ארכיון רשומות מאת: kobi or

ריבולבר

תצלום שנוגע בי יותר ממילה. לפני שלוש שנים פגשתי לראשונה ספר של לורנס בלוק. סופר מתח. בדף האחורי היה תצלום שמצורף פה. בלוק נראה כמוכר במכולת משנות השישים המוקדמות של המאה שנגמרה. שנות ילדותי. לבוש מצ'וקמק, חגורה שחורה מעל כרס, שיער דליל, חיוך ירח. Lawrence Block. הו, כמה רציתי אבא / אח / חבר שדומה לו. כעבור שנים שינה לגמרי את הופעתו. שפם, בגדים מצוחצחים, חיוך מצליחן. אולי בגלל שהתעשר. ספריו נמכרים אחלה. גם מאוד מעורך ומופרס. ג'יימס מ.קיין, סופר מתח נערץ שכתב את "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", אמר עליו: "הוא לא מתחפש. הוא לא משחק. כאן כישרון כתיבה בשיאו". בשנים האחרונות בלוק חזר למראה המצ'וקמק. אולי בגלל גילו המאוד מבוגר. התצלום הנ"ל גרם לי להתחיל לקרוא ספרי מתח.

שישה או שבעה מספריו תורגמו לעברית. אחד מהם על ידי יותם ראובני. בלוק, פעם אלכוהוליסט, בנה את גיבורו המפורסם ביותר, סקודר, פחות מיותר בדמותו. למשל, בת זוגו של הבלש- ויש ביניהם סיפור אהבה אדיר – היא זונה לשעבר. סקודר, היה קליינט שלה. אני חושב שבקשר הזה ביניהם בלוק אומר שלפעמים סיפור אהבה גדול (אגב, ראוי יותר לכתוב "אמת אהבה") קורה הרחק מעבר להיגיון, ל"סדר וניקיון", מעבר לציפיות ולמקובל. כמו הרבה מעשי פשע. בדיוק כמו "סטיות" עם או בלי מירכאות. בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, חור התחת של העיר הגדולה, אתם יכולים לראות זונה שצווארה חתוך, אבל גם לפגוש את מלכת הלבבות שלכם. מדממת, כי ליבה חתוך. לכן, אולי ספרי בלש / מתח הם הדיווח הספרותי העמוק ביותר על חיינו. תנו כבוד למה שחותך עמוק יותר. ספרות לא משחקת.

בעצם, אל תתנו כבוד. כמו שמוזיקת רוק לא זקוקה למרצים באוניברסיטה / מוזיאונים, מרצים בורגנים נפוחים מחשיבות עצמית, כך ספרי מתח לא צריכים "חכמים" שמנסים לשכנע שסופר מתח כמו הנינג מנקל ראוי להיות מוצמד להיינריך בל. מנקל לא צריך להישען על אף אחד. הוא אחר. והוא נפלא כשהוא לבד.

רוב סופרי המתח (גם בישראל) הם בסה"כ בוני מצבות שחולמים להתפרסם. עושים כסף מאנשים מתים. מיעוטם, ובלוק שייך לכאלה, שוב ושוב אומרים קדיש על קבר נרצחים עריריים. זה מעשה אציל. זה נקרא יושר. זו כתיבה כנה. תמצאו בה עומק נדיר. הנה שורות מהספר "השד יודע אם גמרת" (התרגום קצת עקום אבל בסדר) של לורנס בלוק. ראויות להתבוננות עמוקה:
"אין צדק בחיים. הכל מקרי. אלוהים בוחש בסיר מזוין מלא פתקים ובמקרה שולף פתק עם השם שלך". "אני מוכרח להמשיך. אני לא יכול להפסיק. אני מוכרח להמשיך. זו כל התוכנית. בעשר מילים. סמואל בקט אמר את זה". "כששום דבר לא מסתדר, מה שנותר לעשות זה להביט בחלון בגשם שיורד". "והסתכלתי מבעד לחלון בעקבות האחרונים של השקיעה: כתם ורוד סגול בקצה השמיים המאפילים". "ספר לי על הלילה בו דחפת קנה אקדח לפיך".

לפני שנים אמר העיתונאי אורי אבנרי בשידור רדיו: "הסופר הגרמני, חתן פרס נובל, היינריך בל, תומך בקבוצת הטרור 'באדר מיינהוף'". אני אומר לכם את זה כדי כשתקראו, לדוגמה, בעיון ספרי מתח שבדים / איסלנדים / נורווגים, גרדו את השכבה החיצונית שלהם. נראה אם תדעו לגלות משהו מפוצץ יותר מ"מי הרוצח?" / דמויות מעניינות / התייחסות לשנאת זרים / חשבון עם מיליונרים נוכלים / סיפורים על ילדות אכזרית מאוד / חשיפת פאשיסטים. מפוצץ יותר כי מישהם שהמילה "צדק" מדממת מצווארם אורבים לכם בחדרי מדרגות, בכיכרות. אתם יודעים לקרוא? אתם רואים שהכיסים שלהם נפוחים מאקדחים? לכו לחדרי האמבטיה שלכם. הסתכלו בראי. תראו שאורבים אלה הם אתם עצמכם. שום אמבטיות לא יורידו ממכם את האמת הזו.

002 (4)

ובכן

הזיה? לא. זה קרה. כשתדליקו נרות שבת ביום ו' הקרוב תראו שנר אחד, זה שקרוב יותר לחלון / חלום יאוכל מהר יותר מהשני. מישהי פגשה בענבל פרלמוטר ברחוב. "אני אוהבת איך את מפרקת את האקורד בפתח אחד השירים באלבום השני של 'המכשפות'". "תודה", אמרה ענבל ולחצה את ידה. אבל מאוחר יותר בלילה שקט מישהי פגשה אותה ברחוב, ובבכי אמרה לענבל: "השיר שלך 'יום שחור' עוזר לי לעבור את הלילות והימים. לא בגלל פרוק אקורד, אלא בגלל דברים עמוקים יותר. תודה לך". ענבל חיבקה אותה ונשקה לה. יש הבדל אדיר בין התגובות. זו הראשונה היא של מישהי שמקשיבה עם האוזניים. התגובה השנייה היא של מי שיכולה להקשיב עם הנשמה.

לאיזה סוג אתם שייכים?

"בגלריה", אמר הצייר פרנסיס בייקון, "תפגשו רק את תנועות היד שלי שבציורים שלי. אם תבואו לביתי תגעו בידיים שלי. זה יותר חזק".

לוויל אולדהם (בוני פרינס בילי) יש שירים וקול שנשמעים מפי מישהו שהתעורר יום אחד וגילה שכל / קול הציפורים בעולם נעלמו. נעלמו במחאה על…. מרוב געגועים אולדהם עוזב את ביתו ובונה לעצמו קן על אחד העצים. לא על סתם עץ, אלא על עץ הדעת. אבל לדעת את מה? זו השאלה שהבלוג הזה מדבר עליה כבר שש שנים.
התשובה נמצאת במוזיקה או במילים? ובכן….

עזבו את הפרשנות לשירת ישראל אלירז. את החיפושים אחרי שורות יפות שם. בשיאם השירים שלו הם דו תלת או יותר שיח בין בעלי חיים (לא בין בני אדם). לדוגמא, הם, בעלי החיים, משוחחים אודות שחקנית הקולנוע בריג'יט ברדו שבזקנותה ידועה באהבה ה"מטורפת" לבעלי חיים.

על מה החיות מדברות? על אהבה מטורפת. על השלמה. המושגים "יופי", "כיעור", "זיכרון" קיימים אצלן, אבל במובן אחר משהם קיימים אצלנו. ומה בקשר למושגים "לראות", "לגעת", "צער", "בריאה", "לפחד", "לרעוב" ו"מוות"?

בני אדם בראו את השטן. אלוהים לא ברא אותו. השירה של אלירז היא שירה "אלוהית" כי אלירז תפס שאלוהים מצטער על שברא את האדם. על כך שהוא, האל, לא יכול למנוע מאנשים להוליד אנשים.

מאיפה אני יודע את קול / כל זה? מדיבור על אלירז. אולי אני לא יודע לכתוב, אבל אני יודע להקשיב. המשפט הראשון ששאלתי אותו היה: "כמה זמן אתה מתקשה בדיבור?". אלירז ענה במילה אחת: "ובכן…". אחר כך שתק.

כעת תשמעו שיר שלו. מתוך אחד מספרי השירה הרבים שהוציא:

"לפעמים המוסיקה העולה
מתוך המים יכולה

להניע אותם מן הייאוש

ולהטותם, באופנים שונים,
אל החיים"

אומרים מי שמתקרבים
ומביטים בנו

כמו בחיות קטנות
סיכות בגבן

001 (5)

סוסים

תראו קטע: הזמינו אותי להרצות על להקת "קודאין". להקה אמריקאית, ראו תצלום למטה. כי כתבתי עליהם לא מזמן בבלוג. ההרצאה הייתה בבית ספר בחיפה. כשבאתי ראיתי ששכחתי בבית את דפי ההרצאה ואת הדיסק. מה לעשות? במה למלא את ארבעים הדקות שהקציבו לי?

מצאתי בדמיוני רק את המשפט הפותח: "קודאין נשמעים כמו לאונרד כהן אחרי שהתברר לו שהבת של השטן גנבה ממנו, מלאונרד כהן, זרע". בינינו אני חושב שזה מספיק. אמרתי אותו. אבל מלאתי את הזמן בציטוטי שירים שתרגמתי. הם קשורים לנושא? אגב, אתם חושבים שאי פעם כתבתי משהו שבאמת קשור לנושא / זמר / להקה עליהם אני רוצה להגיד? אני חושב שההמראות שלי לוקחות את הקוראים הרבה יותר גבוה, רחוק וחשוב מהנחתות של כותבים אחרים.
אני הולך על מיתר רפוי מאוד, אבל מראה זה יותר מרגש את ההולך וגם את הצופה בו.
בוא, בוא.

פה מה שקראתי לתלמידים: שיר של האמריקאי לורנס פרלינגטי (נולד ב-1919), התפרסם כאחד המרתקים בשירת הביט. יחד עם גרגורי קורסו ואלן גינסברג. תראו אותו קורא שיר בסרט "הוואלס האחרון" של סקורסזה:

נורא
סוס ניצב
קשור לבדו בלילה
ברחוב הדומם
ומייבב
כאילו נערה עצובה ועירומה
הידקה סביבו את רגליה החמות
והשמיעה
בקול גבוה ומתוק
הברה יחידה

ושיר נפלא של רוברט פרוסט. "המרעה". אחד השירים המפורסמים בספרות האמריקאית. בצמצום, בניקיון שבו. בחוסר הדימויים שבו. זו אהבה שורפת, למרות שהיא כה מעודנת. האמת לא חייבת לבוא בתוף ומצלתיים.

אני יוצא לנקות את המעיין שבמרעה;
רק לגרוף את העלים
(ולצפות במים הנקיים)
זה לא ייקח הרבה זמן – גם את יכולה לבוא.

אני יוצא להאכיל את הסייח
שעם אמו. הוא מאוד צעיר,
ונופל כשהיא מלקקת אותו.
זה לא ייקח הרבה זמן – גם את יכולה לבוא.

אחרי הקריאה ביקשתי מהתלמידים להלחין את השיר הראשון. הם עשו את זה נהדר. עשיתי את זה כדי להראות להם שנכון להעלות לבמה באמצע הופעת זמר / להקת רוק משורר/ת קורא/ת ברעש. רוני סומק עושה את זה כבר שנים. אולי אליוט (פוליאנה פרנק) כשתופיע ביום השקת הוויניל של "חיה ומתה בארון" באוזן בר ב-31/5 תעלה באמצע לבמה את המשוררת הנהדרת שרון אס? חכו ותראו.

אחר כך נשארו לי דקות ספורות עד לסיום השיעור. אז הרמתי את הראש ויללתי לירח.

001 (4)

עדיין

1977. שבועון הרוק האנגלי "סאונדס". הראשון מבין עיתוני רוק שם ששם לב על הפאנק. גארי בושל (Garry Bushell), עיתונאי רוק גאון וכוכב בדפוס, משתדל למכור טי שירט שלו של "בלאק סאבת" דווקא בהופעה של "הקלאש". לא מזהים אותו. בושל, אחד מהאנשים הכי נחמדים שפגשתי, מקפל ל-א-ט את החולצה, מכניס אותה לשקית ניילון ונותן לי אותה. לונדון קורעת את ליבי כי האנגלית שלי נבובה, באתי רק לשבוע ואני מגמגם כשבושל, בסגנון הזבנגי שלו, אומר לי ש"כותב גאון הוא זה שלמשפטים שהוא כותב יש מוזיקה שלא מזכירה בכלום מוזיקה / צליל, אלא בוראת מולך מידבר שמעליו שמיים בלי דבר או שדה גדול מוצף גשם שמעליו עננים אפלים והכל / הקול מראים לך שתפקידך בעולם כל כך קטן, כל כך אפסי, שאתה מבין שלפני שנולדת ואחרי שתמות העולם כמנהגו נוהג. אנשים ייוולדו, ימותו, יעשו דברים / ילדים ורק הרגישים ביניהם יבינו שתובנות כאלה הן מתנה יקרת ערך: תובנות שיצמצמו עד לאפס את האגו שלהם, יהפכו אותם ליותר רגועים, יותר סובלניים, יותר שמחים, פחות מקנאים ודכאוניים. זו השמחה הגדולה ביותר. זה פירושו של אושר. זה פירושו של עושר. "אני" – הוא אומר, "כל כך משתדל לכתוב כך. קרא, למשל, את הספר 'הנער האבוד' של הסופר האמריקאי תומאס וולף משנת 1937 ותבין".

הו, כמה שאני משתדל לכתוב כמו בושל. עיתונאי רוק שמבין שכתיבה נוגעת על רוק זה ללכת בלי תחתונים: זה מגרד יותר, אבל אז אתה מודע שיש לך תחת, ביצים, זין או כוס. לא רק פנים יפים מגולחים / מזוקנים / חלקים / מאופרים. את הגירוד, כאב, עצבים, אתה מוציא על הקוראים שלך. ויותר מכך על עצמך. הסופרת / משוררת האוסטרית האגדתית אינגבורג בכמן קראה לזה: "להשתקע בשטח ההפקר שבין בית הקברות לנמל התעופה".

באותה שנה, 1977, מופיע ויניל חדש של הפסנתרן ארתור רובינשטיין. בו שתי יצירות: "קטעי פנטסיה אופוס 12" של רוברט שומן והסונטה "אופוס 31" של בטהובן. הביצוע פה של רובינשטיין לשומן לא פחות ממדהים: כי הוא מדבר בדיוק את מה שגארי בושל אמר. אני חושב שרגעי תובנה כזו הם לא פחות מנס. רובינשטיין היה אז בן 90 (!). הוא ימות כעבור חמש שנים. כנראה שרק כשאתה כל כך קרוב / חושב על המוות, אתה יכול לומר (בנגינה, בציור, במילים וכו') דברים כאלה.

אבל גארי בושל היה אז בן עשרים ומשהו.
אולי זו ההוכחה שהוא גאון?
הרשת מלאה במאמרים שלו.

רובינשטיין ניסה להתאבד בגיל עשרים ואחד בגלל עוניו והמחשבה שהוא פסנתרן גרוע. הוא ניסה לתלות את עצמו. נכשל, נפל לרצפה, בכה כמבוגר שמצטער שילדותו נגמרה. נרגע. הרעב הציק לו. יצא מביתו למסעדה זולה והחליט לחבק את החיים. נסו להשיג את ההקלטה הזו. מס' התקליט: ARL-1-2397 ותבינו למה למרות הכל אני עדיין חי.

bushelloi

הגג

אחד קופץ מגג כולבו שלום ומתרסק על המדרכה. בוב דילן נותר על הגג מאחורי זכוכית מגן, נזהר שטיפות הדם של הקופץ לא תגענה בו. אבל בגלל גאוניותו דילן, אפילו בלי לראות מה קרה שם למטה, מצליח לתאר בפירוט עז את המתרחש.
לו ריד לעומתו ניצב למטה, על המדרכה. נדחק על גחונו בין העומדים סביב, וכן נוגע בטיפות / שלולית הדם ובשברי הגופה ובגלל גאוניותו מצליח לספר לנו בפירוט מה קרה. וגם למה.
זה ההבדל בין שניהם.

לעומתם ארני גרהם, הוא מהקופצים מגג בניין גבוה ונטוש לתוך בור סיד שחור. מה שמבצבץ מהבור זה לא רגליו / ידיו, אלא הקביים שעזרו לו תקופה מסויימת ללכת ולא ליפול. קביים אלה הם השירים שלו.

הסתבכתם? אין דבר. האזנה קשובה לאלבום הסולו שלו ""Ernie Graham תפצה אותכם.

הוא נולד באירלנד ב-14.6.1946. התחיל בלהקות "טוני והטלסטארס" ו"The People". אחר כך היה ב"Eire Apparent" מ-1967. כעבור שנתיים יוצא האלבום היחיד של הלהקה "Sunrise". מי הפיק אותו? כן, ג'ימי הנדריקס. ב-1973 מוציא אלבום סולו. היחיד שלו. הביקורות נפלאות. המכירות עלובות. ב-1973 מקים הרכב בשם "Clancy" שלו שני אלבומים. ב-1978 יוצא תקליטון שלו עם שיר של פיל ליינוט מ"ליזי הרזה": "רומאו והנערה הבודדה".
וזהו.

יותר אין.

עוזב את המוזיקה עובד בתחזוקת רכבות. נופל חזק לאלכוהול ומת. 27.4.2001. בגיל 54.
ביוני השנה נחגוג שבעים שנים להולדתו. נתחפש לאנשים שמחים. נעשה מסיבה על גג כולבו שלום. הקשיבו לאלבום. בשניות הראשונות אולי תחשבו שמי ששר זה דילן הדועך, או קווין קויין הדועך, או ג'ון לנון הדועך. אבל גרהם היה בן 25 כשהקליט את הדבר הזה. הקול שלו בשיר האחרון, "בלפאסט", שיר כל כך אירי עממי ייתן לכם מראה שונה. אם דילן הוא גאון רחוב ולו ריד הוא גאון בור עמוק שבשנותיו האחרונות יצא מהבור לגן פורח פחות או יותר, גן ללא גדר, גרהם הוא ילד-זקן ששותה ושותה, שר ושר, בפאב קטן.

שר על הקפיצה מגג גבוה אבל גם על חברות אמת (ראו את הטקסט של השיר הכי מפורסם שלו "סבסטיאן"). ושוב על קפיצה מגג גבוה. אבל גם על מישהי שבגלל אהבה נכזבת אליה כדאי לקפוץ מגג גבוה. כי אין ולא תהיה מישהי כמוה.
שר ושר. שותה ושותה.
אתם צמאים?

001 (3)

שלושה דובים

שלושה דובים: אמא דובה
אבא דוב וילד דובון
ישבו לשולחן לאכול.
אבא הרים את הכף
ולפתע הרים את הקול:
"שיט! מישהו אכל מהצלחת שלי!
את, אמא דובה?"
– "לא, אבא דוב".
– "שקרנית! מזדיינת! אפס!"
הרים יד וטראח! זפטה איומה הפילה אותה
מהכיסא.
ילד דובון זינק על אבא דוב
ורצה לחנוק אותו.
אבל אבא דוב חזק יותר,
את הדובון ניער
וחזק בעט בו.
אמא דובה סגרה את ברז הדמעות שלה
ובלי מילה אספה
אתה הילד לחיקה.
לעזאזל חשב הדובון, למה את אבא דוב היא לא עזבה?
למה לא תקעה בו סכין?
וחוץ מזה הרי הם רואים שאני
מת לנגן בחליל, מוזיקה מרימה אותי
אמא חלשה, לא מעיזה לעמוד על שלה
ולהתעקש שאבא יממן את לימודי הנגינה.
אז ילד דוב אמר: אדפוק אותם.
על אפם וחמתם.
כן אחלל.
אז הוא בלילות נדד בגנים ציבוריים,
וחילל, וחילל, הכניס לפיו חלילים בגדלים שונים
של דובים מבוגרים,
גילה שחליל יכול להפיק לא רק צליל אלא גם נוזל,
וכשנמאס לו לשתוק או להכניס את החליל למקום שונה,
אולי כדי להראות להורים אצבע משולשת חדה יותר,
תקע לזרועו, ירכיו,
בין אצבעות ידיו ורגליו,
דברים חדים יותר מחלילים
וגילה שאז מציפה אותו מוזיקה שמיימית יותר,
רחוקה יותר, עמוקה יותר,
היה לו ממי ללמוד:
מלו ריד, קורט קוביין, אליוט סמית',
זוהר ארגוב, לני ברוס ועוד ועוד
ותמיד נזכר במנה החסרה
בצלחת של אבא באמא מוכה
בחליל שאין לו תחליף
ובאו ימים שאמא מתה ואבא מת
והוא, ילד דוב, עוד מסתובב ביניכם חי-מת
לפעמים הוא מחליף את החלילים
קיראו מה שהוא כותב.
האם הוא שבר את הסורגים
והפסיק להיות כלוא?
ומה אתכם?
מי יותר נמצא בכלא,
אתם או הוא?

002 (2)

בלי

שקט זה רפש! מוות לשלווה!
כדי לגרום לכם בלבול בא לי לפרגן לדבר הפוך ממה שאני בעדו. לכותבים שכן מוצאים יופי אדיר בקירות עירומים מעוטי דברים. בחדרים סגורים בלי חלון. בצנצנות ריקות בלי אבק שעומדות בחנויות בשורות ישרות כחיילים פאשיסטים. בקופות רושמות שישנות בלילות בחנויות ריקות. בפקידי בנק אפורים שלפעמים מזכירים לכם שלזייף בצורה מעולה שטרות של מאה שקל זו אמנות לא פחות נשגבת מלצייר מאה או מאתיים פעמים פחיות קולה או את פניה של מרלין מונרו.

Ask Andy.

ובכן, המדובר במשורר אהרון אלמוג. לא לבלבל עם השחקן אהרון אלמוג. משורר גדול כי הוא יכל לעשות כזה לבן וכזה שחור שאפקטיביים יותר מרוב המשוררים והסופרים שמשתמשים ברוב הצבעים, ברוב שמות התואר שסביב. התצלום למטה הוא של גב ספר שלו מלפני ארבעים שנה.

אבל קודם אשפוך את שרידי האני מאמין הקובי אורי:

ברגעים לפני מותו, כמעט רגל אחת בקבר, אבא שלי ביקש ממני להוציא אותו מבית החולים ולהביא אותו לחוף ים כדי לראות את השקיעה / זריחה. לא כי זה ירפא אותו, אלא "כי זה מראה יפה יותר מקירות חדר בבית חולים. יחי היופי!". באותו רגע הבטחתי לעצמי שאשתדל שסגנון הכתיבה שלי יהיה יפה. יש יופי עצום בדימויים יפים. מיוחדים. מפתיעים. למשל, לסופר / משורר הרוסי בוריס פסטרנק יש שורה כזו: "העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים". אגב, לשמוע דיסק / תקליט גדול באמת זה כמו להעלות באש את החליפה האחרונה שלך.

הבעיה שמצד אחד דימויים כאלה יכולים לשחרר את המוח, את הדימיון הסטטי שבחיי היום הלא סימפטיים שכולנו שקועים בהם. אבל מצד שני הם יכולים לטשטש את הראייה ויכולת השיפוט שלנו שמונעות מאיתנו לא להבחין באורות אדומים בכביש. ותשומת מוח / לב לאורות האדומים עוזרת לנו לא להידרס.

בעיה.

סופר המתח האמריקאי אלמור לאנרד מיעט להשתמש בדימויים. אבל ברגע שכן השתמש, הדימויים שלו בלתי נשכחים, ובאמת שוברים שורות. ואנשים שנמנעים מלשבור שורות חיים חיים אפורים. באחד מספריו לאנרד כותב: "…כמו הילדה בת השבע שהורדנו לה את התחתונים". וואו!

בעיה גדולה מאוד.

את מ. הבחורה היפהפייה שאני אוהב, לא ראיתי בעירום. אבל בעונת הקיץ כשהיא באה למועדון "הצימר" במכנסיים קצרים, בזרועות חשופות, היופי שלה גורם לי, שתקן / ביישן מטבעי, לומר לסובבים אותי: "במילה אחת הבחורה הזאת 'אלוהית'. בשתי מילים: 'אהבת חיי'. בשלוש מילים: 'מיותר להוסיף לזה'". כנראה שהעירום, הפשטות, הבהירות, השקט מנצחים. אני מרגיש את זה גם כשאני קורא את מבקר המוזיקה של "ישראל היום" סער גמזו. הכתיבה העירומה, הפשוטה, הבהירה שלו יש בה סערה. כן. סער/ה גמזו.

הנה אהרון אלמוג. גילו הביולוגי 85. מהכותבים הבודדים שמאמינים בעירום.

"חלומותי קופצים מתוכי כעכברים מאניה טובעת.
אני רב חובל.
כזה על כל פנים הייתי.
ובעולם הבא אהיה כנראה פרש במשטרת התנועה.
אני שומע מוזיקה. אינני יודע של מי. לאן נעלם כל זה. קוראים לי:
אבא. פיפי.
כל כך קצת צריך אדם כדי להיות
מאושר".

כן, בשיר יש דימוי. אבל כאן הדימוי, בניגוד למאות חקייני יהודה עמיחי, הדימוי אינו הקרם דה לה קרם של השיר. הוא רק מילימטר של תחתונים ועור שבקושי מבצבצים ממכנסי נערה כשהיא מרימה את זרועותיה כדי לגעת בפניו של אהובה. רק מילימטר.

002