הצעיף והגשר

1. אחד השירים היפים ביותר של נעמי שמר הוא "העיר באפור". ביצוע מושלם של שלישיית גשר הירקון. באלבום השני בו החליף ישראל גוריון את יהורם גאון. תוכלו להקשיב לו ברשת. לא עכשיו אומר לכם למה השיר מדבר בגוף ראשון, אבל שלושת הזמרים – גוריון, אמדורסקי ואריק איינשטיין שרים יחד את רובו. הרי כל הבלוג שלי הוא בנושא לחוד מול יחד. זה גם לא נכון להדגיש ששיאו של השיר, העלייה בקול של ישראל גוריון כשהוא שר לבד בשורות "את ודאי תכסי לך את ראשך בצעיף" ו"דום נישא את עינינו ליונים שעפות". עזבו את העליה הזו בקול. גוריון עושה כאן משהו נדיר: הוא מטעין את המילים "לכסות", "צעיף", "דום", "ועפות", מילים יומיומיות שכולנו משתמשים בהן, בנגיעה, שרק עיסוק בזן בודהיזם למשל, יודע / מרגיש אותה: להפוך מראה של ציפור, עץ, בעצם של כל דבר, לדלת / חלון / סדק, דרכו נעזוב את המציאות האפורה (העיר באפור) לעבר מה שמעבר למציאות. לדבר האמיתי באמת. שהוא מקור כל הדברים. או שאולי האמת היא שמקום כזה לא קיים. הבל הבלים הכל / הקול הבל. האם קיים דבר שמעל החיים, מעל המוות, הגוף, המחשבה, החלום.

למשורר בנימין שבילי (ראו ברשת) שיר נהדר שעושה דבר דומה. הנה השיר. תקראו אותו ורוצו למרפסת בביתכם. לחלון הפתוח או למעקה הגשר הקרוב.

אולי אלוהים אינו

כי

את עומדת ומשילה גרבייך

אולי אינו

כי

את עומדת ומסירה גרבייך

שבעולם הזה

2. אפשר למצוא את התזוזה הנ"ל גם בכדורגל. בראיונות שנותן מאמן הכדורגל של הפועל ירושלים זיו אריה (ראו תצלום בסוף הפוסט הזה). כותב עיתונאי הספורט משה מרקוס: "אמרו עליו שהוא מדבר שטויות, שהראיונות שלו הזויים, שהוא לא יודע לספור עד שש… אבל הראיונות שלו אחרי משחקים תמיד מעניינים, כי הם אמיתיים… העונה הוסיף לרפרטואר שלו קלאסיקה כמו קריאה בקול של מכתב תמיכה שקיבל מילד בן 4". גם זה נקרא לקפוץ מהגשר.

סגור לתגובות.