קטגוריה: ראש העין

הסוד

"הוא ניגן בפסנתר קטע של באך. ניגן יוצא מהכלל". כך סיפר הצ'לן האגדי פבלו קזאלס, על קצין נאצי שבזמן שצרפת נכבשה במלחמת העולם השניה, נכנס לביתו של קזאלס. "לא הופתעתי" – סיפר קזאלס. "התרגלתי שכל יום מזמן הפתעות גדולות".

אנחנו עם פסנתרנים. גלן גולד וולדימיר הורוביץ. שניהם היו בודדים. גולד ניסה, בניגנתו, להגיע ולדבר עם אלוהים. הורוביץ, בניגנתו ניסה להפוך את הפסנתר לאלוהים. ברשת תוכלו לראות ולהקשיב להם.

עוד פסנתרן שמת. הרומני דינו ליפאטי. מת בן 30 פלוס. תקשיבו איך הוא מנגן את באך. אז תבינו שאלוהים לא רק עומד ומביט איך כומר אוסף לביתו נער מסמורטט ורעב, רוחץ ומאכיל אותו, אלא גם עומד מהצד ומביט איך מענים אסיר. מי שלא מבין זאת מפספס חלק חשוב במוסיקה של באך.

נעבור לספרות. כל ספרי האנגלי טום רוב סמית' תורגמו לעברית. גם לעשרות שפות. הם בסט סלרים. להגדיר אותם כספרי מתח זו החטאה. כי העומק בהם שובר את הגבולות שעדיין, לצערי, יש שמקימים בין ספרי מתח לספרות ספרות. טום רוב סמית (ראו תצלום), טוען שאלוהים לא מגיע לכנסיות או לתאי כלא בהם מענים אסירים. מישהו תופס בצווארו של האלוהים וגורר אותו לשם.

מי זה?

אני משאיר לכם לגלות לבד. בחנויות רגילות ספרים בעברית של רוב סמית אזלו. נקל להשיגם בחנויות יד שניה. כולם מומלצים.

כדי למשוך אתכם לקרוא אותם / או כדי להרתיע אתכם, הרי אני לא מכיר אתכם כל כך טוב. אולי אתם עדינים מדי. אסתפק בציטוט מספר אחד "הנאום הסודי". בתרגום הדסה הנדלר:

"אחרי שעיניו של לב הסתגלו לאור, הן התמקדו בגזע העץ. נראה שהוא מתנודד. מהענף העבה ביותר של העץ הייתה תלויה במהופך גופת גבר. רגליו היו קשורות בחבל. זרועותיו הטלטלו כמו פעמון רוח נתעב. אש הוצתה מתחת לגופה. כל שער ראשו נשרף: את עורו, בשרו ותווי פניו אי אפשר לזהות. הפשיטו אותו מבגדיו אבל רק עד מותניו. האש שרפה את כתפיו והשחירה את פלג גופו העליון. לב הסתובב וראה את קארוי מורט את שערות ראשו כאילו רחשו בהן כינים ומלמל איך אני יכול לדעת אם זה הבן שלי?".

אני מאמין

אחרי שמתתי וגופי נשרף בקרמטוריום, ואת האפר פיזרו מעל אצטדיון הבית של קבוצת הכדורגל האיטלקית אותה אני אוהד "לאציו", נפגשנו הנשמות שלי ושל הפסנתרן הרוסי הגדול (ראו בויקיפדיה) לזר ברמן. כמו כשהייתי בחיים, גם כעת אני נושא איתי את הספר היקר לי ביותר. "The Dark Stuff" של מבקר / עיתונאי הרוק האנגלי ניק קנט. ברמן נשא איתו ספר שירים של דילן תומס. סופר לי שהנשמה של תומס חביבה, וכשהוא פוגש כאן, בגן עדן, מישהו שהוא מחבב, הוא שופך עליו כוס יין ואומר: "אני אלכוהוליסט. ואם אני מבזבז כוס יין על מישהו, סימן שהוא מוצא חן בעיניי".

לנשמות אין עיניים, יש להן איבר אחר, שכדי להסביר / לתאר אותו הייתי צריך לספר לכם לאיזה גובה מגיע ביצועו של לזר ברמן לסונטה האחרונה לפסנתר דוייטש 960 של שוברט. ואז בטוח שהייתם בורחים מהפוסט הזה.

הה, העיניים שלה. עמוק עמוק העצב בעיניים שלה. אני מדבר על זמרת ישראלית שאני מאוד אוהב: נתנאלה. אדלג על סיפור חייה. תוכלו לקרוא אותו בויקיפדיה. עמוק עמוק העצב בעיניים. The Dark Stuff. אני מנסה לתאר את הקול שלה. תמיד כששמעתי אותה שרה, דמיינתי איש בודד, בבית קפה קטן, לבוש בגדים כבדים כבדים, פסנתרו על החזה שלו, ומולו כוס יין אדום-עמוק כמעט ריקה. הוא ישן? לא. האצבעות שלו מתופפות על ברכיו. כמו יונה המנקרת בשקט גרגירי יער שחציו שרוף. תפילת אדם ותפילת יונה.

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, שיר בביצוע נתנאלה?

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, את נגינתו של לזר ברמן?

לסופר והמשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן שורה יפהפייה: "זרזיף יוצא מהאדמה כמו אצבע של מלאך".

בשירה של נתנאלה משהו כבד, בסיסי, קהה, כמו אדמה, אבל גם משהו שמיימי, גבוה, מרחף. אני חושב שזו האמונה שאחרי שנמות ויטמנו אותנו באדמה, משהו מאיתנו יגיח ויגיע לשמיים.