ארכיון רשומות מאת: kobi or

נדבקתם?

בתקופה פורחת יותר הבאתי את המשפט "עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים (כישרון הכתיבה שלו מגיע עד שם), שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג…".

בתקופה האחרונה אני נובל. לא מסוגל לצרף משפטים כאלה. צריך להיעזר באנשים אחרים. למשל, בדברים של המוזיקאית אלונה טוראל ז"ל: "בניו יורק אנשים אומרים שיש שני סוגי מוזיקאים: אלה שקוראים תווים ואלה שמנגנים". אני מאמין שגם בכתיבה על מוזיקה יש כאלה שמחפשים תווים ואיזה תו מקדים תו אחר, חוזר שוב ושוב ומתי, וכאלה, המרתקים יותר, ששומעים מה שבאמת מנגנים.

אלונה טוראל. זו שעשתה לחנים עמוקים כמו "בשביל אל הבריכות" (למילים נפלאות של יורם טהר לב). תקשיבו לביצוע האדיר של חוה אלברשטיין. קורה בו דבר מדהים: כל מילה, ממש כל מילה שחוה שרה מכילה נואשות ומיד אחריה, באותה מילה, תקווה. או שתקווה שאחריה נואשות. איך חוה עושה את זה? היא מבינה שטוראל התגברה כאן על מגבלת המילים. פרצה אל מעבר לגבול המילה. כשהחברים שלי (רוח חזקה, שמש לוהטת, גשם ושלג) ואני גנבנו את הפסנתר שלה, היא שמרה שהדלת אותה פרצנו לא תסגר.

קובי חזר לפרוח?

לפי כל הכללים פה הייתי צריך להביא לכם שיר שתרגמתי. אבל מה שהתחיל אצלי בטשטוש ההבדל בין זכר לנקבה מסתבך לדקדוק נזיל. הופך לטקסטים לא מובנים. "אז דיברו אלי העצים" תרגמתי פעם מאנגלית ומכרים שלי שואלים: "למה אתה מקשיב לעצים ולא לעצות?". וגם "מחיר המסכות יורד, האם משום כך אתה קורע אותן?". לתרגם זה להיות מציל בבריכה. אני רוצה להיות מישהו הפוך: "שודד ים. גם רוב עיתונאי מוזיקה הם מצילים בבריכה. הנדירים בהם הם שודדי ים. אי המטמון רק ברשותם".

לרוקיסט האנגלי איאן דיורי יש כמה יצירות מופת. בעומק, בדמיון שבהן. אחת מהן הוא השיר "Fucking Ada" (לחצו לשמיעה). כאן דיורי עושה מה שאלברשטיין עשתה. כשהוא שר בכל מילה, אבל בכל מילה הוא מכניס ייאוש, תקווה ומוסיף (מה שאלברשטיין ב"שביל אל הבריכות" לא עשתה) – זעם. ציירתי את דיורי. בסוף הפוסט הזה תראו את הציור. הביצוע של דיורי הוא פלא בלי מסכה. לצערי כל כך מעט זמרים בייחוד ישראלים נדבקו ביכולת הזאת.

לפני שנים, כשבתי קולנוע תל אביבים 'זמיר', 'מרכז', 'תמר' הקרינו סרטי סקס, עמדתי בתור לקופה קורא ספר של הרוקיסטית האמריקאית החריפה לידיה לאנץ'. אחד העומדים לידי ביקש לעיין בספר. שמחתי. סוף סוף יהיה לי עם מי לדבר. אבל האיש החזיר לי את הספר ונהם: "אין פה תמונות של בחורות ערומות". ואז הבטחתי לעצמי כשאכתוב על רוק אכניס לרשימות תשוקה לא מסופקת, אכזבה, ציפייה, משהו שלא כדרך הטבע, תחליפים, בדידות, פחד מלגעת בדברים אמיתיים.

ואני לא רוצה להפסיק להידבק מהדברים האלה.

שש עשרה מלאו לנער

את מכונית הצעצוע של הפסנתר שלו "גנב גנב הצילו" צעקה מוכרת חנות הצעצועים כבר בהתחלה חשדה בו "הוא היה לבוש גרוע נראה שלא התרחץ הרבה זמן" סיפרה לשוטר ולשוטרת הם רצו שתתאר יותר את הפנים שלו ומה היא חושבת הגובה שלו ואם היה שמן או רזה קודם כל היה צעיר או מבוגר מה אמר כשנכנס לחנות כלומר איך היה הקול שלו היא כבר לא זוכרת איך היה לבוש השוטרת צילמה את המוכרת ואת החנות וכמובן את המדף שם עומדות מכוניות הצעצוע השוטר כתב שהמוכרת נראתה מתוחה אבל לא בקריזה או נפחדת מאוד ודיבר במכשיר הקשר את תיאור הגנב ואמר שהמוכרת לא ראתה כשיצא אם הוא פנה ימינה או שמאלה שאל אם הוא נגע בעוד דברים בחנות בשביל טביעות אצבעות "היית מתחתנת איתו?" שאלה השוטרת והמוכרת אמרה "ואם הוא הומו?" השוטר יצא מהחנות נכנס לחנויות סמוכות ושאל אם המוכרים ראו משהו

1. עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים כי לגנוב חליל כינור גיטרה כל אחד יכול
2. המשפטים שלו לא רחוצים
3. הקול של הכתיבה שלו מאוד רם
4. מבחינה פוליטית אף פעם לא באמצע אלא ימין מאוד או מאוד שמאל
5. בכתיבה שלו אין בית / חנות / או כל מקום קבוע
6. בכתיבה שלו הוא רחוק מאוד מלהיות שוטר / שוטרת שתפקידם לשמור על הסדר למנוע גניבות לקשור באזיקים
7. הוא לא מתבייש לדווח על חיי המין שלו
8. הוא בא נוגע (גונב כל מה שאסור לגנוב) ונעלם איתם לא זוכרים בדיוק מה הוא כתב זה לא חשוב הוא יודע שכתיבת ביקורת היא צעצוע ולא יותר
9. הוא יודע שגם מוזיקה טובה או גרועה היא צעצוע ולא יותר
10. קוראים לו גאווין מרטין (Gavin Martin) בן שש עשרה כתב ב"ניו מיוזיקל אקספרס" כשהפאנק פרץ ובשנות השמונים בשנים הטובות של שבועון המוזיקה האנגלי היום הוא כותב ב"דיילי מירור" תראו ברשת סוזי מ"הבאנשיז" בעטה וירקה עליו בורנל הבסיס של "החונקים" איים לכסח אותו
11. תסתכלו בתצלום שלו למטה ראו איזה שיניים חדות יש לו
12. הו הו איזו טביעת אצבע ברורה יש לטקסטים שלו