היכנסו לחבק אותי. אנשים מוכשרים: שרון קנטור, שאול בצר ואחרים, נתנו לי שי לפני שבוע. את פרס "ברווז הזהב ליצירה עצמאית על שם דודו גבע – פרס מפעל חיים". התגובה הראשונה שלי כשאמרו לי את זה, הייתה להיזכר במשפט שאמר השחקן ג'יימס דין: "אנשים מחייכים אלי, לוחצים את ידי, אמרו שבחים. אבל כשחזרתי הביתה והיבטתי בראי, אמרתי: לעזאזל, מה הם מוצאים בגמד מכוער כמוני?". גם נזכרתי במה שאמר פרדי מרקורי בפעם הראשונה כשפגש בנסיכה דיאנה: "היא כל כך יפה, אבל מה יש לי לעשות עם היופי הזה?".
כעבור יומיים הבנתי דבר חשוב. אף פעם לא רציתי לכתוב. רציתי להיות ציפור שמרחפת גבוה בשמיים, גבוה יותר ממגדל כולבו שלום. מרחפת לבד. לכן לא הקמתי משפחה. נזכרתי באזהרה שאדם ברוך אמר לי: "כתיבה היא לא זינוק לשחקים. היא רק להקים אוהל על שפת ים המלח". משפט מדהים.
אם מדברים על כתיבה. תמיד התנגדתי לאמירה של הסופר מרק טוויין: "ההבדל בין מילה כמעט מדויקת בכתיבה לבין מילה ממש מדויקת הוא כמו ההבדל בין מפסק חשמל לברק".
אני בעד חריקות ופספוסים בכתיבה. זה אמיתי, מרגש יותר. כמו בחיים. אני מאמץ את דברי העיתונאי האנטר תומפסון: "ההבדל בין אסלת בית שימוש לבין הכיסא החשמלי הוא שרק מהראשונה אפשר לקום ולהמשיך בחיים המטופשים שלנו".
קול הבלוג שלי הוא על ריחוף ונפילה. בסוף הפוסט הזה ציור של יורם הבר ז"ל, מאושיות חנות האוזן השלישית שנפטר בגיל כל כך צעיר.
הבלוג שלי הוא גם חיבוק לעיתונאי הרוק האנגלי הנערץ עלי ניק קנט (Nick Kent). הוא לימד אותי שכתיבה אישית טובה זה להיות האדם היחיד ששרד בעולם אחרי מלחמה גרעינית ומשחק שחמט עם מלאך המוות. אם האדם יפסיד, הוא יצטרך לקפוץ ממרומי מגדל אייפל ששרד. אם ינצח, גם אז יהיה חייב לקפוץ משם, אבל לפני זה תינתן לו אפשרות לתאר בכתב את המשחק ואת הקפיצה. והתיאור הזה יישאר לנצח.
הייתי תלמיד טוב?
crematoriumm.wordpress.com 