אפר

אספתי חמורים ישנים (הפנזינים שלי) והעלתי אותם באש. ברחבה הגדולה שבכניסה לקאנטרי גבעתיים. הנה, רציתם קרמטוריום, קיבלתם קרמטוריום. בדיוק מעבר לכביש ישנה תחנת משטרת גבעתיים. האש והעשן לא הזיזו לשוטרים. ייתכן שהם לא היו מאלפי הקוראים שלי. בסדר. לעג בעומר. השלמתי עם זה. מה שמתאים פה זה השיר הבא של משורר גדול מאוד, שלום רצבי. ראו עליו ברשת. הנה השיר:

ואני מה?

מלטף את עצמי בצידו האפל,

מקום שגוילים

עולים בעשן

ואותיות פורחות באוויר אל מקום

שבו המוות בא אל סופו

בלי מה,

בלי אימה,

בדיקנות מחליף

איבר אחר איבר בגוף החיים

שבו נרקעה ראשיתו

סגור לתגובות.