ארכיון רשומות מאת: kobi or

בלי

שקט זה רפש! מוות לשלווה!
כדי לגרום לכם בלבול בא לי לפרגן לדבר הפוך ממה שאני בעדו. לכותבים שכן מוצאים יופי אדיר בקירות עירומים מעוטי דברים. בחדרים סגורים בלי חלון. בצנצנות ריקות בלי אבק שעומדות בחנויות בשורות ישרות כחיילים פאשיסטים. בקופות רושמות שישנות בלילות בחנויות ריקות. בפקידי בנק אפורים שלפעמים מזכירים לכם שלזייף בצורה מעולה שטרות של מאה שקל זו אמנות לא פחות נשגבת מלצייר מאה או מאתיים פעמים פחיות קולה או את פניה של מרלין מונרו.

Ask Andy.

ובכן, המדובר במשורר אהרון אלמוג. לא לבלבל עם השחקן אהרון אלמוג. משורר גדול כי הוא יכל לעשות כזה לבן וכזה שחור שאפקטיביים יותר מרוב המשוררים והסופרים שמשתמשים ברוב הצבעים, ברוב שמות התואר שסביב. התצלום למטה הוא של גב ספר שלו מלפני ארבעים שנה.

אבל קודם אשפוך את שרידי האני מאמין הקובי אורי:

ברגעים לפני מותו, כמעט רגל אחת בקבר, אבא שלי ביקש ממני להוציא אותו מבית החולים ולהביא אותו לחוף ים כדי לראות את השקיעה / זריחה. לא כי זה ירפא אותו, אלא "כי זה מראה יפה יותר מקירות חדר בבית חולים. יחי היופי!". באותו רגע הבטחתי לעצמי שאשתדל שסגנון הכתיבה שלי יהיה יפה. יש יופי עצום בדימויים יפים. מיוחדים. מפתיעים. למשל, לסופר / משורר הרוסי בוריס פסטרנק יש שורה כזו: "העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים". אגב, לשמוע דיסק / תקליט גדול באמת זה כמו להעלות באש את החליפה האחרונה שלך.

הבעיה שמצד אחד דימויים כאלה יכולים לשחרר את המוח, את הדימיון הסטטי שבחיי היום הלא סימפטיים שכולנו שקועים בהם. אבל מצד שני הם יכולים לטשטש את הראייה ויכולת השיפוט שלנו שמונעות מאיתנו לא להבחין באורות אדומים בכביש. ותשומת מוח / לב לאורות האדומים עוזרת לנו לא להידרס.

בעיה.

סופר המתח האמריקאי אלמור לאנרד מיעט להשתמש בדימויים. אבל ברגע שכן השתמש, הדימויים שלו בלתי נשכחים, ובאמת שוברים שורות. ואנשים שנמנעים מלשבור שורות חיים חיים אפורים. באחד מספריו לאנרד כותב: "…כמו הילדה בת השבע שהורדנו לה את התחתונים". וואו!

בעיה גדולה מאוד.

את מ. הבחורה היפהפייה שאני אוהב, לא ראיתי בעירום. אבל בעונת הקיץ כשהיא באה למועדון "הצימר" במכנסיים קצרים, בזרועות חשופות, היופי שלה גורם לי, שתקן / ביישן מטבעי, לומר לסובבים אותי: "במילה אחת הבחורה הזאת 'אלוהית'. בשתי מילים: 'אהבת חיי'. בשלוש מילים: 'מיותר להוסיף לזה'". כנראה שהעירום, הפשטות, הבהירות, השקט מנצחים. אני מרגיש את זה גם כשאני קורא את מבקר המוזיקה של "ישראל היום" סער גמזו. הכתיבה העירומה, הפשוטה, הבהירה שלו יש בה סערה. כן. סער/ה גמזו.

הנה אהרון אלמוג. גילו הביולוגי 85. מהכותבים הבודדים שמאמינים בעירום.

"חלומותי קופצים מתוכי כעכברים מאניה טובעת.
אני רב חובל.
כזה על כל פנים הייתי.
ובעולם הבא אהיה כנראה פרש במשטרת התנועה.
אני שומע מוזיקה. אינני יודע של מי. לאן נעלם כל זה. קוראים לי:
אבא. פיפי.
כל כך קצת צריך אדם כדי להיות
מאושר".

כן, בשיר יש דימוי. אבל כאן הדימוי, בניגוד למאות חקייני יהודה עמיחי, הדימוי אינו הקרם דה לה קרם של השיר. הוא רק מילימטר של תחתונים ועור שבקושי מבצבצים ממכנסי נערה כשהיא מרימה את זרועותיה כדי לגעת בפניו של אהובה. רק מילימטר.

002

לעזאזל

בבקרים הלכנו לים לאסוף את גלימות הנזירים והנזירות שהים מקיא לחוף. נשאנו אותן למנזרים בירושלים, והחלפנו אותן תמורת יחסי מין. זו הייתה ילדותינו. מזה התעשרנו. כך בנינו את אוסף התקליטים הענק שלנו. עוד לא החלטתי איך לקרוא לדיסק הבא (החמישי) שאוציא. אני כמעט סגור על השם "הדבקתי את לאונרד כהן באיידס", אבל אמרו לי שעם שם כזה לא ישדרו ברדיו דבר ממנו. יש לי שמות אלטרנטיביים: "עבד לבכי של הכוכבים", "העולם בלי ג'ינס", "ו' ז'", או פשוט "הסימפוניה החמישית". מה תגידו?

הכתיבה שלי נובעת מפחד לתת אהבה לבחורה אחת ויחידה. אני מפזר אהבה לקוראים במקום לאותה אחת. אתם "זוכים". אני מפסיד. בלי מרכאות.

אתם מרגישים? הרי כתיבה מעניינת על רוק היא להיות חלבן שמוכר חלב מפרה משוגעת.

הדברים האלה באים ממני כשאני מקשיב לתקליטים של הלהקה האמריקאית "Gun Club" ("מועדון קליעה") עם הסולן הבלונדי (ראו תצלום למטה) שבסוף ימיו הקצרים החזיר את צבע שערו האמיתי – שחור. הוריד רבות ממשקלו. אני חושב שהוא עשה / הרגיש כמעט בדיוק מה שכתבתי. אבל, וזה אבל ענק, הוא אסף את כל / קול התחושות האלה וזרק אותן לעזאזל. המוזיקה ובייחוד הקול שלו, נגינת הגיטרה שלו ותמליליו הם היופי שבמרד הכי גדול שבני אדם מסוגלים למרוד: לומר לאלוהים בפרצוף: "אני אקבע מתי ואיך אני אמות. לא אחכה לגיל מבוגר או לפגעים / מחלות שאתה תפיל עלי".

הקול שלו מזכיר לי אח בבית אבות שמתנדב כל בוקר לנקות ולצחצח את השיניים התותבות של הזקנים ולאחר שהוא מחזיר אותן לפיהם נושק לשפתותיהם. אין כאן טירוף. זו לא סטייה. יש כאן רחמים ויותר מכך: זו אצבע משולשת בפרצופו של אלוהים על שברא את בני האנוש יצורים כה פתטיים, מתפוררים, מתכערים, נפוחים מחשיבות עצמית, מאשליית נעורי נצח מחד, ומחוסרי ישע מצד שני. זה מרד ב"כל יכול". זו צעקת "אני יכול לעשות הפוך ממך".

ג'פרי לי פירס בן 37. ב-3.3.1996. נשא איידס. מת מבלאגן בגולגולת. אני לא חושב שהמרד שלו בסופו של דבר הסתיים בכניעה.

ניק קייב סיפר: "הוא נראה מאוד חולה. כולנו נראינו כך. אבל הוא יותר מכולם. הוא נאנק מכאבים אבל אחר כך טס ליפן, כדי לסייע לנפגעי רעידת אדמה. אני חושב שהייתה לזה השפעה טובה עליו".

מה שג'פרי לי פירס עושה עם קולו זו הגדרה מעמיקה יותר למה שמקובל כבלוז וכמוזיקת קאנטרי וכמובן גם לרוק.

001 (2)

קודאין

"קודאין" הייתה שלישיית רוק אמריקאית שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלצבא בן מיליון חלזונות היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקירות החיצוניים של מגדל פיזה. איזה מראה יפהפה. שכל שיר שלה היה כל כך איטי שנדמה שלאושר אמיתי היה לוקח פחות זמן כדי לכסות כל מילימטר של הקיר הפנימי של הלב שלכם. איזה מראה נדיר.

כאילו שכל שיר שלה הוא "הרואין" של לו ריד שכווץ ללא יותר משתי דקות בשעון מפגר.

סטפן אימרוואר – בס, שירה.
כריס ברוקאו- תופים וגיטרה.
ג'ון אנגל- גיטרה.

התחילו ב-1989. סינגלים, אי.פי. אחד. אלבום ראשון ב-1990. שני ב-1994. מתפרקים. איחוד קצר ב-2012. אז יוצא אלבום אוסף: "When I See The Sun". כעבור שנה אלבום בהופעה: "What About The Lonely". רק בוויניל. 2000 עותקים. הנה שורה משיר שלהם שמספרת הרבה: "אתמול בלילה חלמתי שהעור מתקלף מפנייך / שהבשר הופך לאפור".

פה המשך:
הנה תרגום שלי לפתיחה של ספר בשם "דארק ליידי" של סופר מתח אמריקאי ריצ'רד נורת' פטרסון (לא לערבב עם הסופר ג'ימס פטרסון):
"ברגעים לפני שהרצח הברוטאלי של ג'ק נובאק גמר עם מה שאחר כך ראתה כעידן התום שלה, סטלה מארס, עוזרת לתובע המדינה, הביטה בנהר החוצה את את סטילטון, עיר הולדתה… באותו אחר הצהריים השמיים היו קרובים. מתכת ללא קרני שמש… בעמק, שהנהר גילף אותו, לא היה אפילו עץ אחד. היו בו שברי פסי רכבת, צמחים מכוסים בשפכים, ומעל הכל מרחפים שרידי עשן מפעלי המתכת: כגיבנים שכורעים בלי לזוז. מפעלי פלדה שבזכותם העיר החזקה החזיקה פעם מעמד…".

ספר שמתחיל משבירה, הרס, מוות, דעיכה, קבורה, וכמו פרח גוסס לאט מאוד מעלה סומק, לאט מ-א-ו-ד מתעורר. הפוך מהשירים המתקפלים של "קודאין".

יש עתיד.

"קובי, תראה ותלמד" – אמר לי פעם שרון מולדאבי, "אפילו זונות מחייכות לפעמים".
אז זהו. יש ממי לקחת דוגמא. צריך להתחיל לעבוד.

זמר 001

דת מטאל

בא לי לבקר בבית כנסת. במוצאי יום כיפור לפני שנתיים הלכתי אליו. איחרתי את תפילת הנעילה. הוא היה ריק. נכנסתי עמוק. פתאום קול מאחור: "אתה מחפש משהו?". קול גס. הבנתי שזה האחראי שם. במקום לומר לי: "שלום, חתימה טובה, אפשר לעזור?" . הבנתי שאולי דת היא משהו יפה, אבל הדתיים מגעילים. יותר לא שבתי לשם.

לא פעם אחת הייתי בבתי כנסת. לא פעם אחת ביקרתי בכנסיות. לעומת היופי, המסתורין, הקישוטיות, אור שלא מהעולם הזה, הניקיון שבכנסיות, את בתי הכנסת מאפיין כיעור, רקב, חוסר ניקיון, עירום גס, גסות, מין חדר מדרגות מלוכלך, זול, חסר מסתורין, חסר ריח כלשהו. אבל פתאום אמרתי לעצמי שכנסייה בעצם מזכירה את המוזיקה של להקות פרוג / פסיכדליה כבדה. ובית כנסת, דווקא בפשטות / כיעור / עירום גס ולפעמים לכלוך שבו, מזכיר את המוזיקה שאני הכי אוהב: רוק גראג', פאנק, הרדקור, את ההקלטות הראשונות של צ'אק בארי, ג'רי לי לואיס, ג'ין וינסנט.

אבל משהו חשוב יותר: בכנסיות אני מרגיש יופי / מסתורין – אבל אני גם מרגיש שהן ריקות מבני אדם. או ריקות מאוד מבני אדם. ההדר / מסתורין / אורות שחשכה גוברת עליהם – שולטים. לעומת זאת, בבית כנסת בגלל העוני שבתוכו – אני מרגיש את בני האדם. אני מריח אותם. רואה ושומע אותם. נוגע בהם והם בי.

אז למה אני לא מרגיש טוב כשאני נכנס לבית כנסת?
כנראה משום שאני שונא בני אדם.
כנראה שאני שונא אתכם.
כנראה שאני שונא את עצמי.

ופה אנחנו מגיעים למוזיקה הכל כך דתית של ארוו פרט (Arvo Part). פרט, מלחין אסטוני, הוא המלחין הקלאסי העכשווי המדובר ביותר.
שמעתי טונות של המוזיקה שלו. יש לו יצירות יפהפיות וקרות, ופחות יפות וקרות לא פחות. שקט בלי שערה. זו מוזיקה שהמושג "חטא" לא בלקסיקון שלה. ואני, רבותיי, חוטא גדול. יש בה בקשת סליחה מיופייפת, ובסליחה אמיתית אין יפיוף. כן, יש בה צניעות, כנות, ניקיון, אבל אלה הם צניעות, יופי וניקיון לא אנושיים ולכן יש במוזיקה הזו זיוף. מין חלום שמי שחולם אותו יודע שלא ניתן להגשימו. היא מזכירה לי ביופייה העקר והקר את השירה של אגי משעול: שירה שהיא ספורט אלגנט, ללא איברי מין. הטניסאית הגדולה מרטינה נברטילובה אמרה שיש זיוף במשחק הטניס: "אנו לובשים בגדים לבנים, רגלינו מגולחות, אבל הקהל יושב יותר מדי רחוק ולא מרגיש את האמת: את ריח השתן והקקי שיוצא מהטניסאים תוך כדי משחק. את ריח הזיעה החריף שלנו. גם לא שומע את הקללות הגסות שהשחקנים פולטים בלחישה".

אולי זו הסיבה שארוו פרט כל כך מצליח: אנשים משתדלים לשכוח ולהשכיח שכולנו יצאנו מאיבר המין של האישה שמרוחק כל כך מעט מפי טבעתה. שמעיין החיים כל כך קרוב למוצא הזוהמה. שהמוות כל כך קרוב לחיים. כנראה שארוו פרט הוא האופיום להמונים בסוף המאה העשרים ואחת.

אני תמיד העדפתי הרואין.

001

סימנים כחולים

למעט יצירות אני מקשיב בשכיבה. המסר בהן חריף מאוד. יכול להפיל אותי מקומה גבוהה. למשל, הקונצ'רטו לצ'לו ותזמורת של אלגר, בנגינת פבלו קזאלס ובניצוח אדריאן בולט. הקלטה מ-1945. פתאום אני מבין שביום יום אני מסתובב בגיהינום רגשי. הרי מה שקורה במוחי ובסביבתי הוא תיאטרון זוועה. הפעמים הבודדות שאני מצליח לצאת מהגיהינום הן כשאני כותב. ההכרה הזאת מפילה אותי לגיהינום אחר: אתם יודעים שאני משתדל לחיות יותר ולכתוב פחות, כי אני מאמין שכתיבה היא אנטי חיים ממשיים. היא זיוף. גם אם לפעמים הזיוף מרשים ביותר. גם נגינה. גם…

אני שומע אלבום חדש. "התקפת צלחת מעופפת" (Flying Saucer Attack). כך קורא לעצמו דיוויד פירס. שם האלבום: Instrumental 2015. אלבום ראשון שלו מזה 15 שנה. פעם, בהרכב הייתה בחורה בשם ריצ'ל ברוק. עזבה ב-1995. התחילו לפעול בבריסטול ב-1992. בתחילת הוציאו תקליטונים עם עטיפות שציירו ביד. לא אהבו להקליט בסטודיו. איך נשמעת פה המוזיקה? תארו לכם אמבולנס עוצר ברחוב, מתוכו מגיחים אנשים בחלוקים לבנים. הם חובשים כובעי ליצנים ומחלקים לילדים שוקולד. אתם הילדים. השוקולד כל כך טעים, מתוק, שאתם שוכחים את האמבולנס ואת האנשים בחלוקים הלבנים. את יללת הסירנה שהאמבולנס יכול להשמיע. את המקומות לשם אמבולנסים יכולים לקחת אתכם.

גהה?

אז אם המושג "תפילה חילונית" מרתק אתכם, הקשיבו לאלבום הזה. פירס משתמש רק בגיטרה. אבל הוא מטפל בצליליה באופן שמזכיר את הפרליודים לפסנתר של דביוסי מבוצעים בגירסה לקול על ידי שניים, שלושה אנשים שמזמזמים אותם בקול חרישי.

לכתוב פחות. לחיות יותר. לנגן פחות. לחיות יותר. אני חושב שהפסנתרן הקלאסי הרוסי הגדול ניקולאי דמידנקו (בתצלום למטה), הפסנתרן שהכי מרתק אותי, "מדבר" על כך בנגינתו. יש איזשהו שששש…., אפילו יריקה בין נגיעה אחת לשניה כשהוא נוגע בקלידים. אולי משום כך הביצועים שלו כל כך שונים מהמקובל. שונים כל כך שמאזינים לא מעטים מסרבים לקבל אותם. שימשיכו לסרב. הם גם מסרבים להאמין שצלחות מעופפות קיימות. אני חושב שדמידנקו יודע שאין לשאוף לשמיים נקיים, בהירים, כחולים ללא מתום. הרי אם הצבע הכחול היה כה חשוב, הפסנתרים היו בצבע כחול. ראיתם פעם פסנתר כחול?

scan0002 (10)

מקסימום

אתם התמרקתם לקראת הופעת "מינימל קומפקט" ב"בארבי". אבל ב. מ"אנסמבל מיתר" ואני מפרקים את הביצוע של ברוניסלב הוברמן לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של בטהובן. הקלטה מ-1934. גאורג סל, המנצח, צדק כשאמר: "בפרק השני הוברמן כבר ראה משרפות מעל אירופה. הריח את צחנת בתי הזונות שמילאו את ברלין באותו זמן. את זיעת הגידולים הפאשיסטים. ובביצוע הזה הוא הביע את זה".

1934. זה לא ביצוע מינימאלי קומפקטי. זה ביצוע שנושא את צליל הכינור והתזמורת לכל כך הרבה רעיונות שהם מעבר, הרבה מעבר לתווים. זה ביצוע גאוני. קל להשיגו. חפשו במחלקת המוזיקה הקלאסית בחנות "דיסק סנטר" בתל אביב. אל תגידו שקובי שלח אותכם. תגידו שאהבת מוזיקה באמת גדולה שלחה.

את רגלי המתכת שלי אני מביא ל"הירקון 70 – חללית". מקום יפה, שם פעילות תרבותית משמעותית: ויכוחים פוליטיים, ספרות, אמנות פלסטית. חנין זועבי נכחה. בחודשים האחרונים אני מראיין שם לטלוויזיה האינטרנטית של המקום. את אורי דרומר ("דורלקס סדלקס"), מיכל ספיר ("אפור גשום"), הצלם רונן ללנה, "רפיוז טו דיי" – אבנר אלטמן, את הפה מפיק המרדנות של גבריאל בן חורין מ"א.י.ל.ה.", נתי אורנן, בועז כהן, יוסי מר חיים. אם יוסי מר חיים יכתוב פעם מוזיקה לשירי איציק מאנגר, היידיש תהפוך לשפת המלאכים.
בקרוב תוכלו לראותם.
אני חושב שהבאתי לשם מולוטוב תרבותי. אי אפשר לרקוד כששומעים ראיונות כאלה. אלה לא הופעות ב"קיסריה". זו יותר קינה על מדינה שגידולים פאשיסטים מתפשטים בה. מדינה בת צחנת אמנים – זונות שמוכרים עצמם תמורת פרסום / כסף – ענקית. המשרפות (הקרמטוריום) בתכנון. אתם לא מריחים / רואים?

מה אומר השם צ'כוב לתשעים אחוז ממצביעי הימין? מה אומר להם השם "הוברמן"?
מה הם אומרים לכם?

פוגש בסמי בירנבך, זמר "מינימל קומפקט" בחנות "האוזן השלישית". הוא מחפש וויניל מסוים של קווין איירס, הרוקיסט האנגלי המופלא מהבודדים שלא מכרו עצמם לאל הכסף. אני מראה לו תקליט נדיר של בוייד רייס (Boyd Rice), רוקיסט- נוייזיסט אמריקאי לו דעות חריגות שעושה גם מוסיקת פופ רכה, מתערסלת. הנרי רולינס אמר לי כשהיה פה: "פגשתי בו. הוא לא פאשיסט. הוא רוצה לנער מוחות מאזינים מפונקים שחושבים שפופ / רוק הם מדרגות לגן עדן של התחמקות ממציאות קשה". אני מכיר התבטאויות של בוייד בעל פה ובכתב. יודע עם מי הוא משתף פעולה.

קורים מאמצים להביא את בוייד, שגם קורא לעצמו NON (ראו תמונה למטה) להופעה בארץ. תבינו, בוייד משתמש במברשת השיניים של השטן כדי להרעיל את השטן. אפשר לעשות את זה. רעש, וגם שקט, בדיוק כמו בגדי עור עבים או חולצות פרחוניות דקות, יכולים להסתיר ציאניד. בוייד רייס הוא המדרגה הצרה שמוליכה מציניות לציאניד. חבל שאנו צריכים להביא מחו"ל אמן עם פה נושך. כי פה נדיר למצוא אמן שילמד אתכם לפתוח פה: "סותמי פה, זונות, ראו: הוזהרתם. למדו ממני לשבור שתיקה".

פעם חלמנו שתהיה לנו מדינה שמקרני השמש שלה נתקין מחטים שלא תחלדנה לעולם למזרקים בהם אנו משתמשים. חלום שנשבר.
-</div
קובי non 001

מטר שישים

בוקר אחד התעורר המשורר הנודע מושיק ונטורה. הבין שמשהו לא דופק איתו. עוד מעט יהיה בן 65 ותרמילו עוד ריק מפרסים חשובים באמת. עד עכשיו כל יום שישי הקפיד לנסוע בשלושה אוטובוסים ולהיכנס לארבעה סופרמרקטים כדי לבדוק כמה אנשים (רצוי צעירים) מזהים אותו. פתאום התברר לו ש (אסון לאומי!) כמעט לא מסתכלים עליו. גם בבית הקפה בו נוהג לשבת, המלצריות פסקו לחייך אליו. ונטורה הרגיש שפרס ישראל הולך ומתרחק ממנו. שלא לדבר על פרס נובל. שהעובדה שקיבל את פרס בני ברק, רמתיים, רעננה, פרס המשורר חומסקי והמבקר א.ב. יפה כבר לא מרטיטה איש / אישה.

מה יהיה?
מה לעשות?

יותר מזה. משוררים/ות צעירים ממנו ביותר משלושים שנים יותר ויותר מעיבים עליו. אפילו "חברו" הקרוב המשורר גיא רטוכי גורף תשומת לב יותר ממנו. אפילו ידידתו הקרובה תהילה בן עווד כמעט לא מסתמסת איתו.

מה יהיה?
מה לעשות?

בצעדים רמים הוא נכנס לחדר עבודתו. מתבונן בספרייה הענקית שבו. ההכרה שלעולם לא ייחשב ליורשו של אבידן / זך / רביקוביץ' / עמיחי נופלת למוחו בזבנג גדול. הפעם האחרונה שכתבו עליו ב"גלריה" כבר נמוגה מזיכרונו.

מה לעשות? להמיר את דתו כדי שיכתבו עליו? להתחיל בפעילות פוליטית חריפה כדי שיראיינו אותו בטלוויזיה? למשוך חוטים כדי שיזמינו אותו ל"אח הגדול"? לנצל פרוטקציה כדי להיכלל בצוות השופטים של תכנית הטלוויזיה "משורר (מזרחי) נולד"?

ואז, שמש נוגעת במוחו. יש! כן! להוציא קובץ שירים חדש. יש לו אפילו שם טוב: "יאמי יאמי בצלחת הכוסמת". לפחות כך יזכה בעוד ראיון ב"ידיעות אחרונות".

ונטורה מחייך.
ואנחנו. קוראי שירה בארץ, נבכה.

ולעומת זאת:
הספר: "טראש – סיפור להקת ניו יורק דולס" מאת כריס נידס ודיק פורטר מתורגם לעברית. כריס נידס (ראו תצלום למטה) הוא מבקר רוק ומוזיקאי ותיק. בשנות השבעים ערך את עיתון הפאנק הנהדר "זיג זאג". כתב ב"ניו מיוזקל אקספרס". היום כותב "ברקורד קולקטור". היה חצי מצמד מוזיקת הדאנס היותר פראית ויותר רבת דמיון "Secret Knowledge". כריס הוא צנוע, ביישן, כך גם כתיבתו. לפעמים אני מתגעגע ל… איך להגיד את זה… לכתיבה שפויה, נעדרת נפנוף בדגלי "אני גדול". כתיבה של לחם שחור עם מרגרינה, מלפפון וביצה קשה. לא של סטייק ופטריות יקרות. מי יודע? אולי זאת הכתיבה האמיתית. מה דעתכם?

מדי פעם אני חוזר לכתבות של כריס נידס כמחאה נגד האגואים שמשתוללים סביב. אומר כריס: "השתן לא נכנס לי לראש. צלילי דיסק / הופעה נכנסים". ועוד: "את הספרות אני משאיר לסופרים אמיתיים. את הפילוסופיה לפילוסופים. אני מטר שישים שכותב על מוזיקה".

קיראו את הספר הזה. למדו מכריס נידס. לפני שתתפוצצו מאהבה עצמית.

scan0004 (5)