ארכיון רשומות מאת: kobi or

צעיף של קריזי

כדי להילחם בOCD כשהכדורים נכשלים הרופא מדגיש שוב ושוב שדווקא עלי לעשות מה שאני פוחד / לא מסוגל לעשות. לתלות תמונות בצד ימין של הקיר בחדרי ולא בצד שמאל. לפזר בלא סדר עפרונות ועטים על השולחן. להשליך בלא סדר לתוך המקרר שלי פחיות משקה. את ספר התורה בבית הכנסת בשכונה שלי – כבר שלוש שנים לא נכנסתי אליו. זה חשוב, כי אני מסוגל לקרוא מחשבות כשאני מביט בעיני אנשים ומה שאני קולט כשחושבים אלה ששם, עטופים בטליתות וכיפות על ראשם ונעים קדימה ומתיישרים – תחשכנה העיניים מלחשוב. יהודים! לא פלא שהילדים הקטנים של המתפללים בורחים החוצה. החוצה! היום משחקת קבוצת הכדורגל האיטלקית שאני אוהד – לאציו – עם גנואה. השנה, לפחות בינתיים, לאציו מתדרדרת בטבלה. בהופעה האחרונה של "דת' אין ג'ון", כשדגלאס פירס, הלא הוא הלהקה, ראה אותי עם צעיף של לאציו סביב צווארי הוא אמר: "תזהר. אם יראו אותך עם צעיף של לאציו יגידו שאתה נאצי".

פורצה (קדימה) לאציו!
פנימה!

יש לי סימפטיה לאנשים שעוזבים את הבית שלהם. לפעמים אני עומד מחוץ לבית הכנסת, מחכה שתפילה תיגמר וכשאנשים יוצאים ממנו אני מברך אותם ב"ברוכים היוצאים". אני יודע שאני על העוקם בכמה דברים. אולי משום כך אני ביד שמאל (אני שמאלי) מחפש ספרי מתח שיהיו שונים מהשטנץ של תשעים ותשעה אחוז מספרי המתח וביד ימין אוסף ספרי מתח של האנגלי ג'ון קריזי (Creasey). קריזי (1908-1973) שייך לחוג העתיק של סופרי מתח. אלה שכתבו ספרים פשוטים, לא בזבזו זמן וזמן הקוראים בבניית דמויות תלת מימדיות, במבט מעמיק ב"מצבו של האדם" וכו'. זה הקסם בהם. ממש אנטי תזה לכתיבה של הנינג מנקל וג'יימס אלרוי. זה התירוץ לספר את זה פה בבלוג שהשירים היחידים של הביטלס שאני אוהב הם משני האלבומים הראשונים שלהם. קריזי כתב יותר משש מאות ספרים. שמונים מיליון מספריו נמכרו. ולחשוב שהאיש קיבל 743 דחיות מהוצאות ספרים כשבתחילת דרכו הציע להם את הסחורה שלו. כ40 מספריו תורגמו לעברית בשנות השישים והשבעים במאה שעברה. סימן שקנו אותם! שקראו אותם! שחיכו להם!

"כדורגל הוא משחק פשוט" אמר מאמן הכדורגל האגדי הישראלי עמנואל שפר. "תבעטו בכדור קדימה לכיוון שחקן של הקבוצה שלכם שכמה פחות יכדרר וכמה שיותר יבעט לשער היריב". לאוהדי לאציו (חפשו "לאציו אוהדים" ברשת) יש שיר כזה: "על האש על האש / לא נסתפק במה שיש / בוא יבוא הניצחון / שנפיל את השילטון". באיטלקית זה נשמע קשוח יותר.

איפה תוכלו להשיג את ספרי קריזי בעברית? רק בחנויות יד שניה. הם מאוד ישנים. אל תשכחו מה אמר ווילאם בורוז: "אולי העולם בו אנחנו חיים הוא לא הסימפטי מבין העולמות, אבל בטוח שהוא אחד מהיותר פשוטים". תזכירו לכם את זה כשתהיה הפסקת חשמל.

אור על גיבור

1. הלהקה היחידה שאלוהים מחזיק בחדרים שלו את כל התקליטים שלה היא להקת KISS. לא הביטלס, לא הולווט אנדרגראונד. כל פעם שאלוהים מתוך ייאוש רוצה להטביע עצמו בדמעות של ניק קייב, הוא שם שיר של Kiss על הפטיפון. חיים ויץ (ג'ין סימונס) הבסיסט של הלהקה וחברים שלו עושים עכשיו סיבוב פרידה בעולם. "העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיהם" נכתב ב"רקורד קולקטור". הם ידעו שעדיף למלא את המזוזות שתקועות במשקופי דלתות בקוקה קולה מאשר במגילת קלף. זה מרענן יותר. כשאראיין את בוב דילן, השאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה: "כמה תקליטים של Kiss אתה מחזיק?". אני גם מתכנן לגנוב את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י, לצבוע את פני האישה שבציור בלבן / אדום / שחור, כפי שפול סטנלי זמר Kiss צובע את פניו, ולהחזיר את הציור למוזיאון. אתם יודעים שאני לא משקר בכתיבה. אני גיבור גדול במילים.

2. אני לא אוהב את השירים של יהודה עמיחי. אני מאוד אוהב את השירים של דויד אבידן. אבידן נראה לי כמי שעומד על המעקה של גג כולבו שלום, מרים זרועו ונוגע בשמיים, אבל מזווית עינו רואה את המדרכה שליד כולבו שלום וחושב לקפוץ או לא. עמיחי נראה לי כמי שעומד על המדרכה למרגלות בניין כולבו שלום מרים זרועו ונוגע בשמיים – הוא משורר גדול – אבל גם מתבונן במדרכה ושואל עצמו האם להשתרע עליה. וזה ההבדל הגדול ביניהם. וכעת אני מגיע לאלבום ישן של לו ריד: "להתבגר בפומבי". לשיר… אבל רגע, לפני שאני עובר לניו יורק, אני רוצה עוד להישאר בישראל. בעצם ליצירת מופת ישראלית "חמישייה לקלרינט ולכלי קשת" של פאול בן חיים. המלחין הזה (1897-1984) שכחייל במלחמת העולם הראשונה כמעט נהרג בהתקפת גז, והלך בסוף המלחמה ברגל מאות קילומטרים חזרה לביתו במינכן, עלה לארץ ב-1933. כדי להקשיב ליצירה אותה חשב לשיא כתיבתו האורטוריה "יורם" היו צריכים לחכות עד 2013. סרט דוקומנטרי עליו תמצאו ברשת. החמישייה לקלרינט היא יצירת מופת. מתחילה בזעקה ייאוש / קריאה לעזרה של הקלרינט. זו יצירת מופת, כי בעומק בלתי רגיל וביופי נדיר המלחין מציג את אחת השאלות הכי קשות שאנשים רגישים לא יכולים להתעלם ממנה: איך, והעיקר מדוע, בעולם כזה מחורבן כמו עולמנו ישנם גם אירועים / מצבים / פינות יפהפיות. ומדוע זה כך. מי מחליף לפחות פעם בשבוע את הפרחים ליד מצבות בתי קברות. אלה לא רק בני משפחה וחברים. אלה הם איש זקן וצולע או נער צעיר ובריא שהשד יודע מהיכן הם באו. והעיקר – היצירה הזו של בן חיים מעוררת תיאבון להקשיב ליצירות נוספות שלו. האם שם יש פיתרון לשאלה הגדולה הנ"ל? ואולי צודקת הזונה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שאמרה לי: " הכל שטויות. העיקר שעומד לך ושתשלם לי בסוף".

נכנעתם? אז נחזור לאלבום של לו ריד. הוא יצא ב-1980. הוא לא סתם אוטוביוגרפי. הוא אוטוביוגרפי בריבוע. השיר הראשון "איך אתה מדבר עם מלאך". השורות הפותחות הן: "בן שמקולל באמא מזדקנת / באמא ממורמרת / או באבא חלש שמזייף חיוכים / איך נער כזה מדבר עם הנערה הכי נחמדה / מה הוא אומר לה בהתחלה / איך הוא מתגבר על הבושה". תקשיבו איך ריד שר: בכל שורה, בעצם בכל מילה, קולו נע בין מחנק לכמעט בכי. ופתאום יש בקיר הפסקונת. השיר לובש סגנון רוק כבד, עם טיפת סולו גיטרה שמתאים לרוק כבד. לכן אל תתפלאו שבסוף ימיו ריד משתף פעולה עם הרוקיסטים הכבדים "מטאליקה" באלבום "לולו". אני יודע שכמה מכם חושבים שטיעונים כאלה מעידים שההיגיון מתהפך בקברו. אבל תזכרו שאני לא מאמין במוות. בקבר. אני מאמין בהתחלות ולא בסופים. מיד אחרי הסולו הזה מחיאות כף, שירה שנדמה שהיא לא לעניין, ושוב בכי, והנה צעקה, הקצב הולך וגובר, והלהקה שרה "How How how" ("איך איך איך"). אני חושב שריד הכניס את מחיאות הכפיים הנ"ל כי מה שהעסיק אותו איך ומדוע להעלות בפני קהל רגעים מביכים בחייו. עד לאן לכתוב שירים כל כך אישיים. זוכרים את השיר: "להרוג את הילדים שלכם" – מתוך אלבום המופת שלו "סאלי לא יכולה לרקוד", שיר שמספר על טיפול בהלם חשמלי שהוריו הכריחו אותו לעבור. אם פעם יקום בית ספר לרוקנרול (אני מקווה שלא. רוק הוא לא כוס מיץ רימון שמוגש במסעדה מצוחצחת. רוק הוא לשתות מים מברז מאחורי הבניין, או להישאר צמאים) – כדאי להקדיש שיעור לדרך בה לו ריד שר את השיר הזה.

השיר נגמר באיזשהי התפרעות. זה חשוב, כי אמנות לא עוסקת בלהכניס סדר בדברים אלא בפירוק סדר. בהליכה בצד הפראי. אמנות היא געגועים לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. לכן, אגב, אלבום הנויז "מטאל מאשין מיוזיק" של ריד הוא יצירתו המרשימה החשובה ביותר. לכן, עוד אגב, המשמעות היותר עמוקה של יצירות מוסיקה שלכאורה עוסקות בבנייה, בהכנסת סדר, כמו "וריאציות גולדברג" של באך היא למעשה הריסת סדר, הריסת ניקיון. לכן, עוד אגב, ואני יודע שזו דוגמה מזעזעת, יתכן וסיפור המבול בתנ"ך היא יצירת האמנות השניה. המפץ הגדול הוא יצירת האמנות הראשונה.

אני לא מסוגל להמשיך מכאן. קנו זר פרחים והמשיכו בעצמכם.

אופק, גאות

גוויות של עכברים מול הדלת שלי כל בוקר גם כך מביעים את אהבתם החתולים שלי אני מקפץ לגובה מעל הפגרים כאילו הייתי איגי פופ. דברים נהדרים אמר איגי: "שואלים אותי למה אני מקפץ על הבמה – ובכן, אני קופץ למעלה כי זה ההפך מלקשור עניבת חבל סביב הצוואר לעלות על כיסא / שולחן ולקפוץ למטה". בפסטיבל הפנזינים הלפני אחרון מ. הבחורה שאני אוהב ישבה בפינה וליטפה באהבה כלב יש לה מלא אהבה לתת אבל היה משהו נוסף בליטוף שלה: בקשת סליחה מהכלב בעצם מכל הכלבים על שבני אדם קושרים אותם ברצועה / שרשרת ומרסנים את החופש והפראות שלהם זה מזכיר לי דברים שאמר עיתונאי הרוק האנגלי אנדי גיל שמת לפני כחודש: "זמר/ת רוק שאתה באמת מעריך ואוהב כשאתה מראיין אותו בעצם אתה מעוניין שהוא יראיין אותך שהוא ישאל אותך שאלות נוקבות ואפילו אינטימיות" שכחתי מתי בפעם האחרונה מישהי / מישהו שאלה אותי שאלות כאלה נו תשאלו, אתם יודעים איך להתקשר אלי כעת שיר של משורר שאת שמו שכחתי השיר נקרא "פרייבט ספנסר":

פרייבט ספנסר

לפרייבט ספנסר
בעיה
בעיניו בדידות
יותר מאצל אחרים.

ראיתי אישה
הולכת בעקבותיו
דרך ארוכה
לביתו
לא מבינה
עד אשר צעדיו
הפכו מהירים
יותר ויותר
שמה שחיפש-
שונה לגמרי.

זה מזכיר לי שעיתונאי רוק גדול כשהוא כותב לדוגמא על אלבום מסוים / הופעה מסוימת בעצם כותב על משהו שונה לגמרי. עיתונאי כזה זקוק לקוראים גדולים. עמוס עוז כתב: "כשאני רואה מודעה 'הטובים לטייס' אני חושב שצריך לפרסם מודעה 'הטובים לקריאת ספרות' כי יש ספרים גדולים שצריכים קוראים גדולים".

אמרתי פעם למ. שאני קצת מוצלח בלצרף משפטים ולצייר אבל אני לא יודע לחבק. היא אמרה לי וזה היה במועדון ה"צימר" לעיני אנשים "בוא לפה". תפסה וחיבקה אותי כל כך חזק שהרגשתי כל עצם בגופה וגם מה שבין העצמות. ואז ידעתי מה פירוש אושר. הרגשתי אושר שלא ידעתי שהוא קיים. היות ואני ביישן רציתי לצאת מהחיבוק. מ. אמרה: "איפה אתה הולך? אתה ממהר לאיזשהו מקום?" זהו. אל תהססו לדחוף את המוסיקה, הספרות וכו' לשולי חייכם. אחרת החיים שלכם יעלו בעשן. מקווה שהבנתם ש"הקרמטוריום" שלי הוא בכלל לא על מוסיקה.

אבן, נייר ומספריים

אחד הפוסטים הקודמים פה הוקדש לדבורה בארון. כבר כשהוא עלה נזכרתי בשורה שתכננתי לשלב אותה שם. אבל היא מתאימה גם עכשיו:
"הסיפורים של דבורה בארון זה לכתוב לאורה של נורה שרופה באמצע הלילה מכתב התאבדות". קובי, אם תמשיך כך לאן תגיע?

הגענו לשפך הירקון
זה מה שקרה לטיול האופנועים
שתכננו. רצינו להקיף את העולם.
או לפחות לבוא לניו זילנד.

טיפות ראשונות של ספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן וגם השעונים נזרקו בדרך. הבנו שאם נציב לנו מטרה, נגמד את אורח החיים שלנו. סובבנו את האופנועים ורכבנו בחזרה לרמת גן. להגיע לניו זילנד זה קל כמו להגיע לסביח של "עובד" בגבעתיים. אז מה ההבדל? נכון שאין דרך לרדת מהמירוץ למיליון שמעצב את החיים שלנו? בעצם יש רק דרך אחת עליה אנחנו פוחדים לחשוב.

"זה להתניע אופנועים ולהוציא רק רעש ועשן" הם אמרו אחד לשני. בעקבות הפוסט הקודם שלי התנפלו עלי: "קובי, לו היית ארכיטקט היית בונה את מגדל פיזה בצורת מזרק עם פנס בצורה טיפה / כיפה אדומה בקצה".

כבר 15 שנה אני על כדורים נוגדי חרדה / חזרת כפיה – פרקסוטין וקסנגיס (לידיעת ד"ר חופית כהן ויובל לוי שלשניהם בלוג חדש יפה ביותר ב-Ynet בשם "מתים עליהם"). הכדורים מצילים את חיי אבל לא נרפאתי. התמכרתי להם. עוד ועוד אני מדווח בבלוג הזה על כישלונותיי להירפא. אני עוטף את זה באזכורים מוזיקליים. אחרת תפסיקו לקרוא כבר בהתחלה ולא באמצע, כמו שלפחות חצי מכם עושים. כל כך רציתי להציג בפניכם את מכתבי האהבה שאני מקבל אבל אין כאלה. במקום זה האותיות שמרכיבות את המילים בבלוג הזה הן ציפורנים מלוכלכות שאני קוצץ מאצבעות ידיי ורגליי.

מוות ביוני. חיים בספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן והמסיכות נזרקו בדרך. הייתה לו מטרה שעיצבה את אורח חייו. כעת הוא סובב את עצמו חזרה לאדלייד באוסטרליה. בעצם נותרה לו דרך אחת עליה הוא פוחד לחשוב. אני מדבר פה על דגלאס מ"מוות ביוני" ועל אלבומו החדש חדש "Essence". כבר לפני שנים סיפר לי איגור אחד מאלה שהביא את דגלאס להופעה הראשונה שלו פה שדגלאס בדיכאון גדול. "משעמם לי. הופעתי בכל מקום שרציתי. אין לי יותר למה לחתור. בא לי למות" אמר האיש הגבוה שלפני כשנה הופיע שוב בארץ והצהיר שזו ההופעה האחרונה בחייו. למה דווקא בישראל? "כי אני מעריץ שאתם הישראלים מנהלים חיים נורמאליים למרות שאתם מוקפים בערב רב של עממים שכעת, סוף סוף, האירופיים מבינים עד כמה זה חמור".

את הפילוסופיה שלו הוא תמיד עטף באיזכורים מוזיקליים. בעצם כל זמר עושה את זה, אלא שהדעות של דגלאס פירס הרחיקו אותו מעיתונאי רוק רבים, מעיתוני רוק רבים, מרדיו וטלוויזיה. אני חושב שהאלבום החדש הזה הוא תיעוד של איש מאוכזב, נואש, עייף. אם השירים של לאונרד כהן הם סיפור על עננים שמסתירים קרני שמש אבל בכל זאת קרני השמש עוד קיימות ומגיעות גם אם חלש חלש אלינו, השירים באלבום הזה (דף המילים מצורף) הם נורות שרופות באמצע הלילה. אבל אם תקשיבו באמת בעיון לאלבום, דגלאס הולך רחוק יותר: בעצם הוא מספר על מה שקרה ביום שלפני היום הראשון בבריאת העולם. הוא מספר על התוהו ובוהו ועל החושך על פני תהום. והוא עושה זאת בעוצמה יצירתית אדירה. אבל אם הוא ימשיך כך לאן הוא יגיע?

דבורה בארון

אילו מריאן פייתפול וניק קייב ידעו עברית. כנראה שהיו עושים דברים עם הכתיבה של דבורה בארון. הסופרת / עיתונאית איילת נגב מתארת את הטקסטים. קיראו. לא בא לכם לחקור מי עומד (בעצם זז חזק) מאחריהם?

הנושא שהעסיק את דבורה בארון (1887-1956) יותר מכל, כאישה וסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם… כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו, כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה (בסיפור "בשחוק ההוויה") או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ("על יד החלון").

אביה הרב של בארון, בניגוד למקובל, נתן לה השכלה תורנית. בגיל 35 נכנסה למיטה שלה ולא יצאה ממנה עד מותה, 34 שנים אחר כך. את אורחיה קיבלה במיטה כשהיא לבושה בבגדיה. הסופרת והפסיכולוגית עמיה ליבליך חושבת שזו הייתה תופעה פסיכולוגית – "שיגעון בשניים" – שני אנשים – במקרה הזה דבורה בארון ובתה – שיחד מפתחים עולם אחר של הזיה בשניים.

חוץ מהרוקיסטים ענבל פרלמוטר וגבריאל בלחסן קשה לי להיזכר בכותב רוק קרוע / לוחם / הרוס / נאבק כזה. סופרים דווקא יש: י.ח. ברנר, אילנה ברנשטיין בספרה החדש והאדיר "מחר ניסע ללונה פארק" למשל.

אני נוהג לקרוא את סיפוריה של בארון כשברקע תקליט של "מסיבת יום הולדת" – להקתו העתיקה של ניק קייב.

אתם, רוקיסטים ישראליים, שהטקסטים שלכם הולכים ומתייבשים, טוב תעשו אם תתחילו לקרוא ספרים. קיראו את י.ח. ברנר. את "אצל" של גנסין, גם הוא סופר משנת תרפפ"ו. אם תקראו טוב את הספר הזה, תקלטו שהפרוזה של גנסין לא פחות מתנגשת / מעופפת / מתהפכת / נופלת על הפנים – ספרות גדולה צריכה ליפול על הפנים ולא על מושב נוח כמו התחת – לא פחות מהפרוזה של וויליאם בורוז.

קיראו ספרים. זה יעזור לכם לקרוע מיתרים.

חרדל

אש ענקית לי ל"ניו יורק דולס". הלהקה שבסבנטיז הראתה למנהל שלה, מלקולם מקלרן, את הכיוון ל"סקס פיסטולס". עם גיטריסט על / עף שלפעמים, בכמה הופעות לא התרומם: ג'וני ת'אנדרס. עם בסיסט בלונדי ענק במגפיים נשיות. קילר קיין קראו לו. מתופף שלפעמים איחר להופעות. מת מסמים והוחלף במתופף אחר. היה שם עוד גיטריסט, סילבן סילבן – יהודי מצרי ששמו האמיתי "מזרחי". לזמר / מפוחיסטן קראו דיויד ג'והנסן. נשמע ונראה כמו מיק ג'אגר שמרוב עוני מוכר את הנקניקייה שלו ברחוב. אבל הרוקנרול שלהם היה מלא חרדל. עטור מצחך זהב שחור עם חור גדול באמצע – זה מה שכל כך יפה אצלם. חור גדול במה שמקובל כסדר, ניקיון, אחריות, הקלטות מוקפדות. אבל איזה שירים גדולים! אפילו טוד ראנדגרן, מוסיקאי גאון, אלוף במוסיקה מורכבת, לא עמד בפני קסמם והפיק את אלבומם הראשון. הם שנאו את התוצאה. אמרו שזה וזלין.

לפני כמה שבועות במועדון ה"צימר", ניסיתי לתת להם כבוד. קראתי טקסטים שלי בקול חצי בסדר, בלבלתי שורות, הפסקתי באמצע. עטור מצחי חור שחור של קובי אור.

אני מספר את זה כי שבעתי מכתיבה יפה. מהופעה יפה. ה"דולס" הופיעו לבושים בגדים צעקניים מעורבים של נשים וגברים. אני עליתי לבמה במכנסיים קצרים, חושף רגליים צועקות בלבן, פגועות מפציעות שקורות לי ממשחקי כדורגל בליגה הסינית לצד ערן זהבי – האנטי ג'וני ת'אנדרס בתרבות הישראלית.

מוטי שהרבני, או בשמו החדש מותקי שרובני, אקס מנהל "נושאי המגבעת", בא במיוחד מאשקלון לשמוע אותי. הוא נכנס בלי לשלם. "אתה יודע מי אני?" הוא שאל בכעס את הקופאי שדרש ממנו עשרים ש"ח דמי כניסה. בעקבות הערב הזה מוטי החתים על חוזה רק את רוני סומק שהופיע לפני ואת עופר טיסר. עוד פעם נשארתי בלי מנהל.

קחו אותי! החתימו אותי! נהלו אותי! נמאס לי מהשוליים!

אשקלון! בהופעה ניסיתי לחבר בין אש וקלון.

קול הטקסט הזה נועד לגרום לכם לדמיין איך קראתי ביידיש בהופעה את תרגומו של זלמן שז"ר ליידיש לשיר הבא של רחל המשוררת.
יש רוקנרול בעברית:

אט-א נעם איך דיינע אויגן

אט-א נעם איך דיינע אויגן –
זייער אומעט, זייער פיין,
זייער היילנדיקע ווייכקייט.
זייער שפילנדיקן שיין, –
אט-א נעם איך דיינע אויגן
און איך פאק אין ליד אריין.

כור

לפעמים גרג אשלי (Greg Ashley) נשמע כמו לו ריד בגיל 17. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. לפעמים הוא נשמע כמו זקן ששיניו נפלו. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. הטקסטים קשים של האמריקאי הזה, למשל:

"ים הטיפשים

ים טיפשים שטובעים באהבה שלהם
הם חשבו שאין צורך ביותר
אבל אם אתם רוצים להסתדר אתם
צריכים לשחק את הסתומים.
אתם צריכים ללמוד לשקר.
קדימה. נסו את זה.
תחתמו על פיסת נייר. המדינה תחייך אליכם.
תשלמו ותמשיכו לשלם מיסים עד מותכם.

יפהפייה אקזוטית מתחתנת עם הטעות של חייה.
עם חתיך כחול עיניים.
היא נותנת לו סיפוק וכסות רומנטית.
כל מה שעליו חלם.
ואז הוא חוגג לכבוד הגירושין המתקרבים שלהם.
שני נאהבים פחות.
שני דפוקים פחות.

אשפזו אותי לטיפול גמילה.
זה היה בזבוז.
נתנו לי כדורים. לימדו אותי למדוט.
אמרו לי לא לגעת יותר במשקה.
ואז תתחיל לעבוד ולהרוויח כסף.
אבל החבר המכור שלי ירק, הקיא, השתין במכנסיים,
הטיפול שלהם גם לי ליפול עמוק פי שניים".

השיר הזה מתוך אלבומו האחרון מ-2017, "תמונות של רחוב סנט פול". חנות התקליטים החדשה מרעננת השכל "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב מייבאת אותו.

המוסיקה הביישנית (יש דבר כזה מוסיקה ביישנית, אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה)… הסך הכול נשמע כמו צעיר אינטליגנטי שנפשו נקעה מהזבל שמקיף אותנו וחודר אלינו. צעיר שנמצא כמה רגעים לפני שמחליט להקים קבוצת טרור אכזרית במיוחד כדי לשנות מה קורה מסביב. הרגישות, הדמיון שלו מגלים שבכל טיפת גשם מסתתרת נוסחה לבניית פצצת אטום, אלא שאנחנו לא מסוגלים לפענח את הכתוב. מבזבזים המון כסף כדי לבנות כורים אטומים. אבל בספטמבר יתחיל לרדת גשם.