ארכיון חודשי: אפריל 2022

ממש בחוץ

אבא נהג לקחת (לגרור) אותי למקום בו התחילו לבנות בית. להצביע על בור ענק שחפרו כדי להקים יסודות. לומר: "תסתכל בבור. שם כולנו נגמור". נדמה לי שכל המשפטים שאני עושה כדי לשכנע אותכם ואותי בקיום עולם הבא הם מרד באבא שלי. אבל אני צריך לחשוב יותר על זה.

פה הגעתי למוזיקה של ארל בראון (Earle Brown). מלחין אמריקאי. מת ב-2002. אני חושב שהוא היה העמוק ביותר בחבורה של ג'ון קייג', מורטון פלדמן וכריסטיאן וולף. מהאונגרדיסטים של המוזיקה האמריקאית. עמוק יותר כי ראה (הבין) שבהתחלה / בראשית לא היה תוהו ובוהו. לא היה דבר. כל הסיפור על כוכב ארץ יסתיים בכלום. ובנתיים, אנשים עושים דברים משעממים. לא חשוב מה. כסף, לחלק כסף לעניים, ללמוד משפטים, או נגינה, לכתוב, לטפח גינה קטנה בחצר ביתם, לבנות בית, לעשות ילדים… הרשימה המשעממת א-ר-ו-כ-ה. ישעיהו ליבוביץ אמר שאצל הרמב"ם שלוש פעמים אפשר למצוא שאפילו שאלוהים לא קיים, צריך להאמין בו. אחרת החיים יהפכו לבלגן. לאנרכיה. לאדם לאדם זאב טורף. זה טוב. אולי התענוג היחיד הוא ללקק שפתיים אחרי שאתם טורפים. ביוטיוב תמצאו הרבה הקלטות של יצירות של ארל בראון. וגם פירוט טכניקות הכתיבה שלו. אבל אני משתדל ללכת עמוק יותר במוסיקה שלו.

הבור הוא ממש פה. מעבר לפינה בה אתם חיים. בעצם, הוא מתחת לריצפה עליה אתם כעת דורכים. המוות אינו מחוסר עבודה? תבינו, האמנות, העונג המיני, האוכל שאתם טורפים – כל אלה הם מסיכה שמתפוררת מיום ליום. אם תבינו את זה אולי תתחילו לחיות נכון. מה פירוש נכון? תהרסו את הכבישים שמחסלים יערות. תפרקו משפחות. תושיטו יד לכלום.

"המוסיקה לא נמצאת בתווים אלא בין התווים" – אמר ארתור רובינשטיין. בדברים הקשים שמאחורי הצלילים ביצירות של בראון אני משתדל לגעת. להראות. אתם פוחדים? מנסים לכסות את הבור העמוק?

שנים רבות מדי הושטתי לשמש יד. לא הבנתי שהשמש היא הקרמטוריום בו המילים שלי נשרפות.

איאה

אסא אופק הנחמד ממנהלי האוזן השלישית עצר אותי בחנות. "קובי, במסגרת חגיגות השיפוץ באוזן יש רעיון להוציא מחדש את 'חמור' בכריכה קשה". "אחלה" אמרתי, כי הייתי לא בראש לשלול הצעות. אבל הרופא שלי אמר: "חס ושלום. 'חמור' יצא לפני 40 שנה. ישנם אנשים, ואסור לך להיות אחד מהם, שחיים כשהפנים שלהם מופנים לעבר, והתחת מופנה להווה ולעתיד. הרוג סופית את החמור".

זה נכון. כשסיפרתי את זה לאסא, הוא, חד ואינטילגנטי מאוד, השיב: "אני אוהב את התשובה הזו".

את הפנזין שלי "חמור" יצרתי ב-1979 כדי לברוח מהמציאות. זו דפקה אותי כל כך חזק – נאנסתי בגיל 15 – שלא יכולתי לחיות בתוכה. שינה, אלכוהול, סמים לא עבדו עלי. חשבתי שמילים יצליחו. משפטים דמיוניים. חיים של הסתכלות בראי כשהמראות הנשקפים (המציאות) הפוכים. כלת פרס ישראל מבקרת האמנות והאוצרת שרה ברייטברג שאלה את הצייר / מורה רפי לביא: " אולי תגיד משהו על הציור שלך עצמך?". רפי ענה: "זה קישקוש. אבל זה קישקוש יפה". אז "החמור" היה קשקוש, אבל חמור יפה. צולע. עצוב. לפעמים נוער מכאב. מבדידות. מייאוש. מורכב מסיפורים מומצאים ללא ידיים ורגליים. לא הגיוניים. אבל פאק יו למי שלא יגיד שהם יפים. למשל: "מבקר רוק הוא זה שמבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים". אבל לעזאזל, איזה אקדח? מה, אלוהים קיים? יש לו דמיון? יש לו סדק?

הייתי נוסע לתחנה המרכזית בתל אביב לחפש זונות, אבל ברגע האחרון נרתעתי, חזרתי הביתה לאונן כשאני מדמיין פיליפיניות יפהפיות שגרו באזור.

יש עיתונאי רוק שידיהם דביקות מזיעה. אחרים ידיהם דבוקות משטויות שהם כותבים. יש כאלה שהן דביקות מאוננות. פאק יו כתיבה אישית.

נו, אז למה אני טורח לגרור אתכם לכאן? כי איינשטיין (המדען, לא הזמר) אמר: "לעזאזל המקצוענים. הביאו לי את בעלי הדימיון". מה שהיום נראה כדימיון, רחוק מהמציאות, אולי בעתיד יהפוך למציאות נסבלת, מרתקת ומתגמלת יותר מהמציאות הנוכחית. קיראו מחדש את הסיפור "הגילגול" של קפקא. נדמה לי שהגיבור בו כל כך השתדל לברוח מהמציאות עד שהוא הצליח. הגיע למציאות לגמרי אחרת. הפך מאדם לחרק. כי משהו בהשתדלות שלו נדפק. בכל זאת צריך לנסות. אפילו שהמחיר הוא מוות. נו, מה תגידו על הפרשנות הזו? אתם רואים כמה קובי מקורי?

זו לא מסכנות. זה להביט לשטן בעיניים ולירוק עליו ועל השכן שלו. זה להחזיק את המילה 'אהבה' במקל כביסה שבור. עלה בדעתכם שניצנוץ הכוכבים הוא פלאש מצלמות מלאכי המוות שמתעדים אותנו?

תרגמתי לכם שיר של המשורר הסקוטי נורמן מקגיג בשם "וירטואוז מאוכזב":

בפינת שדה קרומבי

החמור נעשה מדי רגע מטורף יותר. אני מקשיב

לנעירתו

אנקתו ומדמיין

את הצליל העגול העשיר

אותו רוצה הוא לשלח לחלל,

כוכב מוזהב של קול נגול

לעינם המתפעלות של העולם.

אין פלא

שבשומעו את אשר יוצא

מהטרומבון הניחר הזה

עיניו  מתמלאות דמעות

וגולגלתו צונחת

לגעת בשפתיו בעלי הדרדר – משלים

שהם כל שראוי הוא לו.