ארכיון חודשי: נובמבר 2022

הקטר

אוי לי. ב-24.2.19 בבלוג שלי הדפסתי דבר שנקרא "ווריד צוואר, קוואנאז'". בגלל מותו, בן 54, של עיתונאי רוק אירי אדיר. דיוויד קוואנאז' (David Cavanagh). אחרים קוראים לו "קוואנה" / "כוונה" / "כוונו". רק החודש נודע לי שהוא התאבד ב-27.12 בקפיצה מול קטר רכבת. בפוסט רשמתי:

"יכולת תיאורית נדירה, סגנון כתיבה חרישי, אפילו מבוייש, כישרון למצוא עומק רציני ויכולת לספר עליו במעט מילים. אולי אפשר לומר שכתיבתם של עיתונאים כמותו היא ללכת לא על פני המים אלא על פני הדמעות… באנגליה קוראים לכותבים האלה 'שומרים על האגוזים שלהם בכיסים'. בניגוד לכתיבה סוערת, ספידית, כמו זו של ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס… אני חושב שהמושגים 'צניעות', 'ביישנות', 'לעמוד בפינה', מתאימים לקוואנאז' ודומיו. אבל לפעמים דווקא הביישנים מצילים את העולם".

כתיבה היא לחפור קבר לעצמך, אבל להריח מדי פעם את זרי הפרחים. נכון שתביאו פרחים?

הנה שיר מסעיר שכתב המשורר אשר רייך לזכר בנו צחי שהתאבד:

עוד שיר לזכרו

נערציפור היה בני

אשר עף שבע פסיעות אויר.

נוצות הציפורים מחשיכות בלילה

צער מעופף ברקיע הלא נכון.

שחר של אפשרויות אינסופיות

לא הזריע שמש לזרוח

על פני היום הטמון בתנועותיו,

הערב ממערב התאהב בו

ומאז אותה שקיעה שוב לא נראה.

הקצה 2

את כפות הידיים שלו דויד אבידן לא נהג לדחוף לכיסיו כשדיבר. "אין לי כסף בכיסים שעלי לשמור", אמר. ו"אני חושב גם עם קצות האצבעות, כפות הידיים, הזרועות וכל מה שבהמשך. כמו כייס באוטובוס צפוף".

יש משהו בזה. למשל, כשאני במיטה, מכוסה עד הצוואר, קורא ספר של סופר המתח לי צ'יילד, אני מנופף בידיים עד שהשמיכה נופלת. "מוות לכיסוי ולהסתרה" אני צועק. נסו את זה. למשל עם הקטע הבא מספר של לי צ'יילד: "הבחור בחר באפשרות הגרועה. במקום לזנק מעל השולחן הוא ניסה להידחק סביבו. טעות רצינית במקרה של אחד עם מבנה גוף כמו שלו. הדירבון של ריצ'ר עירפל את מחשבותיו. הוא לא התמקד בניצחון. הוא דירבן את המכות שיוכל להחטיף. מה שנתן לריצ'ר זמן להניף את לוח המתכת מהשולחן. לאחוז בחוזקה מהפינה. ולהטיח אותו בצווארו המזדקר בתנופה של האיש כמו גיליוטינה הפוכה, מוחצת את בית הקול וקנה הנשימה שלו. אחר כך נתן לו ריצ'ר דחיפה בפרצוף, והאיש נפל לכיוון שממנו הגיע ונחת בפינה, נחנק ויורק".

(תרגום מעולה של אביגייל בורונשטיין).

ברור שזה הפוך ממה שקורה באוטובוס צפוף. אני לא מתכוון לאוטובוס שמתפוצץ. אלא לאוטובוס רגיל. אבל, זה טוב כשכותב יורד מהפסים. זה רע כשהוא מטפס לכיוון פס ייצור.

לכן, הדבר הכי לא מתאים זה להביא לכם כעת את אחד משירי האהבה הכי יפים בשפה העברית. שיר מספר שירים של אורי ברנשטיין "על אהבה אחת ויחידה".

"הגוף שלי מתיישן.

בכל פעם מתגלות

מצוקות חדשות. האל-מוות

היה, מסתבר, מעשייה.

אבל אני רוצה שתבטיחי לי

שגם אם אהיה רק ראש

מדבר, משהו שמבצבץ

מתוך התוהו, תקשיבי

לי תקשיבי גם כשלא יהיה

אף אחד אחר שיקשיב.

עכשיו אגלה לכם שאת הפוסט הזה כתבתי שמכרים שלי, חלקם עיתונאי מוסיקה, הקדשנו ערב לזכר מוסיקאי רוק נהדר שהתאבד: "ספרקלהורס".

אני חושב שהוא מתאר טוב את המוסיקה שלו. איך אמר לי גל אוחובסקי? "קובי מתחיל במשהו ועולה מעלה מעלה למקום אחר". רבותיי, אני חושב שעיתונאי מוסיקה טוב אוחז בכף ידו כוסית יין, זורק אותה לריצפה, והולך ברגליים יחפות בין שברי הזכוכית.