אפיטף

מתרופף הOCD אצלי. הוא התחיל ב1973. עבדתי אז כמתקין תריסים, בשקית היה ספר על אנדי וורהול. הוא התלכלך מעט. קימטתי וזרקתי את העטיפה. הרגשתי דחף חזק לנקות את כל הספריה בביתי. קרעתי את כל עטיפות הספרים. נמנעתי מלגעת בחפצים. רחצתי מאה פעמים ועוד כל יום את הידיים. פעמים קרובות ירדתי מאוטובוס, מיהרתי הביתה לרחוץ שוב ידיים. לבדוק אם נעלתי דלתות. בשלב אחד רציתי לכרות את ידיי כדי להימנע מלגעת. הגבתי באלימות כשהורי תהו מה עובר עלי. שברתי דלתות ופסלים.

אבל לא פגעתי בפטיפון ובתקליטים שלי. ברחוב הס 1 בתל אביב הייתה חנות תקליטים. בחלון שמו עטיפת אלבום "סאלי לא יכולה לרקוד" של לו ריד. סוף סוף גיליתי חבר שיודע לשבור דלתות ופסלים. שחוזר הביתה מאמצע הדרך לבדוק אם נעל את הדלתות לליבו. לא אהבתי את להקת "הדלתות" כי הייתה להקה מושלמת. מהזמר עד למתופף ולנגני בס שהצטרפו להקלטות. לא רק סאלי. גם קובי לא יכל לרקוד ריקוד שאינו פוגו.

איום ונורא זה היה. לפסיכיאטר הראשון שפגשתי קראו דוקטור מורפוגרו. הוא מת לפני הרבה שנים. ב1976 הגיע הפאנק. קו עקום בין אנדי וורהול, לו ריד, התפטרות מעטיפות. להעדיף לקחת מרחק (להימנע) מלאסוף חפצי נוי, להעדיף לרחוץ ידיים שלחצו ידיים של בני משפחה, סתם שכנים…

התחלתי ללמוד תורה. כלומר, לקרוא בספר הספרים, כלומר לקרוא את "סייקוטיק ריאקשנס" של סופר / עיתונאי הרוק האמריקאי לסטר בנגס. שוב אזכיר לכם שסגנון הכתיבה שלו: תארו לכם שאתם במוזיאון, מתבוננים בציור המונה ליזה, ופתאום היא יוצאת מהציור, לוקחת אותך בידה לאחת הפינות, נושקת לך בעוצמה ותוחבת לשון לפיך וגם טבלית של LSD. כבר הבנתם שיותר מאשר מוזיקה אני אוהב עיתונות / ספרי מוזיקה. אני מכור לא לזמרים / זמרות אלא לעיתונאי מוזיקה: לסטר בנגס, לינדן ברבר, ניק קנט, פול מורלי, פול ויליאמס, גידי אביבי, דן פלדינגר ("לקרוע מיתר" הבלוג הנפלא)…

הרי הנושא המרכזי בבלוג שלי הוא ההתמכרות. לאו דווקא לסמים, אלא לאגו, לכתיבה, לשיפוט, למוזיקה, לניקיון, ללכלוך, לשאיפה לשרוף את עצמך (קרימטוריום), לעבודה שאתם מתעבים אבל פוחדים לעזוב אותה, לבן / בת זוג… הרי גם מחלת הOCD היא סוג של התמכרות. הבנתם את הקשר?

הלכתי המון בצד הפראי.

ואני רוצה להגשים את החלום שלי

למות בצד הפראי

שלא תעיזו להפריע לי.  

סגור לתגובות.