רק כדי לנסוע להלוויות. בשביל זה קניתי רולס רויס. זה דבילי. הבלוג הזה בן 12. הוא הרולס רויס הנ"ל. זה אדיוטי. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר אמר: "להיות יהודי זה למרוד". לא מרדתי בדבר. הרופאה שלי אמרה: "קובי, חתיך לא תהיה, אבל רזה ושמח תוכל להיות. אז תלחם עבור זה". את מה ששידרתי בבלוג שלי אפשר להגדיר בשורות הנפלאות משיר של אפרת מישורי: "הפרכוס הקטוע של כנף היונה / המדגדגת בקצה עלה חולה".
אנשים פוגשים בי. שואלים למה לא השתלבתי באחד העיתונים. "הרי אתה מוכשר". להם אני עונה בשורות של אפרת מישורי:
"הוא היה בעדי.
הוא רצה שאתקדם.
בצעדים של פיל.
אבל פרח לא צועד.
פרח נפתח".
אני חושב שאני מזכיר בחורה צעירה, גבוהה ויפה, שלא מנגבת את הסמארק שנוזל מאפה. שהסמארק הוא הפוסטים בבלוג שלי. זה נמאס לי. אני חושב שגם לכם. אני מפסיק להילחם עבור מוסיקת רוק. אני מתחיל להילחם על השפיות שלי. רם אוריון אמר לי שהוא נסע לאיסלנד כדי לכתוב אלבום חדש. אני נוסע לאיסלנד כדי למחוק / לשרוף את האלבום / קרמטוריום הישן שלי.
במאמר שובה לב על בריאן ג'ונס ז"ל, הגיטריסט הבלונדי של ה"רולינג סטונס", בספר: "The Dark Stuff" מספר ניק קנט שג'ונס לא הסתדר עם המושג "אהבה". הוא היה אלים, סכסכן, טווס, נצלן, ראה עצמו כמס' אחד בלהקה. בסוף הקטע האחרון במאמר שם קנט נקודה. אחריה הוא כותב בנפרד רק משפט אחד, רק משפט אחד שהופך את המאמר לספרות. הנה המשפט: "ילד, מישהו אוהב אותך?". תוסיפו את המשפט הזה לפוסט שלי.
crematoriumm.wordpress.com 