ארכיון רשומות מאת: kobi or

יד שבורה

I don't give a fuck. לא אכפת לי שהשירים באלבום האחרון של "מוטורהד" "bad magic" נשמעים דומים. לא אכפת לי שלמי קילמייסטר הזמר נשמע כאיש זקן שוויתר על חלומותיו, שכבר שכח שגם אלוהים לפעמים התבונן בתשוקה בנערי המקהלה בכנסייה. לא אכפת לי שהמתופף עושה בכל שיר אותם שטיקים. שסולו גיטרה לא יותר מבסדר. ציון 6 מתוך 10. לא אכפת לי שהתמלילים סתמיים. שהרעש בשירים הוא סתמי. הרי להקות כמו "סטרובינג גריסל" ו"סוניק יות'" בשיאן הראו / השמיעו שרעש יכול להצית חוויות הרבה מעבר לגבול ההזיה. שרעש יכול לעשות פילוסופיה שרחוקה מפילוסופיה בגרוש.

לא אכפת לי שהביצוע באלבום הזה ל"סימפטיה לשטן" של הסטונס עייף, ווזליני.
אבל אכפת לי, אכפת מאוד ששתי הבנות התאומות שלי, "דמעה" ו"קדיש" שעדיין לא מלאו להן 16, אמרו לי: "אי אפשר להזדיין כמו שצריך כשהאלבום הזה נשמע ברקע".

התיפוף והסולואים בגיטרה לא כאלה מהממים פה שאטרח להציג לכם ולי שאלות כמו: "מה ההבדל בין סולו הגיטרה / תופים בשיר הראשון לשיר השישי?".

כן. דפיקות. על המתופף הקודם של "מוטורהד" פיל "אנימל" טיילור (בתצלום למטה) שמת ב-11 בנובמבר השנה בן 61, אמר לארס, מתופף "מטאליקה": "בשיר הנושא באלבום ישן של 'מוטורהד' – 'אוברקיל' טיילור עושה דברים מדהימים ששינו את כל גישתי לתיפוף". משפט זה גרר אותי להקשיב לתיפופים של "אנימל". עוד ויותר. למה בדיוק התכוון לארס? מומלץ שגם אתם תעשו את זה. אולי לא תגלו את אלוהים, אבל תגלו מה אפשר לעשות בשתי ידיים חוץ מאשר לחבק, להכות, להרוג, או לא לעשות כלום. גם זה תפקיד האמנות, לא?

מה שפיל טיילור עושה בשיר "קפריקורן" באלבום "אוברקיל" זה לא תיפוף. זה מזבחות עטופים בעור אדם שנופלים מהשמיים. לשימושכם. היי אנשים, את מי הקרבתם היום למען הרעיונות שלכם?

לעשות חזק בידיים. בתקופה אחת טיילור שבר יד אבל סרב להפסיק לנגן: בהופעות קשר את מקל התיפוף בחוט פלדה לידו המגובסת. כך צריך לנהוג מוזיקאי רציני. כמה מוסיקאים ישראלים אתם מכרים שמוכנים לשבור את הראש ואת הידיים כדי להגיע למשהו חשוב יותר מכסף / פרסום? כמה עיתונאי רוק כאלה אתם מכירים? אשאל שוב, כי אולי לא הבנתם: כמה מוזיקאים ישראלים ועיתונאי רוק אתם מכירים שהיו נוהגים כך? זה כמו למצוא כיפה / תפילין במסעדה סינית. הו, מסעדה סינית. הנה תרגמתי שיר סיני של טו פו על יד שבורה:

"עץ הצפצפה של שכני מניע את ענפיו הרכים
בחן כנערה בת
חמש עשרה. אני עצוב
הבוקר הרוח הפראית
שברה את הענף הארוך שלו

scan0001 (10)

פחות

פחות גומת לחי בלחיי. ג'ון מרפי (Murphy) נגן כלי הקשה של "מוות ביוני" בשנים האחרונות, מת. בן 56. בברלין. לפני 11 שנה הוא הופיע פה עם דגלאס פירס במועדון "הפינגווין". תרגמתי שלושה שירים של רוד מקיואן לזכרו:

במדינת החוף

הוא הסתובב
לעבר המים נע
היא קרוב אחריו
את צבע שערה
לכדה השמש
ואת שיזפון רגליו
ואני את שניהם.
במבטי לכדתי אותם
עד היעלמם
בשמש רוחצים
בגלים אבודים

נדמה
מעולם לא הייתי מאוהב
כעכשיו
כאן, בחוף רחוק
מתבונן באוהבים
דברים רגילים עושים
נוהגים ככל אוהבים
דומה
שמעולם לא
חשתי בהעדרך
כעכשיו
ובהיעלם שמש אוקטובר האחרונה
מעבר לאוקיינוס
שם מנוחתה
ובהיאסף המטריות
בהחלק
הלבנים הקמוטים
הבגדים הקמוטים
על בגדי הים הרטובים
בהדהד קול אביב
של טוקיו באוזניי
איתך אצעד
במורד
רחובות
חשוכים

והגשם
יורד כדמעות.

___________________________________

פריס

ציירתי את פנייך
על מפות שולחן
לאורך הארץ כולה.
נוגע בחיוכך
באצבעי,
סורק את שערך.
עד היום את יותר
כפי שאני רוצה אותך
מאשר את באמת.

אני יכול לצייר את עינייך
ולומר

הנה, כאן חייתי
במשך עשרים דקות
ויותר.

אני מזמין ענבים
ומשלם עבור מפיות קרועות
ובין הבוקר
והערב
אני מצייר את פנייך
מתפוררות יותר ויותר.

___________________________________

***

אבל לעיתים קרובות אפשר למצוא סיבה להיותך לבדך, והדבר חולף לבסוף. משהו בא וגורם לבדידות לחלוף. ואם לא, קח אותה כשותפה לחיים. הרי כולנו מכירים שותפים גרועים יותר.

scan0002 (9)

תהילים

אני מיואש. אין לי יורש.
כמעט את כל עיתונאי הרוק בארץ
אני חורש.
נדיר לגלות מישהו ששם אש
בכתבות שלו. ששרוף ממש אחרת. את
הראויים לציון אפשר לספור על רגל וגם כף יד
למשל: דני מהבלוג המופלא "לקרוע מיתר",
רון מיברג שמהארץ ירד,
הוא היה ביניכם כמו צמח בר.

"נמאס לי לסחוב את קרונות השירה
העברית" פעם דויד אבידן אמר.

נמאס לקובי להיות הממש שונה הבודד.
רד אלינו אווירון, רד, רד,
הבא לנו גון בן ארי חדש,
או עמית שהם, גידי אביבי, אורן אדר
בורלא, אהד פישוף, בן שלו מ"גלריה" בן
עשרים,
או אבי פיטשון בן תשע עשרה.

נדמה לי לפעמים
שהמון כותבים על רוק בארץ שמרנים כחברי
מרכז הליכוד, או מעריצי השר בנט,
ועוד לא דיברתי על תשעים אחוז ויותר
מדיסקי הרוק בישראל,
הו, ישמרנו השטן, ישמרנו האל,
לאן הם זזים? לאן הם הולכים?
הרי עיתונאי רוק ראויים צריכים
לעוף, ליפול ממטוס באמצע הלילה ושאותם
אפילו אלוהים לא ירצה להרים.
לדפוק ראש במחסומים
ולא להשמין במערכות עיתונים.
אז בקול גדול, בבלוג כאן,
אני מצהיר: אמשיך להיות לכם
בולבול בישבן.

שוב ושוב את הפוסט הזה קיראו
למשל לצלילי גיטריסט שעל האש יודע לעשות:
כריס ספדינג קוראים לו. תגידו:
יש סיכוי שתשתנו?

בלילות הכותבים הבאמת טובים על מוזיקה מתגנבים לחנויות שמוכרות / משכירות שמלות כלות לחתונה וממשמשים את השמלות בתשוקה. משאירים טביעות אצבעות שחורות עליהן. אלה האותיות השחורות על הדפים / מסך המחשב שלהם.

(את תהיי יפה
בשמלת כלה
והאושר בעינייך
יגיד לי שבזבזתי
את זמני ורגישותי
על הטפות איך לכתוב
ואת מי לקרוא
ומה לא בסדר בעיתונים ובבלוגים
ודגלאס מ"מוות ביוני" מה כעת הוא עושה

במקום פשוט להזמין אותך לקפה
להושיט לך יד ריקה
מספרים ודיסקים
את שומעת? המילים שלי
הן צעדים רועמים רועמים
מתרחקים מתרחקים
למרות שכל כך הרבה שנים
אני בעצם תקוע באותו מקום.
אני מחבק אותך רק בחלום.
שלום ילדונת. שלום.)

scan0001 (9)

השינה הגדולה

כל מוזיקה היא מוזיקה למעליות. יש מעליות לגן עדן. יש לגיהינום. יש מעליות שנתקעות. תמיד חשבתי שיש… איך אקרא לזה… הוויה שהיא ריקה מצליל, שהיא גבוהה יותר מצליל… לא, שבעצם היא קרובה יותר מצליל, מציור, מספרות, מקולנוע, ממחול… הרי כאב, שמחה, אקסטזה, מסעות לעבר או לעתיד, כלומר נגיעה ממשית במציאות שהדבר הקרוי "אמנות" לא מטשטש אותה… היי קובי, אתה מנסה לכתוב כמו הבחור מהבלוג "לקרוע מיתר"?… "ככל שאני חי יותר אני כותב פחות" – אמר יורם קניוק. אמרתי למאשה שליהנות מאכילת תפוח או להקיא מאכילת תפוח זה יותר אמיתי מלכתוב או לצייר. לחיות זה לצאת ממעלית מכל (מקול) סוג שהוא. לא לחכות שמישהו יפתח עבורך את הדלת, אלא לפתוח / לשבור אותה ולצאת. ולצאת. ולצאת. בחוץ שרב כבד שמתחפש לגשם או להיפך. גשם שמתחפש לשרב כבד. גשם גשם בוא. לחיות זה לקרוע מיתר.
הרופא שלי משמיע לי קטע בשם "האגדה על הירח" מהאלבום "A Fable" של פסנתרן ארמני בשם "Tigran". דיסקים שלו תשיגו במחלקת הג'אז ב"אוזן השלישית". גם בחנויות "התו השמיני". קטע שמדבר (עד כמה שזה אפשרי) בצליל על דברים אלה.

מאשימים את טיגראן שהוא קליידרמן הארמני. אבל זה מסובך יותר. מה שנפלא בדיסק הזה שנידמה לך שטיגראן יותר משהוא רוצה לענג או לחקור את עצמו רוצה לענג אחרים כמה שיותר, עד שהוא מבטל את עצמו. הורס את עצמו. טיגראן עושה פה דבר נדיר: הוא מדווח על… כן, על מישהו שמנגן ומנגן עד שהוא נרדם, האצבעות מחליקות מהפסנתר. האם הירדמות, שינה היא הדבר הכי קרוב למוות? האם נגיעה חזקה ללא תיווך במציאות היא היעלמות? היא התאבדות? היא חריגה למימד אחר? גם ההרכב האוונגרדי "קויל" (COIL) – ג'ון באלנס וסליזי כריסטופרסון – עסק בדבר המשונה והמציאותי הזה. האם למות זה להפוך למיתר שקוף חסר צליל?

"שקט" – אמרה אשתו של נתן אלתרמן לתרצה אתר, בתו של אלתרמן. – "אבא כותב. אבא יוצר". – "אני דווקא כמהה לשקט" – אמרה תרצה אתר. באה אל אדן החלון והתכופפה עמוק לעבר הכוכבים בחוץ.

scan0001 (8)

ווילקו

כוח על שאני רוצה שיהיה לי: לגלות את בתי הקברות של פרחי "אל תיגע בי". לשם אגיע ואתפלל לעילוי נשמתם.

ניסו לגרש אותי מהגנון. ניסו לגרש אותי מהגן. ניסו לגרש אותי מבית ספר. ניסו לגרש אותי מהתיכון. ניסו לגרש אותי מהצבא. ניסו לגרש אותי מהאוניברסיטה. ניסו לגרש אותי מהרחוב. ניסו לגרש אותי מעיתון. ניסו לגרש אותי מהבלוג. מהבית. ניסו לגרש אותי מהמדינה. הפניתי להם את הגב. אני לא צריך אותם. אני נותן שם לענן. תרגמתי לכולם שיר של צ'רלס בוקובסקי. הנה:

"היא שוכבת כמו רגב אדמה
אני מרגיש את הראש שלה-
הר גדול שדחפורים גונבים ממנו
אבל היא בחיים. מפהקת
מגרדת באף שלה
ומושכת אליה את השמיכה.
בקרוב אשק לה:
לילה טוב
ונירדם יחד.
סקוטלנד רחוקה רחוקה
מתחת לקרקע
מחליפים צנרת.
אני שומע רעש מכונות
ובשמיים יד לבנה שחורטת:
לילה טוב יקירתי, לילה טוב".

בסמטה חשוכה קטנה מצולמת בהיחבא על ידי שוטרים, נפגשים שניים. אבל לתדהמת השוטרים השניים לא מחליפים סמים בכסף. אחד שולף מתרמילו…

אחר כך שניהם מתפשטים לגמרי ולובשים איש את בגדי רעהו. הם עושים זאת במהירות כזאת, שרק לשנייה השוטרים המצלמים מבחינים בלבבות שלהם. לבבות צבעוניים. בניגוד ללבבות בשחור לבן של השוטרים. ממש הפוך מהשחור לבן שבעטיפת האלבום החדש של פורטיס.

לפני ימים אצל הפסיכיאטר שלי. מה שמשגע אותי זה גם הסיוט שלי ממילים (משפטים) שמסתיימים בהברה פתוחה. כמו המשפט הזה. מילים כמו "הברה". או "פתוחה". או "זה". או "מוסיקה".

אני מרגיש טוב רק כשאני מסיים משפט עם הברה סגורה. כמו "הבנתם". או "בלוג". או "אור". או "מתפרק". או "קרמטוריום".

הפסיכיאטר אומר שזה בגלל שאני פוחד ממקומות פתוחים. מדברים לא נעולים. מחדרים לא נעולים. כי במקום פתוח יכולים הרבה דברים לקרות. גם דברים רעים. פתיחות תמיד שוות ערך לשינוי. קובי פוחד משינוי. כי קובי פסימי. כל שינוי מאיים עליו. אולי לכן אני מפרשן, מסביר שירים. פרשנות היא סגירת משהו פתוח שאין לו סוף.

תראו, אני מנסה כאן להיכנס לאור של להקה שאני מאוד אוהב: Wilco. שהסולן שלה, ג'ף טווידי, סובל מאותם דברים שאני סובל.

אבל הוא בחיים.
הוא מרגיש נמוך ומלוכלך כמו רגב אדמה.
הוא מרגיש את הראש שלו שכאילו דחפורים גונבים ממנו.
והוא הר גדול של כישרון אדיר.
אנחנו בחיים ג'ף?
לא מחליפים סמים
– "ג'ף, אל תיגע בי".
– "קובי, אל תיגע בי".

אגב, אתם יודעים מה פירוש הביטוי "קוס אמק"? ובכן, זה ראשי התיבות של המילים "קובי וחבורת סוגדיו: אולי מספיק קובי?".

תראו, אני מנסה להיכנס לאור של להקה שאני מאוד אוהב: Wilco. ואני נופל, אבל הפספוסים שלי, הנפילות שלי, יותר מדליקות / מרגשות מהעליות בשלבי סולמות של כותבים יותר מדויקים ויותר מסודרים. הם כותבים וחיים כמו שוטרים.

האמת רחוקה רחוקה
מתחת לקרקע

הסתכלו וראו: בשמיים יד לבנה שחורטת "הצילו".

scan0002 (8)

אל הציפור

חפשו ביצועים גדולים לנוקטורנים של שופן. ביצוע טוב גורם למאזין לראות את המעיל העבה ששופן לבש בלילות קור. ביצוע ממש טוב גורם לך להריח את המעיל. אבל ביצוע מופלא גורם לך לראות ולהריח את הנשימה של כל יצור חי, שאדם או אפילו מקק, אפילו חרק אחר, זכה בטיפה ממנה. אולי לזה התכוון קפקא בסיפורו "הגילגול". אני חושב שגם דברים דוממים – אבן או מים – זכו בטיפה כזאת. הביצוע של הפסנתרן הישראלי אמיר כץ הוא כזה.

הנה, הקשבתי לביצועים של הפסנתרן וילהלם קמפף למוצרט. תוך כדי אחד מהם צעקתי: "אנחנו לא בודדים, אנחנו הגשם". אני חושב שאם אתם מספיק רגישים הבנתם את זה.

ראו את התצלום המצורף למטה. אמיר כץ מצולם כשהוא נשען על מעקה גבוה. כמה שניות לפני שקפץ ממנו. קפץ לאן? לא לאדמה, לא לשמיים, אלא למקום יותר עמוק וגבוה מהם. לתוך פה של ציפור מתה. לשם קופצים בנגינתם פסנתרנים מופלאים.

מה זאת אומרת "פה של ציפור מתה"? הנה, תרגמתי לכם שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן (התאבד ב-1984) בשם "מסעדה". תקראו ותבינו. ותשמעו:

ריצ'רד בראוטיגן: מסעדה
שבירה, כבת 37,
עונדת את טבעת הנישואין כמו מחוץ לדברים
ומביטה אל ספל הקפה הריק
כאילו היה פה של ציפור מתה.
הארוחה הסתיימה. בעלה הלך לנוחיות.
בקרוב יחזור ואז יהיה תורה
ללכת לשם.

scan0005

המדרגה

החודש "קרמטוריום" בן חמש. תראו: ההקלטה שכל כך מתווכחים עליה, הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בביצוע ישה חפץ ותזמורת שיקגו בניצוח פריץ ריינר האירה בי דיבור. חפץ מנגן / מדבר על מה קורה ביצירה זו: "יותר משאנחנו, בני האדם, מתחננים שאלוהים יציל אותנו, אלוהים מתחנן שאנחנו נציל אותו".

הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה הגדיר את הקורא המועדף עליו: "זה שהנשמה שלו רועדת מצער כשהוא רואה שהציור על מניפה סינית אינו בן שלושה מימדים". איזו שורה גאונית! איזו שורה צודקת! האם אלה הקוראים שלי?

אני מסמס לבן: "אתה, בכתיבתך, מנסה לגלות דברים שמסתתרים מתחת לעטיפה החיצונית שבשירים. אני, בכתיבתי, מנסה לחרוג מעבר לשירים, מעבר לעטיפות החיצוניות וגם מעבר לבפנוכו שלהם. כי אני לא מקבל את המציאות: לא את כיעורי, לא את הזדקנותי, לא את כישלונותיי ביחס לנשים. לכן כתיבתי היא ריסוק כל מה שיש בשירים. אני לא מגלה אוצרות. אני הורס. אבל אני עושה את זה יפה".

אני יודע שהטקסטים שלי מיוחדים, לא שייכים לכאן. הם יוני דואר שמגיחות מספינת חלל ונושאות במקור שלהן צווי גיוס לצבא שתמיד יפסיד בקרב. אבל זה אני.

"יש בעולם הרבה מאוד דברים יפים שראויים שנילחם בשבילם" – אמר המינגוויי. אבל אתם יודעים איך הוא גמר את החיים שלו.

אני יכול להביא שלושים ושמונה סיבות למה העליתי את הבלוג הזה. למשל: לגעת בכם. לגרום לכם לחשוב וגם לשנוא. להכיר לכם גיטריסט עילוי בשם טומי בולין (Tommy Bolin). הוא מת בן 25 מהרואין בשנת 1976. ניגן בלהקות "זפיר" (Zephyr), "ג'יימס גאנג" ו"סגול כהה". בנגינה שלו הוא לא מספר על החיים. גם לא על המוות. הוא חותר למה קורה אחרי המוות. למקום שמעבר למוות. בנושא זה הוא לא פחות מעמיק מאשר בטהובן בסונטה האחרונה, אופוס 111, הכל כך פלאית. אולי לכן בולין נגע בשתייה ובסמים. מסקרן אתכם? מה תחשבו אחרי שתקשיבו לו? סמ-סו לי. התקשרו.

היט. קשר. כבר הבנתם שהפוסט הזה הוא על טומי בולין של העבר ועל טומי בולין של ההווה.

"אין לי גיטרה. אבל בראש שלי זוחלים המון נחשים" – כתב סופר המתח האמריקאי ג'יימס לי ברק.
38 סיבות? הנה עוד אחת. הכי סיבתית. אני רוצה שאתם תיגעו בי. זה הקול.

——————————————————————————————-

המלצות:
ווילאם בנט, אחד ממסכסכי המוח ואלה ששמים רגל לנשימה הסדירה ברוק העכשווי (אלה מחמאות), שפעם הוביל הרכב בשם "וויטהאוס" וכעת ב"קאט הנדס" יופיע ב"פאפאיתו" – סלמה 29, תל אביב ב-3.9. עשר בלילה.
למחרת, ה-4.9, ב"צימר" ערב בודדים: יוצרים שאסור שתחמיצו את העומק והמיוחדות ביצירתם: מאשה, דמיטרי מ"דריי", די.ג'י. סקביאס, איוול נינג'ה ו-וואז'.

scan0004 (4)