ארכיון רשומות מאת: kobi or

כור

לפעמים גרג אשלי (Greg Ashley) נשמע כמו לו ריד בגיל 17. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. לפעמים הוא נשמע כמו זקן ששיניו נפלו. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. הטקסטים קשים של האמריקאי הזה, למשל:

"ים הטיפשים

ים טיפשים שטובעים באהבה שלהם
הם חשבו שאין צורך ביותר
אבל אם אתם רוצים להסתדר אתם
צריכים לשחק את הסתומים.
אתם צריכים ללמוד לשקר.
קדימה. נסו את זה.
תחתמו על פיסת נייר. המדינה תחייך אליכם.
תשלמו ותמשיכו לשלם מיסים עד מותכם.

יפהפייה אקזוטית מתחתנת עם הטעות של חייה.
עם חתיך כחול עיניים.
היא נותנת לו סיפוק וכסות רומנטית.
כל מה שעליו חלם.
ואז הוא חוגג לכבוד הגירושין המתקרבים שלהם.
שני נאהבים פחות.
שני דפוקים פחות.

אשפזו אותי לטיפול גמילה.
זה היה בזבוז.
נתנו לי כדורים. לימדו אותי למדוט.
אמרו לי לא לגעת יותר במשקה.
ואז תתחיל לעבוד ולהרוויח כסף.
אבל החבר המכור שלי ירק, הקיא, השתין במכנסיים,
הטיפול שלהם גם לי ליפול עמוק פי שניים".

השיר הזה מתוך אלבומו האחרון מ-2017, "תמונות של רחוב סנט פול". חנות התקליטים החדשה מרעננת השכל "חולית" ברחוב יהודה הנביא 42 בתל אביב מייבאת אותו.

המוסיקה הביישנית (יש דבר כזה מוסיקה ביישנית, אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה)… הסך הכול נשמע כמו צעיר אינטליגנטי שנפשו נקעה מהזבל שמקיף אותנו וחודר אלינו. צעיר שנמצא כמה רגעים לפני שמחליט להקים קבוצת טרור אכזרית במיוחד כדי לשנות מה קורה מסביב. הרגישות, הדמיון שלו מגלים שבכל טיפת גשם מסתתרת נוסחה לבניית פצצת אטום, אלא שאנחנו לא מסוגלים לפענח את הכתוב. מבזבזים המון כסף כדי לבנות כורים אטומים. אבל בספטמבר יתחיל לרדת גשם.

סיפור על תיל

"יש ציפורים שעפות. יש ציפורים שמחשמלות. יש ציפורים שמתחשמלות. יש אנשים שיורים בציפורים. יש אנשים שדואגים לציפורים. יש אנשים שיורים באנשים. יש אנשים שדואגים לאנשים ולא רק לעצמם".
– רוברט וואייט

משורר אחד מת בדיוק ביום בו אזרחי מדינה בה הוא גר הלכו לבחירות. באף אחת ממיליוני מעטפות פתקי הבחירות לא היה פתק ובו אחד משיריו. מאוחר בלילה אחרי ספירת הקולות, כמה אנשים רקדו, גם כמה התאבלו. היו כאלה שלא טרחו להגיע להצביע. היו כאלה שהקולות שלהם נפסלו. אותיות האלף בית חזרו למקומן הקבוע. גם הנקודות, הפסיקים, הקווים המפרידים, סימני השאלה, סימני הקריאה. אבל היה סימן קריאה אחד פחות. גם לא היה מהפך.

הו, הכתיבה. לפני כמה שבועות מת בגיל 66 עיתונאי רוק אנגלי מעולה: Andy Gill. לא לערבב עם איש להקת "גאנג אוף פור" בעל אותו שם. כתב ב-NME, באינדיפנדט, במוג'ו ועוד. הסגנון שלו היה רגוע. רציני מאוד. כתב גם על מוסיקה קלאסית. זה מזכיר דברים שאמר אדם ברוך: " כתיבה סוערת היא כמו סערה בים. יכולה להטביע אותך, אבל גם להביא לחוף דברים מפתיעים, שהיו נסתרים במצולות".

הו, הכתיבה.

אתם מכירים אותי מספיק כדי להבין שעיתונות רוק / צירוף משפטים / כתיבה על רוק מעניינים אותי יותר ממוסיקת רוק. למה? ככה.

אני מאמין בכל ליבי שאותיות הן מבחנות ריקות שנועדו לבדיקות דם של תושבי יבשת אטלנטיס.
אולי זו הסיבה שאני חובש כובע. כדי שהאותיות לא תפרחנה מראשי ותלכנה לעזאזל. אולי אני חובש כובע כדי להיות דומה לנתן שרנסקי, שכובע מצחייה כמעט לא נטש את ראשו. שנינו היינו אסירים. הוא היה אסיר ציון. אני הייתי אסיר זיון. סיפרתי לכם על האונס שעברתי בגיל 15.

השנה מלאו ארבעים (!) שנה לצאת הפנזין שלי "חמור". לסיום משהו מאחד מגיליונותיו האבודים:

עשר שורות על הרואין

את ניצת הלימון הבאת לי,
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.
ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה,
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות, כלות
שנישאו לא מאהבה.

***

שניים

לא מחלקים חינם חלב. לא מוכנים ששנים יישארו ושנים יצאו. לא רואים שפרח גודל על כתפו. לא משאירים את הרדיו בוער, אחרי שמוציאים את גופתו מהדירה. ובאמבולנס מניחים לצידה את הגופה השניה, ראש מול ראש, רגליים מול רגליים. הפוך מאיך שמצאו אותם.

נוצה בהר

אגלה לכם סוד. אם אתם חושבים שאם תראו מלאך הוא יהיה צעיר, יפה, עם כנפיים לבנות גדולות, אתם טועים. לפעמים המלאך שתראו יהיה זקן, מוכר ארטיקים בחוף ים, נושא את תיבת הארטיקים על גבו וקורא "ארטיק ארטיק".

כמה מכם יטעו וייחשבו שהוא לא קורא "ארטיק" אלא "ארט ארט" ("אמנות אמנות").

יש לי שמיעה טובה וראייה עוד יותר טובה. בגיל 16 הבנתי שהכוכבים בשמיים הם שקיות הרואין שעוד אחוזות באצבעות מלאכים שהתאבדו. ונראות למרחוק. זה קורה כשבגיל צעיר מקבלים כזו מכה עד שרואים כוכבים. מה קרה שם למעלה? הנגינה של הפסנתרן הקלאסי סבאטוסלב ריכטר יכולה לספר לכם את זה. כמו המוסיקה של קאווין איירס (בתצלום). איך הדברים האלה מתקשרים למושג אהבה נכזבת?

אני חורג משיחות עם התחלה וסוף. רוצה פה לדבר על שני משוררים שכבר גרים בשמיים. דויד אבידן ואמיר גלבוע.

לאמיר גלבוע שירים לא פחות גדולים משירי אבידן. שירי אבידן הם כמו תהלוכה של אנשים רבים שכל אחד מניח זר פרחים ענק ויפהפה על קבר. שירי גלבוע הם בחורה בודדה בבית קברות שקט שמניחה על קבר נוצה אחת קטנה. זה מרגש יותר לפעמים. נוצה קטנה, ששוקלת המון. הנה שיר אהבה יפהפה של גלבוע. להתראות בינתיים. נתראה למעלה.

"הוריתי לה באצבע שם
אמרה לי לא כי פה
אמרתי פה איני רואה דבר
אמרה ומה אתה רואה שם
אמרתי באמת שם איני רואה דבר
אמרה ואני רואה מה שם
אמרתי ומה את רואה מה שם
אמרה שם אני רואה שום דבר וריק
אמרתי ומה את רואה מה פה
אמרה פה אני רואה אנחנו"

אלבטרוס

הפסקתי להתרגז כשמישהם שלא שווים יריקה הופכים לכוכבים. תמיד היו ויהיו כאלה. רגש, תחושה, הופכים מהר למילים. לעיתים קרובות, הרגש, התחושה, הופכים למילים שמצטרפות למשפטים גרועים. נדיר שהם הופכים למשפטים גאונים. המוסיקה הישראלית הכי פופולארית מלאה בשורות כמו: "ממי, אני מתה עליך ואתה לא מציץ לעברי". משפט בלה מזוקן. לעומתו, קראו את המשפטים הבאים משיר של המשורר יצחק שלו: "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך. בגרוני מתה חוחית". הרגש ב"ממי, אני…" הוא בדיוק זה שבמשפטים של שלו. אבל אצל שלו הוא מוגש בדרך עמוקה, שורטת, מכאיבה, מהדהדת ובלתי נשכחת הרבה יותר. כישרון מול כישלון.

אחד חכם אמר "לפני שאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. כשאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא שמיים ושמיים הם אדמה. כשאתה מגיע להארה, האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. אז מה ההבדל? כשאתה מואר הרגליים שלך נמצאות חמישה סנטימטר מעל האדמה".

הו, כמה שאני רוצה שהטקסטים שלי יהיו חמשת הסנטימטרים האלה. אבל קוראים אומרים שהטקסטים שלי דוחפים אותם לפחות חמישה סנטימטרים עמוק לתוך האדמה. קובי החופר.

אני, טיפש שכמותי, כל כך הרבה שנים משתדל ליצור משפטים ששווים משהו רציני. ברוב המקרים גמרתי על הפנים. אולי לכן אני גומר את חיי בבלוג נידח ולא כעורך "ידיעות אחרונות". או "הארץ". מאוד קל לי להודות בזה. אולי מפני שאני לא שם קמצוץ על מה שחושבים / כותבים עלי. למה מה, יש בארץ כותבים גאונים כמו לסטר בנגס, פול מורלי, סקוט כהן, ריצ'רד קוק, דון ווטסון, פי. ג'יי אורורק?

אני לא נמצא בחברה טובה וגם לא בחברה רעה. לכן, כנראה, קטע המוסיקה שאני הכי מזדהה והכי אוהב הוא "אלבטרוס", קטע ללא מילים, רק לחן בביצוע "פליטווד מק". הוא היה להיט גדול מאוד בתקופה שהגיטריסט פיטר גרין (בתצלום למטה) הוביל את הלהקה. לפני עשרות שנים. לפני שהיא הפכה לבית חרושת למיליוני דולרים.

בלי מילים. בלי מילים. לפחות חברים שלי ואני כשאנחנו מקשיבים לקטע הזה (תמצאו אותו ברשת) רואים איש ניצב לבד לבד על סיפון ספינה בשעת שקיעה, מרים אצבעות לכיוון האופק שחוץ ממים, עננים, אין בו כלום – אפילו אין בו עוד אוניות או איים, או סנפירים של לוויתנים / כרישים, ואחר כך, בקצב לא אחיד לקול נקישה בתופים כשרוחות מתים נתקלות בהם, מלטף את פניו. את בגדיו. בייחוד את צווארו. אחר כך, מחפש חבל. לא כדי לתלות את עצמו או להתנקם ולתלות אחרים, אלא כדי לקשור עצמו לנשים, גברים, לאיים שעדיין לא התגלו.

פיטר גרין הוציא הרבה אלבומי סולו. תוכלו להשיג כמה מהם, יד שניה, ב"אוזן השלישית". בלי מילים. בלימילים על תורן ספינתי הדליקי אמא שושנה של אש.

תחבושות

זה מה שקורה כשבא לי ללכת למועדון "הצימר". אני לוקח מונית, אומר לנהג לעצור כמה רחובות לפני המועדון. מבקש ממנו להדליק אור. מסיר את החגורה, פותח את הדלת, בורח בלי לשלם. מחיר הנסיעה מביתי לשם הוא 70 שקל. אני מעדיף לתרום כל פעם את הכסף הזה ל"צימר". הוא המועדון היחיד לו אני עושה את זה. הוא ראוי לכך.

מעט יודעים שב"צימר" נוהגים כמה מכוכבי הרוק / פופ להופיע בלי הודעה מראש. שם תוכלו לשמוע אמנים כמו שלומי שבן, פוליקר, משפחת בנאי וכו' מבצעים חומרים אוונגרדים, אותם הם לא מעיזים לבצע במקומות ידועים יותר.

אסור לכם להחמיץ הופעות מפתיעות כאלה. שבר ענן.

משהו הפוך: כעת, במוזיאון תל אביב, אוצר אורי דרומר תערוכה עמוקה, יפהפייה, של ציורי / הדפסי / יצירות קוליות / קולנועיות של דויד אבידן. הרבה אנשים יושבים בצוותא סביב מדורה, מדברים ומתחממים לאורה של המדורה. אורי דרומר נוהג לשבת לבד מול האש כמה שיותר קרוב אליה, ולדבר איתה. רק איתה. ואם תשאלו מה הוא עושה בחורף, כשגשם בחוץ, ובכן, הוא יושב בבית ומלפף תחבושות סביב הכוויות שהאש גרמה לו. והתחבושות האלה הן הציורים וקטעי הפרוזה שאורי כותב, המוסיקה שהוא מחבר, והתערוכות שהוא אוצר.

יובל מסקין צודק כשהוא אומר: "דרומר הוא אחד היוצרים הבודדים כאן שכל מה שהוא עושה מעניין". בתצלום למטה: מימין, אורי בתקופת להקתו "דורלקס סדלקס". משמאל, ארז שוויצר.

יש אנשים שאורי נפתח בפניהם ומספר להם על שורש הכוויות האלה. איך בילדותו הגננת נהגה לקשור אותו לעץ. איך כשהיה נער, ביום הולדתו הזמין את חברי כיתתו אליו הביתה ואף אחד לא בא. אורי ישב לבדו, מבטו חודר בעוגות ובקבוקי השתייה העירומים שעל השולחן. זה מה שהוא אכל בילדותו.

את השם "צימר" אורי נתן למועדון. לעיתים רחוקות הוא מופיע בו. שבר ענן.

ובקשר לאוכל: חשבתם איך נראה הגהנום? ובכן, הוא מסעדה. אתה קורא למלצר. מבקש תפריט. המלצר הולך וחוזר ומושיט לך את התפריט. לתדהמתך, ציפית לראות רשימת מאכלים ומחירים אבל המלצר מושיט לך ראי גדול שאתה רואה בו את עצמך. זה התפריט. המחירים בשמיים. ורק מגאונים כמו אבידן המלצר יקבל שירים במקום כסף.

ניק קנט

לא תאמינו. שנות השבעים. צעיר מאוד אחד, נודד בקוטב הצפוני. רואה בשדות הקרח הנצחיים מפוזרים מיכלים אדומים קטנים. מיכלים שנועדו לכיבוי שריפות. שריפות בקוטב? לא. בעצם אלה גוויות ספוגות דם של כלבי ים, דובי קוטב שציידים רצחו אותם. הצעיר מרים ראשו ומיילל לזוהר הצפוני. מרעיד אותו.

לדרום תל אביב יש זוהר משלו. הצעיר של פעם, כעת מבוגר, אוהב להסתובב שם בלילה. אוזניות גדולות באוזניו. מקשיב לאלבומים של הסטוג'ס. היות ואין לו כישרון להתחבר לאנשים / נשים הוא מתחבר למראות. לחנויות שמוכרות פיצוחים, לאופניים ישנים קשורים לעמודי חשמל. ליללות חתולים. לחלונות ראווה של חנויות לממכר חליפות עם שמות הזויים כמו "פריז", "אופנת העל". ריח של קיא. ריח של קיא.

ההקדמה הזאת נועדה להכניס אותכם לכתיבה של עיתונאי רוק אנגלי גדול שנערץ עלי: ניק קנט. Nick Kent. הוא גר כעת בפריז. כמעט בן 70. עוד כותב ומפרסם. ממנו למדתי לחבוש כובע עוד ועוד. לפחות ללמוד ממנו משהו אחד. חוץ מלרחרח עם מילים רחובות לא נקיים, משפטים הזויים, שרוצים להתחבר לאנשים ולמוזיקה ונכשלים, שמייללים לשמיים ולפעמים מרוב רעד מהקור שנושב מאנשים עושים לקוראים שלהם זוהר.

כמעט כל לילה אני נרדם כשהספר שלו ובו מיטב כתיבתו "The Dark Stuff" תחת הגיבנת שלי. איגי פופ אמר עליו: "אגדה מקצה אצבעותיו עד קצת הדמיון". לפעמים מהדורה חדשה שלו מגיעה לחנות התקליטים החדשה והמעולה "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב. אל תחמיצו.

כשקנט כתב בשנות השבעים ב"ניו מיוזקל אקספרס", יתר הכותבים העריצו / קנאו / שנאו אותו. ג'ולי ברצ'יל, שכתבה שם וגם הייתה נערצת / שנואה, מספרת: "כשניק נכנס למערכת היינו בורחים. הוא תמיד לבש מעיל עור שחור מסריח עד השמיים. המעיל היה ספוג בקיא של קית' ריצ'רדס מ'הרולינג סטונס'. ניק כל כך היה גאה שריצ'רדס הקיא עליו, שסירב לנקות את המעיל".

ראיונות איתו, כתבות שלו, תמצאו ברשת. חופן של דולרים? בכלל לא. ריח של דברים שבאים מעומק הבטן. מיוחדים כדובי קוטב להם עור שחור.

תראו אני רוצה להעמיק. ביקורת טובה היא כשהמבקר מסיר את השריון שמקיף אותו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. והוא גורם גם למי שקורא אותו להסיר את השריון שלו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. בשנות השמונים ב"מלודי מייקר" כתב מבקר כזה: לינדן ברבר. אני מתכוון לכתוב ספר אודותיו. אבל בינתיים קשה לי לפשוט את הטי-שירטס היפים והמקוריים שאני לובש. תחכו?

גשם בוא

השיר בסוף מרסק הגנות. כתב ושר אותו קווין איירס (Kevin Ayers), מוזיקאי אנגלי מעוזבי "סופט מאשין" בה תופף רוברט וואייט. בקלות תמצאו הקלטות שלו ברשת. אני ממליץ על אלו בהופעה חיה.

השמעתי אותו לתלמידים שלי בתיכון. הם אמרו שהוא תיאור בדידות קיצונית, פחד מאיבוד בתולין, מחלת נפש, פחד מלהתנתק מהעבר ולקפוץ למים: לתת למציאות אחרת לגמרי "לטפל" בך, תיאור לקיחת סמים מעוררי סערה (שימוש בלהבת נר כדי לחמם כף ובה גוש סם).

התרגום פה הוא של תלמידה שעל זרועה כתובת קעקע "את חייבת להאמין בחורף". התירגום הוא ללא זכויות. תתרגלו לחיות בלי מישהו ששומר עליכם ובלי שאתם שומרים יותר מדי על עצמכם:

"היא עולה במדרגות, רק נר דולק בידה
הדלת ללא ידית אחריה נסגרת
את הנר על כיסא ליד החלון היא מציבה
אומרת תפילה
ורוח סוערת
בבגדים למיטה היא נכנסת
מהחושך כעת
היא מוגנת
לפחות מוגנת מהמלתעות
הכי חדות

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?

היא מטפסת בגבעה
חבילה לה נמסרת
היא מסירה את העטיפה
מגלה בתוכה טירה
שלה גשר מתרומם, בלי מעקים
קולות מהמים נשמעים:
בואי ילדה, אלינו,
זמן רב לך חיכינו

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?"