ארכיון רשומות מאת: kobi or

נראה אתכם

ישנו סופר מתח אמריקאי. קיט אבלו. טרם תורגם לעברית. תראו. תרגמתי מתוך ספרו "פסיכופת". נראה אתכם כותבים מוזיקה על פי הכתיבה שלו.

הנה:

זה רלוונטי שהאבא נטש את המשפחה לפני שלוש שנים. באותו יום סימפטומים התחילו אצל הילד. חודשים האב סירב לקשר עם משפחתו. אחר כך הוא חזר. בלי הסבר. הבן כמעט לא מדבר. כאילו שכפל את שתיקת האב… הוא כמעט לא מזיז את איבריו.

בכיסא גלגלים הביאו את הילד לרופא. רגעים ארוכים הביט הרופא בילד. לאט לאט התחיל לחקות את הילד. את הצורה בה הניח ידו על מסעד הכיסא. את הזווית בה הרכין ראשו. פתאום קם, וכרע ברך לפני הילד שנראה כצעצוע שבור… הביט לתוך עיניו. "כעת אני עומד לגעת בך" הוא לחש. "אל תפחד" – הוא הושיט ידו, מראה לילד שהן ריקות. הוא נגע בו. פסיכיאטרים לא אמורים לגעת במטופל. "אל תפחד"… מבטו נגע בידו של הילד שהייתה מונחת כשרוול ריק על ירכו. הוא הרים את ידו של הילד כמה סנטימטר ואחר עזב אותה. אחר אחז ביד השניה. ברגל ימין. ברגל שמאל. מזיז אותן יותר ויותר. מזיז את עיניו ימינה ושמאלה. מחכה שעיני הילד יעקבו אחר עיניו. הן עקבו. אחר קם על רגליו. "אני יודע מה לא בסדר אצלו" – אמר. "זה לא מה שהרופאים חושבים. זה לא בגלל האב הנעדר, האב השתקן. לילד יש גידול במוח. ניתוח פשוט יירפא אותו".
מישהו שאל: "איך אתה יודע?"
– "פשוט. פשוט הקשבתי למה שהילד אמר".

הוא ביקש מהאחיות שיביאו את הילדה שנאנסה.
היום היו לה צמות. קשורות בסרטים וורודים. לבשה אוברול עליו מצוירים שלושה עכברים ופרוסת גבינה גדולה… נעלה נעלי התעמלות עם שרוכים שבקצותיהם לבבות אדומים שהאירו עם כל צעד שלה. הילדה ישבה מולו. תחבושות עוטפות את ידיה.
"למה את חותכת את ידייך, נעמי?" – הוא שאל.
"ככה" – היא ענתה בביישנות.
"למה?"
"כי… כי זה עושה לי טוב".
"איזה חלק בדיוק מרגיש טוב?" – שאל. "החתך? הדם שיוצא? הרגע בו אנשים נבהלים כשרואים איך את חותכת. את יודעת, לפני שתעני, אספר לך עוד על עצמי. אבל את צריכה להבטיח לי שלא תספרי לרופאים האחרים".
"לא אספר לעולם" – היא אמרה.
הוא הושיט את ידו. קיפל את שרוול חולצתו. הראה לילדה את החתכים על ידיו שלו. מניסיונות ההתאבדות שלו.
"את רואה?" – אמר. "גם אני עושה את זה".
"למה?" – שאלה הילדה.
הוא הביט בה. כמו אומר: "את יודעת למה?".
ואז היא אמרה: "כדי להוציא החוצה את הגועל".

הוא נד בראשו. הוא התבונן בחתכים, אבל בעצם ראה את האנס מפסק את רגליה, את הפחד והמבוכה על פניה. יותר מבוכה מפחד. היא הייתה צעירה מכדי לדעת מה יקרה לה. היא רק ידעה שמשהו עומד לקרות בגופה. שלא קרה קודם. רגליים פתוחות. ידיים פתוחות, עושות מקום לגבר, לגבר שפניו קרובים לפניה יותר משהייתה רוצה.הוא ידעה שנכון שהמבוכה שלה תגבר ככל שהגבר יבוא בכוח לתוכה, הפחד יעלה בה אפילו יותר… נעמי הסתכלה ברופא בדרך בה ילדים שיודעים מסתכלים… היא רצה לתת לו יותר מעצמה. יותר מהכאב ששמרה טוב טוב בתוכה. היא ראתה שהוא רצה בכאב הזה. או אולי הוא היה זקוק לו.

"חומר מגעיל. כמו דבק." – היא אמרה.

אם אתה רוצה להיות במקום שונה מהמקום בו אתה נמצא, אתה צריך להיות מסוגל להמציא את עצמך מחדש.
האקדח לא זז.
הוא שמע צעדים במרחק. טיפת תקווה נפלה לליבו. קנה האקדח ניצמד לליבו. הוא סגר את כף ידו העטויה כפפה, סביב האקדח.
קנה האקדח נצמד עוד יותר.
"אתה לא יכול לחיות עוד ועוד בעבר" – הוא לחש.
הוא נפל על ברכיו. הוא רואה את החשיכה. מילים מהבגהבאד – גיטה, הטקסט ההינדי הקדוש באו למחשבתו:

"המוות וודאי לכל מי שנולד.
כל מת יוולד מחדש.
זה בלתי נמנע.
לכן אין סיבה לצער."

scan0001 (7)

שלט קרוב שלט רחוק

לכתוב טוב על מוזיקה אפשר כשרק עטלפים מלווים אותך כשאתה הולך לעבודה: לרחוץ גופות של מתים. ייתכן שאתה עיוור, אבל אתה שומע מעולה. אתה כן רואה עירום. אתה נוגע בחיים וגם במוות. אתה נוגע גם באיברי מין. חושב על תולעים. גם על סופך שלך. על ילדים. על קשישים. על בריאה. על אלוהים. על היעדר אלוהים. זה לא בילוי. זה גילוי. זו כתיבה מתחת לעור. זה לגעת, למשש אור. בלילה.
חשוב שמי שמלווה אותך הם כאלה שלפעמים הראש שלהם למטה והרגליים למעלה. אנשים הפוכים. אתה נדבק מהם.

בלילה. פעם הלכתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ניידת עצרה לידי. "לאן הולך האדון?" – נשאלתי. "אני מחפש סניף של 'סטימצקי'" – ניסיתי להטעות. "מה זה 'סטימצקי'?" – שאלה השוטר.

שאלת תם. אבל אני מעדיף שאלות כאלה על "מביני עניין" שלכל שאלה יש להם תשובה. הגאונים בעיני עצמם, ששורצים בבתי קפה של סופרים. אדם ברוך הגדיר את ה"גאונים" האלה כ"פורמייקה שנדבקת לתקרה מרוב נפיחות". אחרים מחכים שאגיע לקפה הנסיך הקטן בתל אביב. תיזהרו. יום אחד אבוא, נושא שלט "אז מי מכם לקח את פרס נובל לספרות?".

הפעם אני מזמין אתכם לפגוש במישהם שונים לגמרי. שהמוזיקה שלהם מספרת שהם היו רוצים להכניס את הקטן שלהם לגופו של נסיך הכתר האנגלי. ארבעים שנה חיכיתי לכאלה. לצמד "סליפורד מודס". הם מנוטינגהם. בני יותר מארבעים. מכוערים ביותר. עושים שירים כמו שאני מתלבש / מסתרק / ומתפלל. מתפלל. אתם מבינים למה אני ואחד מהצמד הזה חובשים כובע תמיד?

ווילאמסון כותב מילים וצועק אותן. בן זוגו עושה צלילים מבס, תופים, ומשמיע את זה בהופעות דרך לפטופ. "חשבתי שכלב חירבן לי על הראש אבל זו הייתה המוזיקה של קסביאן" – צועק ווילאמסון.

פעם הם קראו להרכב שלהם "זה חרא, תשתדלו יותר". עיתון ה"גרדיאן" כתב: "הם ההרכב הכי פוליטי באנגליה". לשבת איתם בפאב זה ללמוד לומר בפרצוף (במקרה שלי – לכתוב ישר בפרצוף) מה אני באמת חושב. טוב לי לשבת איתם בפאב, כי הרווחתי את הזכות הזאת ביושר: אני חושף את עצמי לגמרי כשאני משתמש הרבה במילה "אני". אני לא מתיפייף איך הצצתי בתיכון למישהי מתחת לחצאית כשבידי אלבום של להקת "קראס", או איך נשענתי הוזה על מעקה במה בהופעה של… אלא אני עושה שורות כמו "כשהייתי נער הייתי משאיר בכוונה קצף על פניי אחרי גילוח, יוצא לרחוב, כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותי מאחור וגמרו לי על הפנים".

רוק בינוני סתם דופק בראש. רוק טוב דופק על שערי השמיים הנעולים.

עיתונאי הרוק ג'ון האריס כותב שיותר ויותר טקסטים של ווילאמסון הופכים לקאט-אאוט, מן שפריצים של תודעה מסוכסכת קשות. "זו לא הטפה פוליטית. זה יותר תיעוד מה קורה בשכונות אנגליות שם אין מכוניות חדשות שחונות לצד בתים מצוחצחים".

ווילאמסון לא מסריח מהפה אלא מהלב, מהנשמה. הוא לא מכבה סיגריות בתוך עציצים על אדן חלון. הוא מכבה סיגריות על נייר כתיבה. הוא לא מכבה סיגריות על עדן חלום. זה כמו לקרוא בקול רם קטעים מספר של אהרון אפלפלד בבית קפה באום אל-פאחם. ווילאמסון אוהב פרחים, אבל יותר הוא אוהב פחים. לראות אותו מסרק את תסרוקת הפוני שלו, זה להבין, שגבר ואישה שבאמת מאוהבים יכולים להדביק אחד את השנייה בקשקשי השיער שלהם אפילו כשהם רחוקים הרבה קילומטרים אחד מהשני.

ווילאמסון מעדיף קשקשים על קשקושים. הוא ראוי שתקשיבו לו. השאלה אם אתם ראויים לאחד כמוהו. יותר מדי רוקיסטים ועיתונאי רוק מזכירים לי גברים או נשים שיודעים לבשל דגים ומחזיקים בסלון הנקי שלהם אקווריום לתפארת. יש יותר מדי כאלה. העולם לא זקוק להם. העולם כאן וגם עיתונות הרוק זקוקים לדייגים שלא פוחדים לצאת לים סוער ושם, דווקא שם, משליכים חכה. ציידים קשי עורף. ציידים אלימים. שמתרחקים מחוף מבטחים. שלפעמים משליכים את החכה לים וקופצים אחריה.

scan0002 (7)

הבחירה

זו הבחירה שלי. מטושטש מהמציאות. לפגוש באמיר כץ, פסנתרן קלאסי ישראלי מהמם ש"כובש" במות באירופה, דווקא בבית קפה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. במחומש שבין תאי זונות, מוכרי סמים, מכורים לסמים, מכורים ללכלוך וגנבים קטנים. אני מדבר איתו על אלכסנדר תמיר, פסנתרן קלאסי (בצמד "עדן-תמיר"), מורה, מקים "מרכז עדן-תמיר" לביצוע מוזיקה, ועורך תוכניות מוזיקה. גם מסביר אותה. תמיר הוא בן 80 אבל הלוואי ולמוזיקאים בני 20 היה את העומק שבנגינתו ובשיחותיו על מוזיקה. תמיר מבין שהאינטימיות בנשיקה ובחיבוק אמיתיים גדולה יותר מאשר בזיונים. זיונים אפשר לקנות בכסף. נשיקות וחיבוקים אמיתיים – לא. כשהוא מסביר מוזיקה (ב"קול המוזיקה" בימי חמישי ומאוחר בלילה), הוא לא חודר, קורע, מרטש, מפרק לגורמים וכו'. הוא מחבק ומנשק בלי זיוף. באותו נושא: אם אתם מתעניינים במוזיקת רוק קראו את הבלוג "לקרוע מיתר". זה שכותב בו, בחור בשם דני, מחבק ומנשק שם בלי זיוף. הפוך, ממש הפוך, מהפירוקים, קריעות, קריאות ה"אהההההה" של חקייני כתיבתו של ניסים קלדרון על מוזיקה. להם אני קורא חבורת "חנק", ראשי תיבות "חקייני ניסים קלדרון". הם לא מבינים שלכתוב טוב על מוזיקה זה להתעקש לכתוב את הצוואה שלך בדיו שעשוי מדם של זמירים או של ציפורי שיר אחרות.

אנחנו מדברים על ביצוע הסונטה לפסנתר אופוס 110 של בטהובן בביצוע אלפרד ברנדל. אני אומר לאמיר שבתחילת הנגינה כאן ברנדל, דומה לזונה שמרוב סמים יצאה עירומה לחלוטין מהחדר שלה, פוסעת ברחוב, גורמת לאנשים להסתובב אחריה. זו פעולה (נגינה) בלי בגדים שחורגת מהמציאות, ממה שמקובל. לכאורה זאת פעולה לא מתאימה לסביבה, אבל, לדעתי (אני עומד על כך) דווקא פעולה "נגינה עירומה" כזו מסירה את המסך שמסתיר לנו את המציאות האמיתית. זה לא, זה לא הדבר/ים שמעבר למציאות. זו נגיעה חזקה, ממשית, פשוטה, נשיקות וחיבוקים אמיתיים במציאות. אלפרד ברנדל בנגינתו מבין שזו, בדיוק זו, הייתה כוונתו של בטהובן. האופוס 110 שלו אחת משלושת הסונטות האחרונות לפסנתר שלו בהן שבר מוסכמות מבנה סונטה. הסיר יפיוף, הסיר קלאסיקה בפרוטות, או במיליונים. השמיד בריחה מהמציאות. "הרי הסם הכי חזק הוא לא הרואין הוא המציאות" – אני אומר לאמיר.

אמיר חושב שאני נסחף ומושך אותי לדבר על נגינת פסנתרן פולני, שכמו ברנדל מחבק ונושק לגאונות: כריסטיאן צימרמן. הוא לא מסכים לחשיבה שלי שכריסטיאן, בנגינתו את שופן, מוריד בכוונה את שופן מהאולימפוס המזויף של "החתיך הוירטואוז", ומציג לנו יותר מפסנתרנים אחרים, שופן בשר ודם: כזה שלפעמים עושה במכנסיים, הולך לזונות, ואפילו מתנסה בסמים. אני חושב שכשפסנתרנים אחרים מנגנים שופן הם קדים לו, כאילו אומרים "שלום הוד מעלתך". צימרמן, כשהוא פונה (מנגן) לשופן, אומר "אהלן אח שלי". זה אנושי. זה נכון. זה בשר. זה לא ריחוף. זו, זו, זו מציאות.

אני מספר לאמיר על מאמר ב"גלריה" ב"הארץ" בו מסופר על כנראה משיכתו של פרנץ שוברט לנערים. על האפשרות שמחלת הזיבה שהרגה אותו נגרמה לא ממגע מיני עם זונה אלא עם נער. "אתה לא חושב שעובדה זו צריכה לגרום לפסנתרנים לנגן אחרת לגמרי את שוברט?" אני שואל.

אמיר, אני מחכה לתשובה.

אתם רואים כמה מרתקת יכולה להיות הקשבה למוזיקה קלאסית? אני חושב שהגיע הזמן לתת ל"קול המוזיקה" התחנה שמשדרת מדי יום ולילה מוזיקה קלאסית את פרס ישראל. התרגשתי הרבה כשמוכר ב"דיסק סנטר" בתל אביב, שיש בה מבחר נהדר של מוזיקה קלאסית, אמר שתוך יומיים בעקבות מאמר של נועם בן זאב ב"הארץ" על הקומפוזיטור האוונגרדי אוליבייה מסייאן, נמכרו כל הדיסקים של מסייאן. ואם זו לא עדות לאיכות עיתונאי מוזיקה, אני חושב שאין עדות יותר משכנעת.

זוכרים? הענקתי פעם את פרס "מזרק הזהב" – פרס לעיתונאי הרוק הבולט של השנה דווקא לנועם בן זאב, שכותב דווקא על מוזיקה קלאסית. עיתונאי חשוב עושה בכם כזאת סקרנות, מפתה אתכם להתנסות במוזיקה שכמעט לא נגעתם בה. והיא בכם. אז זהו. גם השנה, בגלל המאמר הזה "קרמטוריום" נותן לנועם בן זאב את הפרס.

אני מפתה את אמיר לתת לי ספר שכתב אלפרד ברנדל (ראו בתצלום למטה). היות והספר בגרמנית, אני מבטיח לו ללמוד את השפה.

אמיר עוזב בדרכו למסע הופעות באירופה. אני נשאר עם הזונות, המסוממים, הדילרים והגנבים. אני נשאר במציאות. בחרתי נכון.

scan0055502

התקווה

מציל אותי מהתאבדות. הבלוג שלי. בבית חולים, שניה לפני שימוש מכוון במזרק נגוע, העלתי אותו בסלולרי. אומר לי: "קובי יכול לכתוב יפה ביותר". מעולם לא רציתי לכתוב טוב. כל טמבל יכול לכתוב טוב. הרי הארץ מוצפת בסדנאות כתיבה שם לומדים את זה. רציתי לכתוב אחרת. לקנאת רבים בברנז'ה – הצלחתי. למה אין סדנאות בהן לומדים לכתוב אחרת? כי מי שמעביר אותן לא מסוגל להיות מקורי. הוא פוחד מלכלוך. מחפש סטריליות. אבל איך אמר לו ריד: "הזבל שלי יותר טוב מהיהלומים של האחרים". בעוד שקולגות שלי בכתיבתם חולמים לעשות משהו דומה ל"מאיה" של שלום חנוך אולי השיר הנקי ביותר ברוק הישראלי, אני הולך על "סאלי לא יכולה לרקוד" של לו ריד או "לכופף את יד הגורל" של "סייקיק טי.וי". וגם על מה שקורה במועדון התל אביבי (רחוב הגדוד העברי 5) "הצימר". הלבן שלי הוא לא מדים של רופאים / אחיות בבית חולים.

"הצימר" הוא כוס סדוקה (זו מחמאה) מלאה עד גדותיה בדמעות / זיעה שנפלו מפניו של לו ריד כשבנה את שיר המופת שלו "אוקיינוס" שגירסה מצ'וקמקת אבל יפהפייה מופיעה באלבום הסולו הראשון "לו ריד". הנוזל עושה כוויות. אבל רוק טוב תמיד היה הפוך ממשקה צונן, טעים, ביום חם. ב"צימר", אפילו בימי שרב, כשהמאווררים הענקיים או משהו שדומה להם מקולקלים, הכנפיים שלהם ירימו אתכם לגובה כזה שיתר מועדוני הרוק בתל אביב לא מסוגלים להרים. והקול / הכל תמורת עשרה שקלים!

הנה רעיון שבא לי עכשיו: לכתוב בצוואה שלי שמי שיירש את התקליטייה שלי יתחייב לחרוט על המצבה שלי את המילים: "קובי אור: נרצח בנסיבות רומנטיות". רואים עד כמה הכנפיים במאווררים ב"צימר" עושות דימיון רחוק?

לסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה שמת בגיל 47 משימוש מכוון במזרק נגוע יש שורה מהממת: "אני כותב ומערסל את עצמי כאם מטורפת המערסלת את בנה המת". זהו. אלה ה-מ-י-ל-י-ם. אלה צריכים להיות הצלילים של מוזיקת רוק נאותה. כאלה תפגשו ב"צימר". לא רק צלילים כאלה. גם אנשים כאלה. הנה: מופיעה שם להקה בשם "א.י.ל.ה" הלהקה הכי מכשפת, הכי פוליטית, הכי אקסטטית, הכי לא עושה חשבון, הכי טובה, הכי מאתגרת מבחינה רוחנית, הכי רצינית בארץ, שגבריאל בן חורין, הסולן שלה, מרוב שהוא מתאר טקסי הלוויה, בעצם מתאר תינוק בא לעולם. עולם שצריך להרוס ולבנות מחדש. לכן, בעצם, הוא שר המנון של תקווה.

בשנה האחרונה קורה משהו אחר ב"צימר". הקהל הוותיק מימי ה"צימר" הראשונים פוחת. עוד ועוד המקום "נכבש" על ידי צעירים מאוד, שיותר מלשמוע מוזיקה באים לעשות דברים מעבר למוזיקה. כמו להכיר בחורים / בחורות. לרסק את הבדידות של אנשים מאוד רגישים, וה"צימר", בניגוד למועדוני רוק אחרים, תמיד היה מלא אנשים רגישים מאוד. חלקם עתירי קעקועים, חולצות להקות שאין צ'אנס שתגענה ל"בארבי". אני, שהולך ונופל ומתחרש, שמילים יותר ויותר מעוורות אותי, שומע את דפיקות הלב שלהם / שלהן. כשהם מנסים להפסיק את בדידותם. זה חשוף. זה מרגש.

כעת מתחילה ב"צימר" סדרה חדשה: "ערב בודדים". הכוונה להופעות סולו של מי שבדרך כלל מופיעים כצמד, שלישייה, רביעייה וכו'. זה יותר חשוף, יותר מרגש.

"מיאו מיאו" משמיעים החתולים שמסתובבים ב"צימר". ומבקשים ליטוף, תשומת לב. "שלום. מה נשמע?" משמיעים הצעירים שמסתובבים במקום ומבקשים ליטוף, תשומת לב.

כשאראה בפעם האחרונה בחיי את הגשם, סוף סוף אבין שטיפות הגשם הן עלים שאלוהים תולש מהשמיים, עלה אחר עלה, ולוחש, תולש ולוחש: "אני אוהב את בני האדם", "אני לא אוהב את בני האדם", "אני אוהב…", "לא אוהב…".

אני לא אלוהים ואפילו לא כותב באופן אלוהי. בבלוג שלי אני לא פונה לאלוהים אלא לבני אדם. כן, אפשר להתפלל לבני אדם, לא רק לאלים. אני אוהב כמה בני אדם. אני זקוק לכמה מהם. הנה, תראו:

scan0001 (6)

הכתם

כתם. ל' משתדל בכל כוחו להסיר אותו. הוא משתמש במקל ארטיק. הוא די מצליח. מה שנותר מהכתם על מכנסיו מאחור הוא חושב שהטי-שירט שלו תסתיר.

השעה לא ברורה. ל-ל' יש שעה לבזבז עד שיגיע התור שלו אצל רופא. רופא חמוד. רזה עם פלקט גדול של "לד זפלין" על הקיר מאחוריו. ל-ל' לא אכפת במיוחד מה יהיה גזר הדין הרפואי. הוא מתקדם חזק במניין השנים. כבר קשה לו ללכת. להתכופף. לא עומד לו. כלומר, עומד לו רק עם ויאגרה שאחרי השימוש גורמת לו לכאב ראש.

אסור לו לאכול שווארמה, קבב, מעורב ירושלמי. אבל השווארמיה בפינת הרחוב מצטיינת בשולחנות וכיסאות. שם יוכל לשבת ולחכות לשעת התור. כמובן שהוא לא ייגע בשווארמה. הוא קונה אחת בפיתה, גם בקבוקון מים. כעת יש לו זכות שם לשבת לשולחן.

יושב. אם לרופא היו בשורות טובות, יהיו לו פחות או יותר עוד עשר שנות חיים בריאים. כבר לא יהיו לו ילדים. כנראה גם לא אהבה מרעידת שחקים. במקרה זה יוכל להגשים את חמשת החלומות שעוד לא הגשים: לנסוע לאיסלנד, ארץ שמכשפת אותו, לאירלנד, שם גר סופר מתח אותו הוא מעריץ: ג'ון קונולי, לראות הופעה של טוני וויקפורד ("סול אינויקטוס") אקס "מוות ביוני" ולראות משחק של קבוצת הכדורגל האיטלקית "לאציו" אותה הוא אוהד.

השעון פועם.

ל' מסתכל במכוניות שעוברות בכביש. בכל אחת יושב איש. כולם נראים הפוך ממנו: נקיים, לבושים יפה, ממהרים לעבודה. ל-ל' אין עבודה כבר 14 שנים. הוא חי מחלומות, ממוזיקה, מקריאה, מפחד למות, לפעמים הוא קונה בזול שקיות שמכילות X ומוכר אותן ביוקר.

נו, כמעט עברה שעה. ל' קם, לוקח את עצמו ואת שקית הניילון שכל כך איתו עד שהפכה לחלק ממנו וניגש למרפאה. לרופא.

הוא מצליח להידחק בין עשרות, אולי מאות האנשים שסביב. מהשוטרים שסביב. צוותי טלביזיה כבר במקום. הוא עולה במדרגות. מתקרב לחדר הרופא. גוויית הרופא עוד מוטלת בחדר. לא טרחו לכסות אותה. מסביב המון דם. הפצעים שהסכין השאירה בגופת הרופא נראים שחורים. אף אחד לא רואה את כפות הידיים של ל' שמוכתמות בדם. הו, מה רטוב הוא דמו של הרופא. הרופא שתמיד ארגן והיה נוכח כשקשרו את ל' למיטה, הצמידו לו את המכשיר לרקות, והכניסו לפיו בד מלופף כדי שהטיפול בהלם החשמלי לא ירסק את שיניו של ל'. ל' חייך לעצמו כאשר נזכר במבט המופתע של הרופא כשל' התחיל לדקור אותו. אחד השוטרים זיהה אותו "אתה לו ריד" אמר. לו הושיט לעבר השוטר כף יד אדומה מדם. אחר כך סגר אותה לאגרוף והרים את האגרוף למעלה.

scan0004 (3)

מארש חתונה

את טום ראש (Rush) גיליתי לאחרונה. החל כזמר פולק בסיקסטיז. "עבר" כמו דילן לשירים מחושמלים. היו לו חסידים שפוטים, אבל דילן העיב כל כך מסביב, שטום ראש נשאר בצד. הוא בן 74 ומופיע. יש לו… יש לו… איך אכתוב את זה… אולי כך:

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שאת מוחקת את הצבע הירוק
משטרות הכסף שעוד נותרו אצלי
מהשוד האחרון.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שכשאני שודד בנק
המסכה בה אני מסתיר את פני
נופלת כשאני אומר: "ידיים למעלה, הישארו במקום".

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
ששגיאות הכתיב על המעטפות בהן
שלחתי אתמול, לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנה,
לפני עשור, את ההזמנות לחתונה שלנו,
הגיעו למכתבי בקשות החנינה של נידונים למוות.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי שבכתמים שנשארים
בצלחות הפודינג של בתי תמחוי
כל אחד יכול לקרוא את העתיד שלי.
והם קוראים אותו.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שפעמון האזעקה
בחנות התכשיטים שמול הדירה שלי
מתחיל לצלצל
מיד שאני, בדמיוני, בוחר לך טבעת נישואין יפהפייה.

עד כדי כך את מכשפת אותי
ואת סביבתי
שרשרוש שטרות כסף אחרונים
קול קריעת מסכות
בכי הנידונים למוות
קשקוש צלחות בתי תמחוי
הם האתמול, השבוע, החודש,
השנה והעשור הקרוב
בשירים שאני מקליט.

scan0003 (5)

הבא בתור

אור בעיניים ב"בארבי". כשג'נסיס פי. אורידג' והלהקה גמרו להופיע נכנסתי לחדר שלהם. החתמתי את ג'נסיס על קסטה של "סרובינג גריסל" ועל חולצה עם ציור פניו שעיצבתי. הוא היה מאוד נחמד אלי. אמר: "אתה נראה לי בחור מאוד עצוב. אתה עצוב לא בגלל שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך בגלל שאתה עצוב".

לבנות פסל של נערה רק מענבים ירוקים ושחורים. להוסיף לו קצת ענבים אדומים – נקודות אדומות – סימנים שהמזרק מותיר. קשה לעשות את זה. אבל גם קשה לכתוב כראוי על מוזיקה. עם כל יופיו, פסל הוא רק פסל. לא בשר ודם. כתיבה על מוזיקה, עם כל יופייה היא רק כתיבה. היא לא מוזיקה. הנה תראו ותמששו:

תגיעו למקום בארץ שנקרא "תל אפק" (ראו תצלום למטה). שם מבנה ישן נושן מוקף עצים ודשא. כשאתם רוצים להיכנס לתוכו, שוטרים חוסמים אתכם. אחד מהם מסביר שהם קיבלו הוראה לפנות משם את כל האנשים כי אלוהים מתכוון כל רגע להגיע לשם ולהעניק שוב את לוחות הברית לעם ישראל. אם תשאלו: "אם כך, מדוע לא לתת לאנשים להיכנס ולחכות לו?", השוטר עונה: "אולי כי האנשים עדיין לא ראויים לקבל אותו".

כך נשמעת המוזיקה של קונסטנטיה גורזי (Gourzi). מלחינה ומנצחת יווניה בת 53. מהמלחינים העכשוויים המעטים שיש להם מעריצים שנודדים בכל אירופה כדי לשמוע ביצועים חיים של יצירותיה. הופיעה גם בישראל.

את התצלום למטה של "תל אפק" הקרנתי בפני תלמידים. "מה הכי מרגש אתכם בו?" – שאלתי. מישהי ענתה: "כל העלים והדשאים נדבקים אחד לשני. רק העננים בשמיים לא פוחדים לשוט כל אחד לבדו. אני מקנאת בהם".

כעת תקשיבו למוזיקה של גורזי. תמצאו אותה ביוטיוב.

ולפני שאני הולך, עוד משהו על כתיבה על מוזיקה. הטקסטים שלי הם סוסים לבנים, ללא רוכבים, עם כתמי דם על האוכפים שלהם, סוסים מהם נפלו הנסיכים שרק בחלומותיכם הגיעו אליכם.

scan0001 (4)