"אני זמין 24 שעות ביממה. לא לכם, אלא למלאך המוות" – ברוס ויליס.
הפסיכאטר שמטפל בי דפוק כמוני. הוא היה תלמיד של דוקטור רודי. לכן הוא מתאים לי. הוא עובד היום עם מצלמת וידיאו. רודף אחרי כצל. אחר כך אנחנו מסתכלים בצילומים. רואים עד כמה אני מגוחך ויפה. אחר ולא אחר. כמו הבלוג שלי. אני ביישן גדול ולא מעז לשפוך את הלב שלי בפני חברים. אני עושה את זה בבלוג. זה מרתיע ומושך. מוגזם ולא שקרי. כמו הבלוג שלי. אני שונא כותבים שעומדים על במה ומרצים לפני הקורא על מעלותיו ומגרעותיו של האלבום החדש של ספרינגסטין. בבלוג שלי אני משתדל להיות אלמוני באיזשהו פאב, שיושב מול מישהו שאינו מכיר, ומפתח איתו שיחה. אגב, ספרינגסטין סיפר שבכל הקריירה שלו פגש רק מראיין אחד שהתחיל את הראיון במילים: "ברוס, רואים שבכית, מה קרה?". ספרינגסטין (אין תצלום שלו בסוף הפוסט הזה") אמר: "זו הייתה הפעם הראשונה שמראיין באמת נגע לי בלב. ולצערי גם הפעם האחרונה".
כעת גשם בחוץ. אני אומר לפסיכאטר שאני רוצה להגיע לחנות "האוזן השלישית", יש בה בלאק פריידי. הוא מפעיל את המצלמה. היום יום שבת. אנחנו מנסים לעצור מונית. אני נזכר שאין לי כסף, עושה אחורה פנה לכספומט ומוציא 400 שקל. 400 המלקות. עשר דקות עוברות, עשרים דקות, שלושים. נשבר לי. מחליט ללכת למסעדה בקניון גבעתיים. אבל בעל המסעדה לא מרשה לצלם בה. חבל. אני רוצה לראות איך אני דוחף שניצל ופירה לפה וכמעט מקיא. משהו לא טוב קורה בקיבה שלי. אולי אני בהיריון? אני שולף שטר של מאה שקל ונותן אותו לאחת המנקות בקניון. אז פחות מאה שקל. פחות בוטלג של "מוות ביוני". מה היה דוקטור רודי אומר על טוב הלב המגוחך הזה? הפלא ופלא. מרמקול של אחת החנויות בוקעת היצירה הנפלאה "וראיציות אניגמה" של אלגר. אני משביע אותכם להקשיב לה. יש בה… יש בה… לעזאזל, איך ממשיכים מפה? לאן הולכים? לאן כותבים? למצוא תצלום של אלגר בשביל הפוסט הזה? הלו, מתי לאחרונה ראיתם כוכב נופל?
crematoriumm.wordpress.com 