ארכיון רשומות מאת: kobi or

פחות

פחות גומת לחי בלחיי. ג'ון מרפי (Murphy) נגן כלי הקשה של "מוות ביוני" בשנים האחרונות, מת. בן 56. בברלין. לפני 11 שנה הוא הופיע פה עם דגלאס פירס במועדון "הפינגווין". תרגמתי שלושה שירים של רוד מקיואן לזכרו:

במדינת החוף

הוא הסתובב
לעבר המים נע
היא קרוב אחריו
את צבע שערה
לכדה השמש
ואת שיזפון רגליו
ואני את שניהם.
במבטי לכדתי אותם
עד היעלמם
בשמש רוחצים
בגלים אבודים

נדמה
מעולם לא הייתי מאוהב
כעכשיו
כאן, בחוף רחוק
מתבונן באוהבים
דברים רגילים עושים
נוהגים ככל אוהבים
דומה
שמעולם לא
חשתי בהעדרך
כעכשיו
ובהיעלם שמש אוקטובר האחרונה
מעבר לאוקיינוס
שם מנוחתה
ובהיאסף המטריות
בהחלק
הלבנים הקמוטים
הבגדים הקמוטים
על בגדי הים הרטובים
בהדהד קול אביב
של טוקיו באוזניי
איתך אצעד
במורד
רחובות
חשוכים

והגשם
יורד כדמעות.

___________________________________

פריס

ציירתי את פנייך
על מפות שולחן
לאורך הארץ כולה.
נוגע בחיוכך
באצבעי,
סורק את שערך.
עד היום את יותר
כפי שאני רוצה אותך
מאשר את באמת.

אני יכול לצייר את עינייך
ולומר

הנה, כאן חייתי
במשך עשרים דקות
ויותר.

אני מזמין ענבים
ומשלם עבור מפיות קרועות
ובין הבוקר
והערב
אני מצייר את פנייך
מתפוררות יותר ויותר.

___________________________________

***

אבל לעיתים קרובות אפשר למצוא סיבה להיותך לבדך, והדבר חולף לבסוף. משהו בא וגורם לבדידות לחלוף. ואם לא, קח אותה כשותפה לחיים. הרי כולנו מכירים שותפים גרועים יותר.

scan0002 (9)

תהילים

אני מיואש. אין לי יורש.
כמעט את כל עיתונאי הרוק בארץ
אני חורש.
נדיר לגלות מישהו ששם אש
בכתבות שלו. ששרוף ממש אחרת. את
הראויים לציון אפשר לספור על רגל וגם כף יד
למשל: דני מהבלוג המופלא "לקרוע מיתר",
רון מיברג שמהארץ ירד,
הוא היה ביניכם כמו צמח בר.

"נמאס לי לסחוב את קרונות השירה
העברית" פעם דויד אבידן אמר.

נמאס לקובי להיות הממש שונה הבודד.
רד אלינו אווירון, רד, רד,
הבא לנו גון בן ארי חדש,
או עמית שהם, גידי אביבי, אורן אדר
בורלא, אהד פישוף, בן שלו מ"גלריה" בן
עשרים,
או אבי פיטשון בן תשע עשרה.

נדמה לי לפעמים
שהמון כותבים על רוק בארץ שמרנים כחברי
מרכז הליכוד, או מעריצי השר בנט,
ועוד לא דיברתי על תשעים אחוז ויותר
מדיסקי הרוק בישראל,
הו, ישמרנו השטן, ישמרנו האל,
לאן הם זזים? לאן הם הולכים?
הרי עיתונאי רוק ראויים צריכים
לעוף, ליפול ממטוס באמצע הלילה ושאותם
אפילו אלוהים לא ירצה להרים.
לדפוק ראש במחסומים
ולא להשמין במערכות עיתונים.
אז בקול גדול, בבלוג כאן,
אני מצהיר: אמשיך להיות לכם
בולבול בישבן.

שוב ושוב את הפוסט הזה קיראו
למשל לצלילי גיטריסט שעל האש יודע לעשות:
כריס ספדינג קוראים לו. תגידו:
יש סיכוי שתשתנו?

בלילות הכותבים הבאמת טובים על מוזיקה מתגנבים לחנויות שמוכרות / משכירות שמלות כלות לחתונה וממשמשים את השמלות בתשוקה. משאירים טביעות אצבעות שחורות עליהן. אלה האותיות השחורות על הדפים / מסך המחשב שלהם.

(את תהיי יפה
בשמלת כלה
והאושר בעינייך
יגיד לי שבזבזתי
את זמני ורגישותי
על הטפות איך לכתוב
ואת מי לקרוא
ומה לא בסדר בעיתונים ובבלוגים
ודגלאס מ"מוות ביוני" מה כעת הוא עושה

במקום פשוט להזמין אותך לקפה
להושיט לך יד ריקה
מספרים ודיסקים
את שומעת? המילים שלי
הן צעדים רועמים רועמים
מתרחקים מתרחקים
למרות שכל כך הרבה שנים
אני בעצם תקוע באותו מקום.
אני מחבק אותך רק בחלום.
שלום ילדונת. שלום.)

scan0001 (9)

השינה הגדולה

כל מוזיקה היא מוזיקה למעליות. יש מעליות לגן עדן. יש לגיהינום. יש מעליות שנתקעות. תמיד חשבתי שיש… איך אקרא לזה… הוויה שהיא ריקה מצליל, שהיא גבוהה יותר מצליל… לא, שבעצם היא קרובה יותר מצליל, מציור, מספרות, מקולנוע, ממחול… הרי כאב, שמחה, אקסטזה, מסעות לעבר או לעתיד, כלומר נגיעה ממשית במציאות שהדבר הקרוי "אמנות" לא מטשטש אותה… היי קובי, אתה מנסה לכתוב כמו הבחור מהבלוג "לקרוע מיתר"?… "ככל שאני חי יותר אני כותב פחות" – אמר יורם קניוק. אמרתי למאשה שליהנות מאכילת תפוח או להקיא מאכילת תפוח זה יותר אמיתי מלכתוב או לצייר. לחיות זה לצאת ממעלית מכל (מקול) סוג שהוא. לא לחכות שמישהו יפתח עבורך את הדלת, אלא לפתוח / לשבור אותה ולצאת. ולצאת. ולצאת. בחוץ שרב כבד שמתחפש לגשם או להיפך. גשם שמתחפש לשרב כבד. גשם גשם בוא. לחיות זה לקרוע מיתר.
הרופא שלי משמיע לי קטע בשם "האגדה על הירח" מהאלבום "A Fable" של פסנתרן ארמני בשם "Tigran". דיסקים שלו תשיגו במחלקת הג'אז ב"אוזן השלישית". גם בחנויות "התו השמיני". קטע שמדבר (עד כמה שזה אפשרי) בצליל על דברים אלה.

מאשימים את טיגראן שהוא קליידרמן הארמני. אבל זה מסובך יותר. מה שנפלא בדיסק הזה שנידמה לך שטיגראן יותר משהוא רוצה לענג או לחקור את עצמו רוצה לענג אחרים כמה שיותר, עד שהוא מבטל את עצמו. הורס את עצמו. טיגראן עושה פה דבר נדיר: הוא מדווח על… כן, על מישהו שמנגן ומנגן עד שהוא נרדם, האצבעות מחליקות מהפסנתר. האם הירדמות, שינה היא הדבר הכי קרוב למוות? האם נגיעה חזקה ללא תיווך במציאות היא היעלמות? היא התאבדות? היא חריגה למימד אחר? גם ההרכב האוונגרדי "קויל" (COIL) – ג'ון באלנס וסליזי כריסטופרסון – עסק בדבר המשונה והמציאותי הזה. האם למות זה להפוך למיתר שקוף חסר צליל?

"שקט" – אמרה אשתו של נתן אלתרמן לתרצה אתר, בתו של אלתרמן. – "אבא כותב. אבא יוצר". – "אני דווקא כמהה לשקט" – אמרה תרצה אתר. באה אל אדן החלון והתכופפה עמוק לעבר הכוכבים בחוץ.

scan0001 (8)

ווילקו

כוח על שאני רוצה שיהיה לי: לגלות את בתי הקברות של פרחי "אל תיגע בי". לשם אגיע ואתפלל לעילוי נשמתם.

ניסו לגרש אותי מהגנון. ניסו לגרש אותי מהגן. ניסו לגרש אותי מבית ספר. ניסו לגרש אותי מהתיכון. ניסו לגרש אותי מהצבא. ניסו לגרש אותי מהאוניברסיטה. ניסו לגרש אותי מהרחוב. ניסו לגרש אותי מעיתון. ניסו לגרש אותי מהבלוג. מהבית. ניסו לגרש אותי מהמדינה. הפניתי להם את הגב. אני לא צריך אותם. אני נותן שם לענן. תרגמתי לכולם שיר של צ'רלס בוקובסקי. הנה:

"היא שוכבת כמו רגב אדמה
אני מרגיש את הראש שלה-
הר גדול שדחפורים גונבים ממנו
אבל היא בחיים. מפהקת
מגרדת באף שלה
ומושכת אליה את השמיכה.
בקרוב אשק לה:
לילה טוב
ונירדם יחד.
סקוטלנד רחוקה רחוקה
מתחת לקרקע
מחליפים צנרת.
אני שומע רעש מכונות
ובשמיים יד לבנה שחורטת:
לילה טוב יקירתי, לילה טוב".

בסמטה חשוכה קטנה מצולמת בהיחבא על ידי שוטרים, נפגשים שניים. אבל לתדהמת השוטרים השניים לא מחליפים סמים בכסף. אחד שולף מתרמילו…

אחר כך שניהם מתפשטים לגמרי ולובשים איש את בגדי רעהו. הם עושים זאת במהירות כזאת, שרק לשנייה השוטרים המצלמים מבחינים בלבבות שלהם. לבבות צבעוניים. בניגוד ללבבות בשחור לבן של השוטרים. ממש הפוך מהשחור לבן שבעטיפת האלבום החדש של פורטיס.

לפני ימים אצל הפסיכיאטר שלי. מה שמשגע אותי זה גם הסיוט שלי ממילים (משפטים) שמסתיימים בהברה פתוחה. כמו המשפט הזה. מילים כמו "הברה". או "פתוחה". או "זה". או "מוסיקה".

אני מרגיש טוב רק כשאני מסיים משפט עם הברה סגורה. כמו "הבנתם". או "בלוג". או "אור". או "מתפרק". או "קרמטוריום".

הפסיכיאטר אומר שזה בגלל שאני פוחד ממקומות פתוחים. מדברים לא נעולים. מחדרים לא נעולים. כי במקום פתוח יכולים הרבה דברים לקרות. גם דברים רעים. פתיחות תמיד שוות ערך לשינוי. קובי פוחד משינוי. כי קובי פסימי. כל שינוי מאיים עליו. אולי לכן אני מפרשן, מסביר שירים. פרשנות היא סגירת משהו פתוח שאין לו סוף.

תראו, אני מנסה כאן להיכנס לאור של להקה שאני מאוד אוהב: Wilco. שהסולן שלה, ג'ף טווידי, סובל מאותם דברים שאני סובל.

אבל הוא בחיים.
הוא מרגיש נמוך ומלוכלך כמו רגב אדמה.
הוא מרגיש את הראש שלו שכאילו דחפורים גונבים ממנו.
והוא הר גדול של כישרון אדיר.
אנחנו בחיים ג'ף?
לא מחליפים סמים
– "ג'ף, אל תיגע בי".
– "קובי, אל תיגע בי".

אגב, אתם יודעים מה פירוש הביטוי "קוס אמק"? ובכן, זה ראשי התיבות של המילים "קובי וחבורת סוגדיו: אולי מספיק קובי?".

תראו, אני מנסה להיכנס לאור של להקה שאני מאוד אוהב: Wilco. ואני נופל, אבל הפספוסים שלי, הנפילות שלי, יותר מדליקות / מרגשות מהעליות בשלבי סולמות של כותבים יותר מדויקים ויותר מסודרים. הם כותבים וחיים כמו שוטרים.

האמת רחוקה רחוקה
מתחת לקרקע

הסתכלו וראו: בשמיים יד לבנה שחורטת "הצילו".

scan0002 (8)

אל הציפור

חפשו ביצועים גדולים לנוקטורנים של שופן. ביצוע טוב גורם למאזין לראות את המעיל העבה ששופן לבש בלילות קור. ביצוע ממש טוב גורם לך להריח את המעיל. אבל ביצוע מופלא גורם לך לראות ולהריח את הנשימה של כל יצור חי, שאדם או אפילו מקק, אפילו חרק אחר, זכה בטיפה ממנה. אולי לזה התכוון קפקא בסיפורו "הגילגול". אני חושב שגם דברים דוממים – אבן או מים – זכו בטיפה כזאת. הביצוע של הפסנתרן הישראלי אמיר כץ הוא כזה.

הנה, הקשבתי לביצועים של הפסנתרן וילהלם קמפף למוצרט. תוך כדי אחד מהם צעקתי: "אנחנו לא בודדים, אנחנו הגשם". אני חושב שאם אתם מספיק רגישים הבנתם את זה.

ראו את התצלום המצורף למטה. אמיר כץ מצולם כשהוא נשען על מעקה גבוה. כמה שניות לפני שקפץ ממנו. קפץ לאן? לא לאדמה, לא לשמיים, אלא למקום יותר עמוק וגבוה מהם. לתוך פה של ציפור מתה. לשם קופצים בנגינתם פסנתרנים מופלאים.

מה זאת אומרת "פה של ציפור מתה"? הנה, תרגמתי לכם שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן (התאבד ב-1984) בשם "מסעדה". תקראו ותבינו. ותשמעו:

ריצ'רד בראוטיגן: מסעדה
שבירה, כבת 37,
עונדת את טבעת הנישואין כמו מחוץ לדברים
ומביטה אל ספל הקפה הריק
כאילו היה פה של ציפור מתה.
הארוחה הסתיימה. בעלה הלך לנוחיות.
בקרוב יחזור ואז יהיה תורה
ללכת לשם.

scan0005

המדרגה

החודש "קרמטוריום" בן חמש. תראו: ההקלטה שכל כך מתווכחים עליה, הקונצ'רטו לכינור של ברהמס בביצוע ישה חפץ ותזמורת שיקגו בניצוח פריץ ריינר האירה בי דיבור. חפץ מנגן / מדבר על מה קורה ביצירה זו: "יותר משאנחנו, בני האדם, מתחננים שאלוהים יציל אותנו, אלוהים מתחנן שאנחנו נציל אותו".

הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה הגדיר את הקורא המועדף עליו: "זה שהנשמה שלו רועדת מצער כשהוא רואה שהציור על מניפה סינית אינו בן שלושה מימדים". איזו שורה גאונית! איזו שורה צודקת! האם אלה הקוראים שלי?

אני מסמס לבן: "אתה, בכתיבתך, מנסה לגלות דברים שמסתתרים מתחת לעטיפה החיצונית שבשירים. אני, בכתיבתי, מנסה לחרוג מעבר לשירים, מעבר לעטיפות החיצוניות וגם מעבר לבפנוכו שלהם. כי אני לא מקבל את המציאות: לא את כיעורי, לא את הזדקנותי, לא את כישלונותיי ביחס לנשים. לכן כתיבתי היא ריסוק כל מה שיש בשירים. אני לא מגלה אוצרות. אני הורס. אבל אני עושה את זה יפה".

אני יודע שהטקסטים שלי מיוחדים, לא שייכים לכאן. הם יוני דואר שמגיחות מספינת חלל ונושאות במקור שלהן צווי גיוס לצבא שתמיד יפסיד בקרב. אבל זה אני.

"יש בעולם הרבה מאוד דברים יפים שראויים שנילחם בשבילם" – אמר המינגוויי. אבל אתם יודעים איך הוא גמר את החיים שלו.

אני יכול להביא שלושים ושמונה סיבות למה העליתי את הבלוג הזה. למשל: לגעת בכם. לגרום לכם לחשוב וגם לשנוא. להכיר לכם גיטריסט עילוי בשם טומי בולין (Tommy Bolin). הוא מת בן 25 מהרואין בשנת 1976. ניגן בלהקות "זפיר" (Zephyr), "ג'יימס גאנג" ו"סגול כהה". בנגינה שלו הוא לא מספר על החיים. גם לא על המוות. הוא חותר למה קורה אחרי המוות. למקום שמעבר למוות. בנושא זה הוא לא פחות מעמיק מאשר בטהובן בסונטה האחרונה, אופוס 111, הכל כך פלאית. אולי לכן בולין נגע בשתייה ובסמים. מסקרן אתכם? מה תחשבו אחרי שתקשיבו לו? סמ-סו לי. התקשרו.

היט. קשר. כבר הבנתם שהפוסט הזה הוא על טומי בולין של העבר ועל טומי בולין של ההווה.

"אין לי גיטרה. אבל בראש שלי זוחלים המון נחשים" – כתב סופר המתח האמריקאי ג'יימס לי ברק.
38 סיבות? הנה עוד אחת. הכי סיבתית. אני רוצה שאתם תיגעו בי. זה הקול.

——————————————————————————————-

המלצות:
ווילאם בנט, אחד ממסכסכי המוח ואלה ששמים רגל לנשימה הסדירה ברוק העכשווי (אלה מחמאות), שפעם הוביל הרכב בשם "וויטהאוס" וכעת ב"קאט הנדס" יופיע ב"פאפאיתו" – סלמה 29, תל אביב ב-3.9. עשר בלילה.
למחרת, ה-4.9, ב"צימר" ערב בודדים: יוצרים שאסור שתחמיצו את העומק והמיוחדות ביצירתם: מאשה, דמיטרי מ"דריי", די.ג'י. סקביאס, איוול נינג'ה ו-וואז'.

scan0004 (4)

נראה אתכם

ישנו סופר מתח אמריקאי. קיט אבלו. טרם תורגם לעברית. תראו. תרגמתי מתוך ספרו "פסיכופת". נראה אתכם כותבים מוזיקה על פי הכתיבה שלו.

הנה:

זה רלוונטי שהאבא נטש את המשפחה לפני שלוש שנים. באותו יום סימפטומים התחילו אצל הילד. חודשים האב סירב לקשר עם משפחתו. אחר כך הוא חזר. בלי הסבר. הבן כמעט לא מדבר. כאילו שכפל את שתיקת האב… הוא כמעט לא מזיז את איבריו.

בכיסא גלגלים הביאו את הילד לרופא. רגעים ארוכים הביט הרופא בילד. לאט לאט התחיל לחקות את הילד. את הצורה בה הניח ידו על מסעד הכיסא. את הזווית בה הרכין ראשו. פתאום קם, וכרע ברך לפני הילד שנראה כצעצוע שבור… הביט לתוך עיניו. "כעת אני עומד לגעת בך" הוא לחש. "אל תפחד" – הוא הושיט ידו, מראה לילד שהן ריקות. הוא נגע בו. פסיכיאטרים לא אמורים לגעת במטופל. "אל תפחד"… מבטו נגע בידו של הילד שהייתה מונחת כשרוול ריק על ירכו. הוא הרים את ידו של הילד כמה סנטימטר ואחר עזב אותה. אחר אחז ביד השניה. ברגל ימין. ברגל שמאל. מזיז אותן יותר ויותר. מזיז את עיניו ימינה ושמאלה. מחכה שעיני הילד יעקבו אחר עיניו. הן עקבו. אחר קם על רגליו. "אני יודע מה לא בסדר אצלו" – אמר. "זה לא מה שהרופאים חושבים. זה לא בגלל האב הנעדר, האב השתקן. לילד יש גידול במוח. ניתוח פשוט יירפא אותו".
מישהו שאל: "איך אתה יודע?"
– "פשוט. פשוט הקשבתי למה שהילד אמר".

הוא ביקש מהאחיות שיביאו את הילדה שנאנסה.
היום היו לה צמות. קשורות בסרטים וורודים. לבשה אוברול עליו מצוירים שלושה עכברים ופרוסת גבינה גדולה… נעלה נעלי התעמלות עם שרוכים שבקצותיהם לבבות אדומים שהאירו עם כל צעד שלה. הילדה ישבה מולו. תחבושות עוטפות את ידיה.
"למה את חותכת את ידייך, נעמי?" – הוא שאל.
"ככה" – היא ענתה בביישנות.
"למה?"
"כי… כי זה עושה לי טוב".
"איזה חלק בדיוק מרגיש טוב?" – שאל. "החתך? הדם שיוצא? הרגע בו אנשים נבהלים כשרואים איך את חותכת. את יודעת, לפני שתעני, אספר לך עוד על עצמי. אבל את צריכה להבטיח לי שלא תספרי לרופאים האחרים".
"לא אספר לעולם" – היא אמרה.
הוא הושיט את ידו. קיפל את שרוול חולצתו. הראה לילדה את החתכים על ידיו שלו. מניסיונות ההתאבדות שלו.
"את רואה?" – אמר. "גם אני עושה את זה".
"למה?" – שאלה הילדה.
הוא הביט בה. כמו אומר: "את יודעת למה?".
ואז היא אמרה: "כדי להוציא החוצה את הגועל".

הוא נד בראשו. הוא התבונן בחתכים, אבל בעצם ראה את האנס מפסק את רגליה, את הפחד והמבוכה על פניה. יותר מבוכה מפחד. היא הייתה צעירה מכדי לדעת מה יקרה לה. היא רק ידעה שמשהו עומד לקרות בגופה. שלא קרה קודם. רגליים פתוחות. ידיים פתוחות, עושות מקום לגבר, לגבר שפניו קרובים לפניה יותר משהייתה רוצה.הוא ידעה שנכון שהמבוכה שלה תגבר ככל שהגבר יבוא בכוח לתוכה, הפחד יעלה בה אפילו יותר… נעמי הסתכלה ברופא בדרך בה ילדים שיודעים מסתכלים… היא רצה לתת לו יותר מעצמה. יותר מהכאב ששמרה טוב טוב בתוכה. היא ראתה שהוא רצה בכאב הזה. או אולי הוא היה זקוק לו.

"חומר מגעיל. כמו דבק." – היא אמרה.

אם אתה רוצה להיות במקום שונה מהמקום בו אתה נמצא, אתה צריך להיות מסוגל להמציא את עצמך מחדש.
האקדח לא זז.
הוא שמע צעדים במרחק. טיפת תקווה נפלה לליבו. קנה האקדח ניצמד לליבו. הוא סגר את כף ידו העטויה כפפה, סביב האקדח.
קנה האקדח נצמד עוד יותר.
"אתה לא יכול לחיות עוד ועוד בעבר" – הוא לחש.
הוא נפל על ברכיו. הוא רואה את החשיכה. מילים מהבגהבאד – גיטה, הטקסט ההינדי הקדוש באו למחשבתו:

"המוות וודאי לכל מי שנולד.
כל מת יוולד מחדש.
זה בלתי נמנע.
לכן אין סיבה לצער."

scan0001 (7)