ארכיון רשומות מאת: kobi or

חרדל

אש ענקית לי ל"ניו יורק דולס". הלהקה שבסבנטיז הראתה למנהל שלה, מלקולם מקלרן, את הכיוון ל"סקס פיסטולס". עם גיטריסט על / עף שלפעמים, בכמה הופעות לא התרומם: ג'וני ת'אנדרס. עם בסיסט בלונדי ענק במגפיים נשיות. קילר קיין קראו לו. מתופף שלפעמים איחר להופעות. מת מסמים והוחלף במתופף אחר. היה שם עוד גיטריסט, סילבן סילבן – יהודי מצרי ששמו האמיתי "מזרחי". לזמר / מפוחיסטן קראו דיויד ג'והנסן. נשמע ונראה כמו מיק ג'אגר שמרוב עוני מוכר את הנקניקייה שלו ברחוב. אבל הרוקנרול שלהם היה מלא חרדל. עטור מצחך זהב שחור עם חור גדול באמצע – זה מה שכל כך יפה אצלם. חור גדול במה שמקובל כסדר, ניקיון, אחריות, הקלטות מוקפדות. אבל איזה שירים גדולים! אפילו טוד ראנדגרן, מוסיקאי גאון, אלוף במוסיקה מורכבת, לא עמד בפני קסמם והפיק את אלבומם הראשון. הם שנאו את התוצאה. אמרו שזה וזלין.

לפני כמה שבועות במועדון ה"צימר", ניסיתי לתת להם כבוד. קראתי טקסטים שלי בקול חצי בסדר, בלבלתי שורות, הפסקתי באמצע. עטור מצחי חור שחור של קובי אור.

אני מספר את זה כי שבעתי מכתיבה יפה. מהופעה יפה. ה"דולס" הופיעו לבושים בגדים צעקניים מעורבים של נשים וגברים. אני עליתי לבמה במכנסיים קצרים, חושף רגליים צועקות בלבן, פגועות מפציעות שקורות לי ממשחקי כדורגל בליגה הסינית לצד ערן זהבי – האנטי ג'וני ת'אנדרס בתרבות הישראלית.

מוטי שהרבני, או בשמו החדש מותקי שרובני, אקס מנהל "נושאי המגבעת", בא במיוחד מאשקלון לשמוע אותי. הוא נכנס בלי לשלם. "אתה יודע מי אני?" הוא שאל בכעס את הקופאי שדרש ממנו עשרים ש"ח דמי כניסה. בעקבות הערב הזה מוטי החתים על חוזה רק את רוני סומק שהופיע לפני ואת עופר טיסר. עוד פעם נשארתי בלי מנהל.

קחו אותי! החתימו אותי! נהלו אותי! נמאס לי מהשוליים!

אשקלון! בהופעה ניסיתי לחבר בין אש וקלון.

קול הטקסט הזה נועד לגרום לכם לדמיין איך קראתי ביידיש בהופעה את תרגומו של זלמן שז"ר ליידיש לשיר הבא של רחל המשוררת.
יש רוקנרול בעברית:

אט-א נעם איך דיינע אויגן

אט-א נעם איך דיינע אויגן –
זייער אומעט, זייער פיין,
זייער היילנדיקע ווייכקייט.
זייער שפילנדיקן שיין, –
אט-א נעם איך דיינע אויגן
און איך פאק אין ליד אריין.

כור

לפעמים גרג אשלי (Greg Ashley) נשמע כמו לו ריד בגיל 17. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. לפעמים הוא נשמע כמו זקן ששיניו נפלו. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. הטקסטים קשים של האמריקאי הזה, למשל:

"ים הטיפשים

ים טיפשים שטובעים באהבה שלהם
הם חשבו שאין צורך ביותר
אבל אם אתם רוצים להסתדר אתם
צריכים לשחק את הסתומים.
אתם צריכים ללמוד לשקר.
קדימה. נסו את זה.
תחתמו על פיסת נייר. המדינה תחייך אליכם.
תשלמו ותמשיכו לשלם מיסים עד מותכם.

יפהפייה אקזוטית מתחתנת עם הטעות של חייה.
עם חתיך כחול עיניים.
היא נותנת לו סיפוק וכסות רומנטית.
כל מה שעליו חלם.
ואז הוא חוגג לכבוד הגירושין המתקרבים שלהם.
שני נאהבים פחות.
שני דפוקים פחות.

אשפזו אותי לטיפול גמילה.
זה היה בזבוז.
נתנו לי כדורים. לימדו אותי למדוט.
אמרו לי לא לגעת יותר במשקה.
ואז תתחיל לעבוד ולהרוויח כסף.
אבל החבר המכור שלי ירק, הקיא, השתין במכנסיים,
הטיפול שלהם גם לי ליפול עמוק פי שניים".

השיר הזה מתוך אלבומו האחרון מ-2017, "תמונות של רחוב סנט פול". חנות התקליטים החדשה מרעננת השכל "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב מייבאת אותו.

המוסיקה הביישנית (יש דבר כזה מוסיקה ביישנית, אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה)… הסך הכול נשמע כמו צעיר אינטליגנטי שנפשו נקעה מהזבל שמקיף אותנו וחודר אלינו. צעיר שנמצא כמה רגעים לפני שמחליט להקים קבוצת טרור אכזרית במיוחד כדי לשנות מה קורה מסביב. הרגישות, הדמיון שלו מגלים שבכל טיפת גשם מסתתרת נוסחה לבניית פצצת אטום, אלא שאנחנו לא מסוגלים לפענח את הכתוב. מבזבזים המון כסף כדי לבנות כורים אטומים. אבל בספטמבר יתחיל לרדת גשם.