הקטר

אוי לי. ב-24.2.19 בבלוג שלי הדפסתי דבר שנקרא "ווריד צוואר, קוואנאז'". בגלל מותו, בן 54, של עיתונאי רוק אירי אדיר. דיוויד קוואנאז' (David Cavanagh). אחרים קוראים לו "קוואנה" / "כוונה" / "כוונו". רק החודש נודע לי שהוא התאבד ב-27.12 בקפיצה מול קטר רכבת. בפוסט רשמתי:

"יכולת תיאורית נדירה, סגנון כתיבה חרישי, אפילו מבוייש, כישרון למצוא עומק רציני ויכולת לספר עליו במעט מילים. אולי אפשר לומר שכתיבתם של עיתונאים כמותו היא ללכת לא על פני המים אלא על פני הדמעות… באנגליה קוראים לכותבים האלה 'שומרים על האגוזים שלהם בכיסים'. בניגוד לכתיבה סוערת, ספידית, כמו זו של ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס… אני חושב שהמושגים 'צניעות', 'ביישנות', 'לעמוד בפינה', מתאימים לקוואנאז' ודומיו. אבל לפעמים דווקא הביישנים מצילים את העולם".

כתיבה היא לחפור קבר לעצמך, אבל להריח מדי פעם את זרי הפרחים. נכון שתביאו פרחים?

הנה שיר מסעיר שכתב המשורר אשר רייך לזכר בנו צחי שהתאבד:

עוד שיר לזכרו

נערציפור היה בני

אשר עף שבע פסיעות אויר.

נוצות הציפורים מחשיכות בלילה

צער מעופף ברקיע הלא נכון.

שחר של אפשרויות אינסופיות

לא הזריע שמש לזרוח

על פני היום הטמון בתנועותיו,

הערב ממערב התאהב בו

ומאז אותה שקיעה שוב לא נראה.

סגור לתגובות.