קטגוריה: ראש העין

חלק אחד, חלק שני

(לנסים קלדרון)

קובי בא מנחל הירקון. יותר מדויק מאחת הגדות שם. מתיבה סגורה שהוריו הניחו שם. סגורה כי הם הכניסו לו לראש שהעולם מחוץ לביתם מאיים, רע, ולא צריך חברים / אורחים. מספיק לו לגדול לבד בין ארבעה קירות. אולי פה שורש הסכיזופרניה שלו. הכמיהה לאחים ולאחיות, לחברים, ומצד שני הפניית גב למי שרצה / רצתה להתקרב אליו. הדברים האלה קשורים לבלוג של קובי ובכלל למוזיקה ולספרות?

כנראה שהמושגים "שחרור", "יציאה מכלא" זרים לקובי. הוא, הטקסטים שלו, ההעדפות המוזיקליות שלו תמיד קשורות בצד אחד לריחוף כמה שיותר גבוה, כמה שיותר מוזר, אבל מצד שני למרתפים, לעליות גג, לחוסר ניקיון, למוזיקאים שתמיד נשארו בשוליים, אבל היצירות שלהם המריאו רחוק. לפעמים רחוק יותר מהמרחק הרגשי והדימיון שמוזיקאים וסופרים מפורסמים יותר הגיעו.

קובי הוא תרנגולת זהב ששומרת את הביצים שלה עמוק בגופה.

הטקסטים שלו הם מלח, פלפל שחור, מעט סלט, ופרוסות לחם שנמצאות על הצלחת שלפניכם ומחכות, כמעט תמיד לשווא לביצים בצלחת.

זה, פחות או יותר, מה שכתוב בתיק הפלילי שלו.

אוקיי. כעת נעבור לצלילים. לזמר, מלחין, תמלילן, גיטריסט נילס לופגרן (Nils Lofgren). אפשר בקלות להקשיב לו ביו-טיוב. זה קשור. או שזה הפוך מקשור.

אבל קודם כל משהו שבאמת קשור. תראו, אני מכיר טוב הרבה עיתונאים / משוררים / סופרים ישראליים שהאגו שלהם מפלצתי. הם חושבים שאם הם דוחפים לטקסטים שלהם את המילה "אני", הם שווי ערך לרון מיברג. כותב מופלא. הם לא. גם קובי משתמש הרבה במילה "אני", אבל עושה זאת כדי לכסח את עצמו. גם בזה הוא מקורי. מקורי במרכאות כפולות כמובן. אצבע משולשת מול האגואיסטים שמחניקים את העיתונות והספרות.

טוב. נחזור לנילס לופגרן.

בואו ואחדש לכם משהו. איפה שהשטן ניסה לבנות חומה מסביב ושער עם קוצים אבל תושבי המקום שנקרא גן עדן, למעלה, גבוה יותר מעבר לקשת בעננים, הרסו אותם. בגלל שחומות ושערים לא קיימים בגן עדן, רק בגיהנום. דיירי גן העדן נקראו להצביע אם לתת להשמיע ברמקולים שם שירים של נילס לופגרן. מה הייתה הבעיה? הבעיה הייתה כזו: הקול שלו, הסולואים באלבומי הסולו שלו (דלגו עכשיו על ההקלטות שלו עם ברוס ספרינגטין, ועל ההשתתפות שלו ב"סוס מטורף" של ניל יאנג), דרך השירה שלו – כולם מסעות לפעמים בני שניה בודדת, לפעמים בני כמה דקות, לפעמים בני שיר שלם / מסעות בין געגועים בעוצמה גבוהה מאוד, כמעט מגיעים ליללות, לבין הבנה שחייבים להיאבק, שאסור לתת לייאוש למשול, לבין השלמה עם הפסד. אדגיש: לפעמים המסע הזה לכל אורכו אורך בשיר רק שניה לפעמים יותר. איזה קול! איזו פריטה!. בגן עדן עד כמה שאני מבין מה הולך שם (לא כאן) מושגים כמו "געגוע", "השלמה", הם מחוץ לתחום. קובי לצערו ואולי לשמחתו עדיין כאן. על פני האדמה. עם המושג "מאבק" יש לו בעיה. קול "קרמטוריום" הוא סיפורו של מאבק. אבל גם של השלמה עם כישלון.

קחו למשל את השיר של לופגרן "Shin Sliently" (כדי לשמוע לחצו כאן). הפיק אותו בוב עזרין שהפיק את "ברלין" של לו ריד. כל האמור למעלה בולט בו. אגב השיר הזה של לופגרן הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. בסוף יחליטו להשמיעו שוב ושוב ברמקולים בגן עדן. וגם פה בגיהנום על פני האדמה.

יס! עתיד!

1. תפסיקו לפחד למות. מחכה לכם הרפקאתה מסעירה אחרי המוות. יהיו לכם כמה אפשרויות. למשל, לבחור להעתיק עצמכם לתקופה שאתם רוצים לחיות בה. המילה "עצמכם" לא מדויקת. לדוגמה תבחרו לחיות בלונדון 1976 כשהפאנק פרץ. אבל האיש / האישה שאתם תהיו שם לא יהיה "אתם". לא תזכרו כלום ממי שכעת לפי מותכם הייתם. ב-1976 תהיו מישהו חדש, בעל שם אחר, אולי מין אחר, בלי שום קשר למי שאתם כאן ועכשיו. אני, למשל, אולי אבחר לחיות בברלין כגרמני בתחילת שנות השלושים במאה שעברה. כשמסביב קומוניסטים נלחמים בנאצים. כשהעיר מוצפת בתי זונות. תהינה לכם אפשרויות אחרות: להפוך לאנרגיה טהורה חסרת גוף וזהות. או לקפוץ לעתיד הרחוק, בתור יצור חי על כוכב מעבר לשביל החלב.

מאיפה אני יודע את זה?

מהקשבה דרוכה לסונטות האחרונות לפסנתר של בטהובן ושוברט. או למשל, מהיצירה "מיקרפוניה 1" של קרלהיינץ שטוקהאוזן. בכמה מהרצאותיו, שטוקהאוזן, המלחין הכל כך גדול, שהמונח אוונגארד קטן עליו, דיבר על זה.

אני אוהב להשתמש במילים כי המילה "מילה" היא ראשי תיבות של המשפט: "מחכה יפה לסוף החיים".

2. אם אנחנו כבר כאן אני חושב שייענין אתכם לראות איך נראה מלאך המוות. לכן אצטט מהזיכרון מתוך הספר "The High Window" של ריימונד צ'נדלר. הוא מתאר מישהו שנשען על קיר משרד לעסקי קבורה. מן משרד "חברה קדישא". תיקראו, אל תפחדו: "איש גבוה לבוש שחורים יצא מהדלת הקדמית של משרד בית ההלוויות ונשען על הקיר הלבן. עם עור כהה ושיער יפה בצבע אפור ברזל מסורק לאחור בקפידה. הוא הוציא מה שמרחוק נראה כקופסת סיגריות בצבע כסף או פלטינה, לאט פתח אותה בוחר ושולף סיגריה… מדליק אותה עם מצית בצבע הקופסה. החזיר את המצית לכיס, שילב זרועות והביט באדישות בעיניים חצי עצומות. בקצה הסיגריה שבפיו עלה עשן שהחל לכסות קצת את פניו. אבל הולך ונמוג כמו עשן מדורה גוועת בבוקר".

3. האם מוסיקת רוק עוסקת בדברים כאלה? אני חושב שכן. הנה דוגמה מאלבום הסולו היחיד של רקס בראון מי שהיה גיטריסט הבס של להקות "פנתרה" ו"Down" של פיל אנסלמו. האלבום נקרא "Smoke on This". יצא ב-2017. בראון הוא בן 56. על חייו תוכלו לקרוא ב"ויקיפדיה". השיר עליו אני מדבר סוגר את האלבום. הוא נקרא "אחד הימים האלה". לא לערבב עם שיר לו שם זהה של פינק פלויד. לכל האלבום תוכלו להקשיב ברשת. ביוטיוב. קצת קשה למצוא אבל עם רצון חזק וסבלנות אפשר. לחצו כאן ותשמעו השיר המדובר.

הנה התמליל:

"נעשה יותר ויותר קר / אני קופא בפנים / צריך לברוח / או להסתתר / כי יש לו אקדח / יש לו אקדח / קר לי / ריקנות בתוכי / באחד הימים / אמצא אותך / מה אתם לא מבינים מה פירוש לדאוג? / אתם לא יודעים מה זה לבכות? / האם אי פעם נעצור ונתקן את הכל? / אתם יודעים שזה רק עניין של זמן / באחד הימים האלה".

על התמליל אפשר להתפלסף. אבל הלחן, והשירה של בראון, המשפטים אותם הוא שר שוב ושוב… אם כל אלה לא מדברים על האיש / הדבר עם הגלימה השחורה והחרמש, כנראה שלא קיבלתי את הזריקה היום. כנראה שלגמרי התנתקתי מהמציאות. או מסוף המציאות. שלום שלום.