אפר

אספתי חמורים ישנים (הפנזינים שלי) והעלתי אותם באש. ברחבה הגדולה שבכניסה לקאנטרי גבעתיים. הנה, רציתם קרמטוריום, קיבלתם קרמטוריום. בדיוק מעבר לכביש ישנה תחנת משטרת גבעתיים. האש והעשן לא הזיזו לשוטרים. ייתכן שהם לא היו מאלפי הקוראים שלי. בסדר. לעג בעומר. השלמתי עם זה. מה שמתאים פה זה השיר הבא של משורר גדול מאוד, שלום רצבי. ראו עליו ברשת. הנה השיר:

ואני מה?

מלטף את עצמי בצידו האפל,

מקום שגוילים

עולים בעשן

ואותיות פורחות באוויר אל מקום

שבו המוות בא אל סופו

בלי מה,

בלי אימה,

בדיקנות מחליף

איבר אחר איבר בגוף החיים

שבו נרקעה ראשיתו

מהפך

"קובי, אתה מסריח מדיכאון". זה המשפט הראשון שהפסכיאטר החדש שלי אמר לי. הוא קרא בבלוג שלי. בחרתי בו כי שיטות הטיפול של הפסיכאטר הקודם שלי היו קונבנציונליות מדי. זה לא התלבש עלי טוב. ד. ס., הרופא החדש ליווה אותי למועדון "הצימר" החדש. תכננו להביא לשם קובי חדש. קיבלתי במועדון ארבעים דקות לעשות ככל העולם על רצוני. בהתחלה ניגשתי למיקרופון, עם הכובע והשיער עד הכתפיים שלי. כתבתי פה כמה פעמים "שלי". להגיד שבעצם זה אסון פסיכולוגי להתעקש להצמיד לעצמך חזות, חפצים (בית, ספרים, תקליטים, בגדים, התנהגויות). החוכמה לדעת להיפטר מרכוש. גם התנהגות, קריירה הן רכוש. עם פרצוף יום כיפור. וקראתי לקהל (14 אנשים ושני כלבים) את הקטע הבא. כתב אותו סופר עברי חתיך גדול ובעל נפש חתוכה בגדול, אורי ניסן גנסין. בשנת תרפפו. בויקיפדיה אומרים:

"חידושיו בכתיבה בסגנון זרם התודעה הם חידושים בספרות האירופית והעולמית".

"משל כאילו הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר-הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גאזטים מפני הצינה, והשמנוניות הנאלחת הזאת אוכלת אותו מימים ימימה וכבר הרקיבה אותו במפולש מהמסד ועד הטפחות. והייתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא, והיה יושב אל חלונות באפס תנועה ופניו היו משולקים והיו נובלים – קמים ודומים לאומצת בשר ממוזמזה, שיש לה סימנים של צורת אדם ובא אחד הליצנים וחבש לה משקפיים של זהב. זה היה חל תמיד באותה שעה, שורה הקטנה הייתה יושבת אל ספרה הפתוח ומטפלת בזבוב שקיצצה לו את כנפיו".

ברור שהקהל היה משועמם. הדיכי שלי צפוי. אבל אז, הרופא שלי ואני תכננו את זה קודם, "גבירותיי ורבותיי, מהפך". בפול ווליום שלפתי תקליטים של מוזיקאי דיסקו גאון פטריק קאולי (Patrick Cowley). ברשת תמצאו הרבה קטעים שלו. פטריק כך אומרים, מהראשונים שהפך דיסקו מדבר שמזיז רגליים וידיים גם לדבר שמזיז מחשבה / דימיון, מת מאיידס ב-1982. בן 32. תצלום שלו בסוף הפוסט. "פט שופ בויז" ו"ניו אורדר" אומרים שהוא היה מגש הכסף שפתח להם את הראש.

אחר כך ד.ס., הרופא, הביא אותי לבית זונות. הבחורה הסתכלה על גופי העירום, נגעה באיבר המין שלי, ואמרה את המשפט הנהדר: "זה לא פין. זה פינוקיו". ואז, סוף סוף, למדתי לעשות משהו בלי מילים. והבלוג מת.