוב חליל, כינור או גיטרה כל אחד יכול. המשפטים שלו לא רחוצים. הקול של הכתיבה שלו מאוד רם. מבחינה פוליטית אף פעם לא באמצע, אלא ימין מאוד או שמאל מאוד. בכתיבה שלו אין בית / חנות / או כל מקום קבוע. בכתיבה שלו הוא רחוק מאוד מלהיות שוטר / שוטרת שתפקידם לשמור על הסדר, למנוע גניבות, לקשור באזיקים. הוא לא מתבייש לדווח על חיי המין שלו. הוא בא, נוגע, גונב כל מה שאסור לגנוב ונעלם איתם. לא זוכרים בדיוק מה הוא כתב. זה לא חשוב. הוא יודע שכתיבת ביקורות היא צעצוע ולא יותר. הוא יודע שגם מוסיקה טובה או גרועה היא צעצוע ולא יותר. לדוגמה Gavin Martin, בן 16 כתב ב"ניו מיוזקל אקספרס" כשהפאנק פרץ. ובשנות השמונים בשנים הטובות של שבועון המוסיקה האנגלי היום הוא כותב ב"דיילי מירור"…