קובי נוהג פעם בשבוע לאסוף מזרקים משומשים מהתחנה המרכזית בתל אביב. להרכיב מהמזרקים אותיות ענקיות של האלף בית. בנתיים הוא הגיע לאות "ז'". כשיסיים, המילה הראשונה שירכיב תהיה "כישרון" או "כישלון".
כשהכנר הגדול פנחס צוקרמן היה ילד, הוא ניגן בפני הכנר אייזק שטרן. שטרן הפסיק אותו ואמר: "ילד, ככה לא מנגנים". צוקרמן בעט בו ואמר: "ככה אני רוצה לנגן".
די לחרב את חיי. את חיי מי שסביבי. הסוד שאבא התעלל באמא כבר לא סוד. במקום להרביץ לו, הסתגרתי בחדר עם תקליטי רוק. אולי זו הסיבה שקוראים טוענים שמה שמאפיין טקסטים שלי זו בריחה. בריחה ממה? מלהתייחס לדיסק / תקליט / הופעה כמו שרצוי: להביט בהם ישר מלמעלה למטה כי זה מה יש, בלי לנסות להפשיט אותם ולדבר על השריטות שבמוח שלהם שאיש מלבדי לא מבחין בהן. אני די חופר בעניין ואולי פעם אהיה ברור יותר. חכו בסבלנות. או שלא תחכו. אף פעם לא התעניינתי במוזיקה של ניל יאנג, אבל קורה מהפך. אני קורא ספר יפהפה על יאנג ("Love to Burn") של פול וויליאמס. סופר / עיתונאי רוק נפלא, קראו לו "אבי עיתונות רוק רצינית", שמת צעיר. הכתבה שלו גרמה לי להסתקרן בקשר למוסיקה של יאנג. קניתי את אלבומו החדש "אסם", ואת אלבומו הראשון "ניל יאנג". עוד לא הקשבתי להם. אני יכול לכתוב (להלל) על עטיפות תקליטים אלה אלף מילים, אבל זו תהיה בריחה. בא לי להתפייט: "פול וויליאמס הוא… הוא… משהו מיוחד: תארו לכם מישהו קונה תפילין רק כדי ללפף אותם חזק סביב זרועו, כדי שהוורידים שלו יבלטו ויוכל בקלות לנעוץ את מחט המזרק שלו בזרועו. אני חושב שזה גם מה שמאפיין את הכתיבה שלי. כעת, כשסיפרתי מה קורה ביני ובין המוזיקה של ניל יאנג שעוד רחוקה ממני, אני יכול להתהפך ולדבר על מוסיקה שמאוד קרובה לי: הפרק השני, אדג'יו רליגיוזו. מהקונצ'רטו השלישי לפסנתר ותזמורת של בלה ברטוק.
ההתחלה מרחפת, נוגעת בקצה אצבע, עם שתיקות באמצע, איטית, אפילו לפעמים עוצרת ונעמדת במקום. אבל לפתע הופכת לריקוד. אפילו ריקוד שמח. מה עניין אדג'יו רליגיוזו (דתי) ולריקוד? סביאטוסלב ריכטר, הפסנתרן הגאון אמר שהוא לא מבין מדוע ברטוק הכניס פה ריקוד. "הרי באושוויץ ובגולאגים ברוסיה לא רקדו. אבל כן התפללו". תקשיבו לקטע הזה, הוא בקושי בן 10 דקות. תצטרכו לרכוש את האלבום. הוא לא ברשת. נסו להסביר לעצמכם מי רוקד פה. השטן, שתמיד נוכח, לפעמים בפינה של בית כנסת / כנסייה / מסגד? אלוהים שלא אכפת לו מה קורה על פני האדמה? תקשיבו. Dead Can Dance?
קוראים שאלו אותי איך לזהות משוררים ענקיים. בתשובה ציטטתי מה שהמשורר חזי לסקלי אמר: "כשראיתי את דוד אבידן ברחוב, פחדתי / התביישתי לגשת אליו. הלכתי הצידה ומחאתי כפיים". נתן זך סיפר איך אלתרמן והוא הלכו לבית של המשוררת יוכבד בת מרים. לפני שנקשו בדלתה, אלתרמן סב לאחור, ירד שלוש מדרגות, כרע על ברכיו ונישק מדרגה מדרגה. שאלו את עצמכם האם בשבילכם יש משוררים / עיתונאים להם תגיבו כך.
אבל כשחליתי באבעבועות וחזרתי בלילה מבית חולים, ביתי היה ריק. איש לא חיכה לי. להכין לי כוס תה. להציע לי את המיטה. או פשוט לחייך אלי. היה חושך. גם החתולים שלי נעלמו. רק ערימות ספרים / תקליטים חיכו. אז הבנתי שמילים, ספרים, דיסקים, תקליטים, הם אבעבועות. תתפטרו מהם. הם עור פגום. אור מזויף.
crematoriumm.wordpress.com 