ארכיון חודשי: יוני 2022

התלמיד

היכנסו לחבק אותי. אנשים מוכשרים: שרון קנטור, שאול בצר ואחרים, נתנו לי שי לפני שבוע. את פרס "ברווז הזהב ליצירה עצמאית על שם דודו גבע – פרס מפעל חיים". התגובה הראשונה שלי כשאמרו לי את זה, הייתה להיזכר במשפט שאמר השחקן ג'יימס דין: "אנשים מחייכים אלי, לוחצים את ידי, אמרו שבחים. אבל כשחזרתי הביתה והיבטתי בראי, אמרתי: לעזאזל, מה הם מוצאים בגמד מכוער כמוני?". גם נזכרתי במה שאמר פרדי מרקורי בפעם הראשונה כשפגש בנסיכה דיאנה: "היא כל כך יפה, אבל מה יש לי לעשות עם היופי הזה?".

כעבור יומיים הבנתי דבר חשוב. אף פעם לא רציתי לכתוב. רציתי להיות ציפור שמרחפת גבוה בשמיים, גבוה יותר ממגדל כולבו שלום. מרחפת לבד. לכן לא הקמתי משפחה. נזכרתי באזהרה שאדם ברוך אמר לי: "כתיבה היא לא זינוק לשחקים. היא רק להקים אוהל על שפת ים המלח". משפט מדהים.

אם מדברים על כתיבה. תמיד התנגדתי לאמירה של הסופר מרק טוויין: "ההבדל בין מילה כמעט מדויקת בכתיבה לבין מילה ממש מדויקת הוא כמו ההבדל בין מפסק חשמל לברק".

אני בעד חריקות ופספוסים בכתיבה. זה אמיתי, מרגש יותר. כמו בחיים. אני מאמץ את דברי העיתונאי האנטר תומפסון: "ההבדל בין אסלת בית שימוש לבין הכיסא החשמלי הוא שרק מהראשונה אפשר לקום ולהמשיך בחיים המטופשים שלנו".

קול הבלוג שלי הוא על ריחוף ונפילה. בסוף הפוסט הזה ציור של יורם הבר ז"ל, מאושיות חנות האוזן השלישית שנפטר בגיל כל כך צעיר.

הבלוג שלי הוא גם חיבוק לעיתונאי הרוק האנגלי הנערץ עלי ניק קנט (Nick Kent). הוא לימד אותי שכתיבה אישית טובה זה להיות האדם היחיד ששרד בעולם אחרי מלחמה גרעינית ומשחק שחמט עם מלאך המוות. אם האדם יפסיד, הוא יצטרך לקפוץ ממרומי מגדל אייפל ששרד. אם ינצח, גם אז יהיה חייב לקפוץ משם, אבל לפני זה תינתן לו אפשרות לתאר בכתב את המשחק ואת הקפיצה. והתיאור הזה יישאר לנצח.

הייתי תלמיד טוב?

הצעיף והגשר

1. אחד השירים היפים ביותר של נעמי שמר הוא "העיר באפור". ביצוע מושלם של שלישיית גשר הירקון. באלבום השני בו החליף ישראל גוריון את יהורם גאון. תוכלו להקשיב לו ברשת. לא עכשיו אומר לכם למה השיר מדבר בגוף ראשון, אבל שלושת הזמרים – גוריון, אמדורסקי ואריק איינשטיין שרים יחד את רובו. הרי כל הבלוג שלי הוא בנושא לחוד מול יחד. זה גם לא נכון להדגיש ששיאו של השיר, העלייה בקול של ישראל גוריון כשהוא שר לבד בשורות "את ודאי תכסי לך את ראשך בצעיף" ו"דום נישא את עינינו ליונים שעפות". עזבו את העליה הזו בקול. גוריון עושה כאן משהו נדיר: הוא מטעין את המילים "לכסות", "צעיף", "דום", "ועפות", מילים יומיומיות שכולנו משתמשים בהן, בנגיעה, שרק עיסוק בזן בודהיזם למשל, יודע / מרגיש אותה: להפוך מראה של ציפור, עץ, בעצם של כל דבר, לדלת / חלון / סדק, דרכו נעזוב את המציאות האפורה (העיר באפור) לעבר מה שמעבר למציאות. לדבר האמיתי באמת. שהוא מקור כל הדברים. או שאולי האמת היא שמקום כזה לא קיים. הבל הבלים הכל / הקול הבל. האם קיים דבר שמעל החיים, מעל המוות, הגוף, המחשבה, החלום.

למשורר בנימין שבילי (ראו ברשת) שיר נהדר שעושה דבר דומה. הנה השיר. תקראו אותו ורוצו למרפסת בביתכם. לחלון הפתוח או למעקה הגשר הקרוב.

אולי אלוהים אינו

כי

את עומדת ומשילה גרבייך

אולי אינו

כי

את עומדת ומסירה גרבייך

שבעולם הזה

2. אפשר למצוא את התזוזה הנ"ל גם בכדורגל. בראיונות שנותן מאמן הכדורגל של הפועל ירושלים זיו אריה (ראו תצלום בסוף הפוסט הזה). כותב עיתונאי הספורט משה מרקוס: "אמרו עליו שהוא מדבר שטויות, שהראיונות שלו הזויים, שהוא לא יודע לספור עד שש… אבל הראיונות שלו אחרי משחקים תמיד מעניינים, כי הם אמיתיים… העונה הוסיף לרפרטואר שלו קלאסיקה כמו קריאה בקול של מכתב תמיכה שקיבל מילד בן 4". גם זה נקרא לקפוץ מהגשר.