שנה ועוד שנה אחרי מבצע סיני. עשר שנים מלאו לקובי. 1958. קול יום שישי. ספר חדש "עד מחר". של אורי אורלב. שאחרי כמה שנים התפרסם כאחד מסופרי הילדים הגדולים בעולם. אבא קורא בקול מהספר ועד היום אני זוכר את מבול הרעיונות בקטע הבא מהספר. עוד מציף אותי המבול הזה. למשל, שזונות מחזיקות באמת יותר מאשר סופרים, ציירים, עיתונאים. עוד אחרי 64 שנים אני מחכה למישהי עם ענף עץ זית שתבוא לארץ הקור שלי. תקראו ותחשבו:
"הם גדולים והקולות שלהם עבים. הידיים שלהם שריריות. הם צוחקים בקולות אלה, וככה מדברים הם דברי גסות. הם מתגלחים, ולחייהם אפורות. זיעתם מסריחה, וגרביהם מסריחים. הם אינם עושים ציפורניהם, ובחדר שלהם זוהמה. זורקים זנבות של סיגריה על הריצפה. הם אינם מציעים בבוקר את המיטות ואינם מצחצחים שיניהם. אינם מתביישים אפילו לצאת בתחתונים למרפסת אולי אמנון יכול היה לומר לו זאת. משום שהוא ילדותי כל כך ומבקש תמיד להישען על מישהו. אמנון הוא כאילו אחיו הגדול. לאיש אין הרבה אנשים הדורשים טובתו. הוא הבין זאת מכבר. עכשיו הצטרף למספר הקטן הדורש טובתו עוד אחד. כמה מסכנים האנשים. אילו היו תולים אותו כמו את הירח, היה יכול לצוף לו ולצחוק למעלה לעלובים. הגרוע ביותר – אלו הרחמים. הדבר הנהדר והאלוהים שפתאום התגלה לו כאהבה עצמית סתם המועברת על אחרים. הוא ידבר על כך אמנון. על הרחמים ועל המטרה. לכל דבר יש מטרה. מהלידה ועד המוות. אבל הרי אין כל מטרה לחיים. האם באמת חיים רק לשם המשך המין האנושי? אם כן יילך וייאבד את עצמו לדעת. הכל מקרה סתם? לפני כל וכך מיליוני שנים נולד במקרה תא חיים ראשון? אין כל חשיבות אם זה דווקא הוא? סתם אחד? הרי שאני הוא לא כלום? כל היופי של הנשמה הוא סתם אפס? כל אחד הוא לא הוא? אם מקרה, למה מרגישים, חושבים, ומתקוממים על המחשבות האלה? או אולי כל הנעלה הוא אשליה, והאמת היא רק צחוקן של הזונות מתחת לפנסי הרחוב?"
כעבור שנים כשאורלב מאוד התפרסם בספריו על ילדים מתקופת השואה, הוא סיפר בראיון על ילד ניצול שואה שראה בפעם הראשונה פסנתר, שאל הילד את האב: "אבא, אפשר להתחבא בדבר הזה?"
בוא נשחק בהורדת ידיים רוחנית – אומר לי הזמר של רדיוהד.
אנחנו על ספסל, בגן לונדון בת"א, ליד הפסל של אילנה גור. אנחנו מעיפים את הכישרון שלנו לשורות נכונות, מדוייקות. הוא: "הכי קל לכתוב שירים שמתעדים מחשבה / תחושה שלך. הפסקתי לעשות את זה בגיל 17. רציתי יותר לכתוב טקסט המנוגד לגמרי למה שאני חושב, מרגיש, מאמין. אני חושב שמילים, סיפרות, צריכות להמאיס עצמן עליך, להמאיס את עצמך על עצמך. אני לא מקבל את זה שהחיים בזבל, ש-5 אנשים עומדים על במה ואלף עומדים נפעמים מולם – עבורי, המאזין האדיאלי הוא זה שהופעה של רדיוהד תהיה ההופעה האחרונה אליה ילך. החיים נפלאים. יש עיסוקים הרבה יותר נפלאים, מעמיקים, מלשיר, מלנגן, לצייר, לכתוב. אמנות? אמנות היא רק חגורה צהובה בדירוג רוחני רציני באמת. עיזבו אותה. השאירו אותה למי שלא מוכן להעיז ולהיות מאושר. כל כך מעט אנשים מבינים מה פירוש דרגות רוחניות. לאיזו רמה של רוחניות אדם יכול להגיע. אני משתמש ברוקנרול כדי לערפל את קלישאות הרוקנרול. כדי לסנן אותן מחוץ למוחות המאזינים שלי".
אני מספר לו על עיתון חדש שחברים שלי ואני מוציאים, על כך שאני מחפש עיתונאי רוק שישתקו בעיתון, לא שיכתבו בו. על כך שצריך להפסיק לדווח, לתאר, להעביר ביקורת, שעיתון צריך לשמש כמדריך התאבדות מתוך עוצמה רוחנית, תוהו ובוהו מכוון. שהדפים שלו יהיו שקופים כמו דלתות זכוכית שקופות עד כדי כך שאפילו הנשמות מתנגשות בהן בטעות.
אני רואה בבהירות שהשאיפה לסדר דפקה לי את החיים בעשרים השנים האחרונות. לאבא שלי היה יותר חשוב שכתבי סטאלין ולנין יעמדו בשורה ישרה, מאשר שאדע מה כתוב בהם. כשד"ר מחובר, ממנהיגי "מצפן", האיש הכי כרזימטי שפגשתי בחיי, היה ניגש לספריה של אבי, מוציא ספר – היו אלה הימים שקבוצת "מצפן" מתנועות השמאל הכי תוקפניות שקמו בארץ – הייתה בשיא הפופולריות שלה: חבריה נחשבו לבוגדים – אבא היה נרעד כשמחובר מרח בטעות קרם עוגה על דף ספר. הייתי מסתכל במחובר בעיניים פעורות עד שיום אחד הוא אמר: "הספרים לא חשובים. המוזיקה לא חשובה. האדיאולוגים לא חשובים. חשוב מי קורא, שומע אותם. האנשים חשובים. ההמונים".
עכשיו מעונן. בגיל 15 הלכתי עם התצלום של רוזה לוקסנבורג, מנהיגת פועלים נערצת, בכיס החולצה. חטפתי מכות מהוריי כשהשלכתי את החולצה והתצלום לארון הכניסה.
ויקי: "קובי, אני פוחדת להזיז את הראש כשאני באה אליך. הכל מסודר כל כך, אני פוחדת שאם אעצום עיני, איזשהו פסל יסתובב, יפול וישבר".
האמן בני אפרת: "אני לא מקבל את ענין האנדגראונד האמנותי – פעילות של מתי מעט המיועדת לעשרות, מאות אנשים. בעולם יש מיליוני בני אדם. צריך להשתדל לגעת בהם".
לפני הרבה מאוד שנים – תערוכה של יאיר גרבוז והנרי שלזניאק במוזיאון רמת גן, ומישהי במסדרונות הארוכים אומרת: הראש של הציורים לא מסתובב, הראש של האנשים לא הסתובב, רק המאווררים בתקרה מסתובבים. זאת ביקורת האמנות הכי עמוקה שקראתי / שמעתי מעודי.
אני כל כך אוהב / פוחד מהצירוף "צחוק פרוע".
המשיכה שלי לרוק זבלי, לזמרים ולהקות על סף ולפעמים מעבר לחנטרישיות והטירוף, מקורה בשנאה לאמנות. מדכא לראות אמן בודק שעות היכן לשים את הכתב הורוד על הדיקט, משורר המחליף שורה שלישית בשניה. ומלחין המשתדל לסגור טוב, נכון, משפט מוזיקלי. הכבדות הזאת, הישיבה סביב השולחן. הרשימה המוכנה מראש של הדוברים. הרמת היד כדי להצביע. ההליכה בהפגנות בשורות ישרות. הקריאה בקצב "הלאה הכיבוש" – פעם צעקתי על אבא שלי: אתם אמורים להיות מהפכנים והנה הארכיונים שלכם מסודרים יותר מהשב"כ.
אז אני בוחר במקרה בציור שיקעקעו על זרועי, בכל מה וכיצד לכתוב, בהיכן לכתוב, המשימה שלי בשנה הקרובה: לכער את כתב היד שלי. הוא יפה, מסודר, ברור יותר מדי.
הבהירות הכל כך גדולה שבמוזיקה של ריי קוניף, פול מורייה, הרב אלפרט, פרנק פורסל ותיזמורתיהם – ההרדקור של האיזי ליסנינג, חוסר ההקפדה המופגן על תיחכום, עומק, דימיון מרקיע שחקים, מיוחדות, – "ההמונים" – אומרים המוסיקאים הנפלאים האלה – "אוהבים עוגות קרם, אז למה שלא ניתן להם אותן?" זו הפניית גו לכל מה שמריח מאוונגרד, מפוליטיקה, כעת אני מגיע לעניין עמוק יותר: אני חושב שיש באמנות אוונגארדית יותר כללים, עשר דיברות, אסור ומותר, מאשר במוסיקת "איזי ליסנינג". אני חושב שבקונצרטים של ריצ'רד קליידרמן, יש הרבה יותר אנשים פתוחים, חופשיים, מרוצים מהחיים, מאשר במוזיאון תל אביב ובחדר החזרות של "סוניק יות'". אני מחכה ליום בו אראה יותר בבהירות שקליידרמן, ריי קוניף, הם המוסיקה שלצליליה מתאים יותר להכין מכונית תופת. שעוגות קרם ויין משובח הם הימנון השמחה האמיתי של "באדר מיינהוף" ו"הצבא האדום המהפכני". שהשימחה הגדולה היא לשכב בנחת לעת ערב על חוף, לשמוע צפירות מכוניות כיבוי, אמבולנסים, ולראות בניינים קורסים. היום בו אביט בחיוך בחתיכות בבגדי ים קטנטנים ובכריש הנוגס בהן. שאחכה בשלווה, בעיניים עצומות ליד המלטפת של השמש או סנפיר הכריש. ואני מתכוון לחיות עד גיל 150 ולראות את היכל התרבות מתרוקן כשמנגנים בטהובן, אבל מתמלא כשינגנו את "בסמה מוצ'ו" בעיבוד ריי קוניף. וכשאכנס, אף אחד לא יבדוק מה אני מחביא בתיק הצד. כל שאתה זקוק לו הוא שנאה.
crematoriumm.wordpress.com 