לא חשוב אם אשתדל. הרי הכיף נגמר. בראי קובי נראה כבן שמונים. תוך כמה חודשים ההליכה שלו תיגמר. באוטובוס קמים לכבוד הגיל שלו. לחשוב שהוא טיפס על צופים כדי לגעת ברגל של איגי פופ בפעם האחרונה שהופיע פה. נראה אם יתקין מדרגות חשמליות בביתו. קל יותר להעלות / לרדת לקומת הקרקע בביתו? חבילות דולרים שתולעים חיררו גילה במרתף הבית מאבא שלו. שהסתיר חלק מהמיליונים שהרוויח משדות פרג בקולומביה. ב1989 אבא אירח פה שלושה קולמביאנים שהיוו את ראשי הצבא הפרטי שאבא החזיק בקולומביה. כדי לשמור על השדות שלו. על המעמד הרציני שלו בברוני סמים שם. "אסור אסור" אבא אמר לו כשקובי שאל אותו למה עם כל כך הרבה מיליונים הוא לא קונה לעצמו מכוניות פאר, וילה בקיסריה, פילגשים בנות עשרה. "אסור" זו המילה שקובי הכי מתעב. עכשיו תראו: הכל מותר. להפוך דעות. משפטים. סדר. הנחות מה זו עיתונות מוסיקה טובה. מה זו עיתונות מוסיקה גרועה. לשפוך דימויים ("כמו"). מותר לעשות צחוק מדימויים (פאקינג שיט, למה לעמיחי היה חשוב בשיר שלו לכתוב "אחר כך שתקו כצעדים מתרחקים" ולא להסתפק ב"אחר שתקו?". ראו מה עמיחי עולל: ממנו יצאו מאות עמיחימים בגרוש, צדק מנחם פרי שאמר שבשירים הממש גדולים של אלתרמן ועמיחי, שני אשפי דימויים, הדימוי הוא רק תחנת ביניים. לא תחנה סופית. יש משהו עמוק, חשוב יותר בשיר שלהם. אצל החקיינים שלהם הדימוי הוא התחנה הסופית. חוץ ממנו אין כלום. לכן, החקיינים האלה יעלמו בסוף למרות שחלק מהם עוד מפריעים לנו כבר עשרות שנים, הם כמו (הנה עוד דימוי) בעלי שדות פרג בקולומביה שהקוקאין במקום לעשות ממנו כסף, סתם להם את האף ושלח אחריהם את הFBI).
אוי, אבא אבא, למה הסתרת את עשרות המיליונים שלך באיי קיימן ובשוויץ? מתת בלי צוואה ואני לא יכול לומר לבנקאים את מספרי החשבון שלך.
לו הייתי צעיר ב40 שנה הייתי מחפש וגם מוצא סגנון כתיבה על מוסיקה באמת חדש, באמת אוונגרדי, הפוך מהקשת הכמעט דהויה של הסגנונות הקיימים: סטרייטים, ניו ג'ורנליסטים, פירוט מה עושה הפסנתר כשהזמר שר הברה מסוימת ואיך מגיב לזה הבסיסט. נו כותבים צעירים, עשו משהו חדש. תפתיעו. תרעישו. את (הופלה! עוד דימוי!) פרחי הפרג תעקרו. תגדלו בצלים. לפחות שיהיה דבר שיגרום לכם לדמוע. שיהרוס את שביעות הרצון שלכם. את הנמנום. מתי בפעם האחרונה בכיתם?
crematoriumm.wordpress.com 