קטגוריה: ראש העין

הצעיף והגשר

1. אחד השירים היפים ביותר של נעמי שמר הוא "העיר באפור". ביצוע מושלם של שלישיית גשר הירקון. באלבום השני בו החליף ישראל גוריון את יהורם גאון. תוכלו להקשיב לו ברשת. לא עכשיו אומר לכם למה השיר מדבר בגוף ראשון, אבל שלושת הזמרים – גוריון, אמדורסקי ואריק איינשטיין שרים יחד את רובו. הרי כל הבלוג שלי הוא בנושא לחוד מול יחד. זה גם לא נכון להדגיש ששיאו של השיר, העלייה בקול של ישראל גוריון כשהוא שר לבד בשורות "את ודאי תכסי לך את ראשך בצעיף" ו"דום נישא את עינינו ליונים שעפות". עזבו את העליה הזו בקול. גוריון עושה כאן משהו נדיר: הוא מטעין את המילים "לכסות", "צעיף", "דום", "ועפות", מילים יומיומיות שכולנו משתמשים בהן, בנגיעה, שרק עיסוק בזן בודהיזם למשל, יודע / מרגיש אותה: להפוך מראה של ציפור, עץ, בעצם של כל דבר, לדלת / חלון / סדק, דרכו נעזוב את המציאות האפורה (העיר באפור) לעבר מה שמעבר למציאות. לדבר האמיתי באמת. שהוא מקור כל הדברים. או שאולי האמת היא שמקום כזה לא קיים. הבל הבלים הכל / הקול הבל. האם קיים דבר שמעל החיים, מעל המוות, הגוף, המחשבה, החלום.

למשורר בנימין שבילי (ראו ברשת) שיר נהדר שעושה דבר דומה. הנה השיר. תקראו אותו ורוצו למרפסת בביתכם. לחלון הפתוח או למעקה הגשר הקרוב.

אולי אלוהים אינו

כי

את עומדת ומשילה גרבייך

אולי אינו

כי

את עומדת ומסירה גרבייך

שבעולם הזה

2. אפשר למצוא את התזוזה הנ"ל גם בכדורגל. בראיונות שנותן מאמן הכדורגל של הפועל ירושלים זיו אריה (ראו תצלום בסוף הפוסט הזה). כותב עיתונאי הספורט משה מרקוס: "אמרו עליו שהוא מדבר שטויות, שהראיונות שלו הזויים, שהוא לא יודע לספור עד שש… אבל הראיונות שלו אחרי משחקים תמיד מעניינים, כי הם אמיתיים… העונה הוסיף לרפרטואר שלו קלאסיקה כמו קריאה בקול של מכתב תמיכה שקיבל מילד בן 4". גם זה נקרא לקפוץ מהגשר.

המזבח

לא מאמין שאתם מקשיבים טוב לקול המים כשאתם מפעילים את מי אסלת בית השימוש. או כשאוטו זבל עוצר בבוקר ליד ביתכם ושופך את פח הזבל שלכם לתוכו. חבל. אם תקשיבו (גם זה סוג של מוזיקה) אולי תלמדו להיפטר מהרבה דברים (כמו האגו) שמפריעים לכם לחיות נכון. ב-1979 קם הרכב הרוק האנגלי SKIDOO 23. הוא קיים גם היום. האלבום הראשון שלו "שבעה שירים" יצא ב-1982. נכנס ישר למקום ראשון במצעד אלבומי האינדי. השתתפו בהפקה אוריג' וקריסטופרסון מסייקק טי.וי. ברשת תמונות שלהם וקטעי מוזיקה. מומלץ לראות.

האלבום The Culling is Coming הוא השני שלו. הוקלט ב-1982. לפני 40 שנים. תארו לכם בוקר מוקדם ושקט ביום שבת, ומבניין רחוק אתם שומעים מישהו מפעיל את מי אסלת בית שימוש. צליל שמעורב במילמול הפרידה הכפויה של כוכבי הלילה. או שאתם מסוגלים (אני מקווה) לשמוע קול אמבולנס ריק, בלי נהג / חובשים / חולה בתוכו, שעומד שותק בחניה. כן. יש לו קול משלו. אגב, כשקובי מתחיל להתפייט כדאי להזמין אמבולנס. כך נשמעת המוזיקה באלבום היפהפה הזה. הרכב הלהקה כלל את ג'וני ואלכס טרנבול, פריץ קטלין וקארנט 93.

הצלילים (המוזיקה) יפהפיים. כלי הנגינה פה הם גמלאן, תופים, חליל מהמזרח הרחוק, וטייפ. לקטעים שמות כמו "אהקאלה" ו"ריפוי (לאנשים חזקים)". הכל הוקלט בקולג' דארקינטון ובהופעה חיה בפסטיבל "וומאד". נערך באולפן. זו מוזיקה שמרוב שהיא ריקה מכל תוכן (או ריקה מקול תוכן) היא מלאה בתוכן. בתוכן שהוא כל כך רחוק ממכם, עד שהוא מזכיר את הרגעים בהם ראיתם, כשטיילתם בדרום אמריקה, בפעם הראשונה, את המזבחות בהם הקריבו התושבים העתיקים בני אדם. ובעצם, וזה מה שחשוב, המזבחות עליהם איבדתם את חייכם. את עצמכם. אובדן מבורך, אם תחשבו לעומק.

אחרי שאני מקשיב לאלבום הזה, אני מקשיב ליצירות הרוקיסט האנגלי דייב אדמונד. למה? ככה.