קטגוריה: ראש העין

הצחוק הנחמד שלו

אחד ההישגים הכי גדולים של פרנק סינטרה כזמר: כמעט בכל הברה, רק הברה שבמילה שלמה כשהוא שר, הוא בעצם מספר איך עשה אהבה עם בחורה שאהב וביחד באותה הברה מספר על רגע בו רצה לחנוק אותה. כמו כל אוהב/ת.

הקריינית / מגישה שמירה אימבר שמתה לפני חודשים, עשתה דבר דומה. לא משנה אם היא דיברה על אלבום חדש של להקת רוק או קראה בקול שיר של דליה רביקוביץ', בכל הברה, לא במילה שלמה, בעצם היא סיפרה איך עשתה אהבה ואיך רצתה לחנוק את אהובה.

אף קריין/ת / מגיש/ה לא עשה/עושה את זה היום. נשארנו עם דידי הררי וצאצאיו הרדיופונים. אפילו דורי בן זאב מושא הערצה תמוהה של מגישים צעירים, לא הגיע לדרגה כזו. אימבר עשתה אמנות. היתר עושים תעמולה אגואיסטית.

הכישלון שלי כעיתונאי רוק: שלא הצלחתי להבהיר לקוראיי שאלבום / תקליט / להקה / זמר/ת מסוים אודותם אני מצרף משפטים, הם רק נקודת זינוק למשהו חשוב יותר.

למה בדיוק? למה שהמלחין ארנולד שנברג אמר על קברו של גוסטב מהלר: "מהלר עשה מה שאנחנו לא מצליחים לעשות. להסיר את המסך ממה שנסתר. להראות מה באמת קורה מעבר לדברים".

אבל לפחות ניסיתי. אני עייף ומאוכזב מדי מכדי לפשפש בבלוגים. אולי יש מישהו צעיר, רענן, חצוף, נלהב שכן מצליח. אולי זה מישהו ממכם? אולי אתם מכירים מישהו?

תקשיבו לסימפוניה העשירית הבלתי גמורה של מהלר. לפרק האדג'יו. אז תבינו למה קובי מתכוון.

עוד דוגמה לדברים שמעבר לדברים: סיפר הבסיסט ג'ה וואבל על חברו ללהקה של ג'ון ליידון 'תדמית ציבורית בע"מ' הגיטריסט קית' לוין. שמת לפני חודשיים. "הסוד בגישה שלו למוזיקה היה שלא היה אכפת לו מה יקרה ברגע הבא. כשהוא מנגן. בשעה הבאה. ביום הבא. הוא היה חופשי. אנרכיסט. לא היה אכפת לו מדבר. זה מעולה, אבל כאשר אין לך גרוש, ואתה דפוק, ויש לך סיפור ארוך עם הרואין, אתה חייב שיהיה אכפת לך. אמרתי לו שהנגינה שלו השפיעה על כל כך הרבה אנשים אז למה אתה לא לוקח את עצמך בידיים? הוא ענה לי בצורה מעליבה ואז הפסקתי לנסות לשנות אותו. לאחת הטיסות בסיבוב הופעות של 'תדמית ציבורית בע"מ' הוא הופיע יחף. אמרנו לו שלא יתנו לו להעלות למטוס. הוא הלך וקנה מגפיים עצומים של שחקני בייסבול, וזרק את השרוכים, אבל מה שהכי זכור לי זה הצחוק הנחמד שלו".

עיתונאי רוק לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר, ניק כהן, דון ווטסון, ריצ'רד קוק, ניק קנט, לינדן ברבר, והישראלי אורן אדר בורלא, הצליחו לגעת בעניין. תלמדו מהם.

ומה בקשר לאחרים? אני רוצה לגעת בכם. ולהרוג אותכם.  

הקצה 2

את כפות הידיים שלו דויד אבידן לא נהג לדחוף לכיסיו כשדיבר. "אין לי כסף בכיסים שעלי לשמור", אמר. ו"אני חושב גם עם קצות האצבעות, כפות הידיים, הזרועות וכל מה שבהמשך. כמו כייס באוטובוס צפוף".

יש משהו בזה. למשל, כשאני במיטה, מכוסה עד הצוואר, קורא ספר של סופר המתח לי צ'יילד, אני מנופף בידיים עד שהשמיכה נופלת. "מוות לכיסוי ולהסתרה" אני צועק. נסו את זה. למשל עם הקטע הבא מספר של לי צ'יילד: "הבחור בחר באפשרות הגרועה. במקום לזנק מעל השולחן הוא ניסה להידחק סביבו. טעות רצינית במקרה של אחד עם מבנה גוף כמו שלו. הדירבון של ריצ'ר עירפל את מחשבותיו. הוא לא התמקד בניצחון. הוא דירבן את המכות שיוכל להחטיף. מה שנתן לריצ'ר זמן להניף את לוח המתכת מהשולחן. לאחוז בחוזקה מהפינה. ולהטיח אותו בצווארו המזדקר בתנופה של האיש כמו גיליוטינה הפוכה, מוחצת את בית הקול וקנה הנשימה שלו. אחר כך נתן לו ריצ'ר דחיפה בפרצוף, והאיש נפל לכיוון שממנו הגיע ונחת בפינה, נחנק ויורק".

(תרגום מעולה של אביגייל בורונשטיין).

ברור שזה הפוך ממה שקורה באוטובוס צפוף. אני לא מתכוון לאוטובוס שמתפוצץ. אלא לאוטובוס רגיל. אבל, זה טוב כשכותב יורד מהפסים. זה רע כשהוא מטפס לכיוון פס ייצור.

לכן, הדבר הכי לא מתאים זה להביא לכם כעת את אחד משירי האהבה הכי יפים בשפה העברית. שיר מספר שירים של אורי ברנשטיין "על אהבה אחת ויחידה".

"הגוף שלי מתיישן.

בכל פעם מתגלות

מצוקות חדשות. האל-מוות

היה, מסתבר, מעשייה.

אבל אני רוצה שתבטיחי לי

שגם אם אהיה רק ראש

מדבר, משהו שמבצבץ

מתוך התוהו, תקשיבי

לי תקשיבי גם כשלא יהיה

אף אחד אחר שיקשיב.

עכשיו אגלה לכם שאת הפוסט הזה כתבתי שמכרים שלי, חלקם עיתונאי מוסיקה, הקדשנו ערב לזכר מוסיקאי רוק נהדר שהתאבד: "ספרקלהורס".

אני חושב שהוא מתאר טוב את המוסיקה שלו. איך אמר לי גל אוחובסקי? "קובי מתחיל במשהו ועולה מעלה מעלה למקום אחר". רבותיי, אני חושב שעיתונאי מוסיקה טוב אוחז בכף ידו כוסית יין, זורק אותה לריצפה, והולך ברגליים יחפות בין שברי הזכוכית.