קטגוריה: ראש העין

הקצה 2

את כפות הידיים שלו דויד אבידן לא נהג לדחוף לכיסיו כשדיבר. "אין לי כסף בכיסים שעלי לשמור", אמר. ו"אני חושב גם עם קצות האצבעות, כפות הידיים, הזרועות וכל מה שבהמשך. כמו כייס באוטובוס צפוף".

יש משהו בזה. למשל, כשאני במיטה, מכוסה עד הצוואר, קורא ספר של סופר המתח לי צ'יילד, אני מנופף בידיים עד שהשמיכה נופלת. "מוות לכיסוי ולהסתרה" אני צועק. נסו את זה. למשל עם הקטע הבא מספר של לי צ'יילד: "הבחור בחר באפשרות הגרועה. במקום לזנק מעל השולחן הוא ניסה להידחק סביבו. טעות רצינית במקרה של אחד עם מבנה גוף כמו שלו. הדירבון של ריצ'ר עירפל את מחשבותיו. הוא לא התמקד בניצחון. הוא דירבן את המכות שיוכל להחטיף. מה שנתן לריצ'ר זמן להניף את לוח המתכת מהשולחן. לאחוז בחוזקה מהפינה. ולהטיח אותו בצווארו המזדקר בתנופה של האיש כמו גיליוטינה הפוכה, מוחצת את בית הקול וקנה הנשימה שלו. אחר כך נתן לו ריצ'ר דחיפה בפרצוף, והאיש נפל לכיוון שממנו הגיע ונחת בפינה, נחנק ויורק".

(תרגום מעולה של אביגייל בורונשטיין).

ברור שזה הפוך ממה שקורה באוטובוס צפוף. אני לא מתכוון לאוטובוס שמתפוצץ. אלא לאוטובוס רגיל. אבל, זה טוב כשכותב יורד מהפסים. זה רע כשהוא מטפס לכיוון פס ייצור.

לכן, הדבר הכי לא מתאים זה להביא לכם כעת את אחד משירי האהבה הכי יפים בשפה העברית. שיר מספר שירים של אורי ברנשטיין "על אהבה אחת ויחידה".

"הגוף שלי מתיישן.

בכל פעם מתגלות

מצוקות חדשות. האל-מוות

היה, מסתבר, מעשייה.

אבל אני רוצה שתבטיחי לי

שגם אם אהיה רק ראש

מדבר, משהו שמבצבץ

מתוך התוהו, תקשיבי

לי תקשיבי גם כשלא יהיה

אף אחד אחר שיקשיב.

עכשיו אגלה לכם שאת הפוסט הזה כתבתי שמכרים שלי, חלקם עיתונאי מוסיקה, הקדשנו ערב לזכר מוסיקאי רוק נהדר שהתאבד: "ספרקלהורס".

אני חושב שהוא מתאר טוב את המוסיקה שלו. איך אמר לי גל אוחובסקי? "קובי מתחיל במשהו ועולה מעלה מעלה למקום אחר". רבותיי, אני חושב שעיתונאי מוסיקה טוב אוחז בכף ידו כוסית יין, זורק אותה לריצפה, והולך ברגליים יחפות בין שברי הזכוכית.

אפר

אספתי חמורים ישנים (הפנזינים שלי) והעלתי אותם באש. ברחבה הגדולה שבכניסה לקאנטרי גבעתיים. הנה, רציתם קרמטוריום, קיבלתם קרמטוריום. בדיוק מעבר לכביש ישנה תחנת משטרת גבעתיים. האש והעשן לא הזיזו לשוטרים. ייתכן שהם לא היו מאלפי הקוראים שלי. בסדר. לעג בעומר. השלמתי עם זה. מה שמתאים פה זה השיר הבא של משורר גדול מאוד, שלום רצבי. ראו עליו ברשת. הנה השיר:

ואני מה?

מלטף את עצמי בצידו האפל,

מקום שגוילים

עולים בעשן

ואותיות פורחות באוויר אל מקום

שבו המוות בא אל סופו

בלי מה,

בלי אימה,

בדיקנות מחליף

איבר אחר איבר בגוף החיים

שבו נרקעה ראשיתו