פנס בעין

שנה ועוד שנה אחרי מבצע סיני. עשר שנים מלאו לקובי. 1958. קול יום שישי. ספר חדש "עד מחר". של אורי אורלב. שאחרי כמה שנים התפרסם כאחד מסופרי הילדים הגדולים בעולם. אבא קורא בקול מהספר ועד היום אני זוכר את מבול הרעיונות בקטע הבא מהספר. עוד מציף אותי המבול הזה. למשל, שזונות מחזיקות באמת יותר מאשר סופרים, ציירים, עיתונאים. עוד אחרי 64 שנים אני מחכה למישהי עם ענף עץ זית שתבוא לארץ הקור שלי. תקראו ותחשבו:

"הם גדולים והקולות שלהם עבים. הידיים שלהם שריריות. הם צוחקים בקולות אלה, וככה מדברים הם דברי גסות. הם מתגלחים, ולחייהם אפורות. זיעתם מסריחה, וגרביהם מסריחים. הם אינם עושים ציפורניהם, ובחדר שלהם זוהמה. זורקים זנבות של סיגריה על הריצפה. הם אינם מציעים בבוקר את המיטות ואינם מצחצחים שיניהם. אינם מתביישים אפילו לצאת בתחתונים למרפסת אולי אמנון יכול היה לומר לו זאת. משום שהוא ילדותי כל כך ומבקש תמיד להישען על מישהו. אמנון הוא כאילו אחיו הגדול. לאיש אין הרבה אנשים הדורשים טובתו. הוא הבין זאת מכבר. עכשיו הצטרף למספר הקטן הדורש טובתו עוד אחד. כמה מסכנים האנשים. אילו היו תולים אותו כמו את הירח, היה יכול לצוף לו ולצחוק למעלה לעלובים. הגרוע ביותר – אלו הרחמים. הדבר הנהדר והאלוהים שפתאום התגלה לו כאהבה עצמית סתם המועברת על אחרים. הוא ידבר על כך אמנון. על הרחמים ועל המטרה. לכל דבר יש מטרה. מהלידה ועד המוות. אבל הרי אין כל מטרה לחיים. האם באמת חיים רק לשם המשך המין האנושי? אם כן יילך וייאבד את עצמו לדעת. הכל מקרה סתם? לפני כל וכך מיליוני שנים נולד במקרה תא חיים ראשון? אין כל חשיבות אם זה דווקא הוא? סתם אחד? הרי שאני הוא לא כלום? כל היופי של הנשמה הוא סתם אפס? כל אחד הוא לא הוא? אם מקרה, למה מרגישים, חושבים, ומתקוממים על המחשבות האלה? או אולי כל הנעלה הוא אשליה, והאמת היא רק צחוקן של הזונות מתחת לפנסי הרחוב?"

כעבור שנים כשאורלב מאוד התפרסם בספריו על ילדים מתקופת השואה, הוא סיפר בראיון על ילד ניצול שואה שראה בפעם הראשונה פסנתר, שאל הילד את האב: "אבא, אפשר להתחבא בדבר הזה?"

סגור לתגובות.