קטגוריה: רשימות

זו הנקודה

אנשים בריאים: אל תקראו את הפוסט הזה.
הוא מוקדש לחולים כמוני ב-OCD. קצת נוגע ב"Death Metal".

דברים זזים במוח של קובי. הקשר הנוכחי שקשור ל-OCD ("חזרת כפייה") אצלו: אי יכולת, שבאה והולכת לכתוב משפטים שנגמרים בצליל פתוח. לדוגמא: משגע אותו להדפיס שורה כמו: "השמש כבר זורחת. יצאתי החוצה וכיסתה אותי זיעה". המילה "זיעה" נגמרת בהברה פתוחה: "עהההה". או שורה כמו: "השמש כבר זורחת. זיעה נוטפת ממני". גם הצליל "נייייי" מפריע לי. אבל שורה כמו "השמש כבר זורחת. זיעה זולגת" היא מושלמת.
צליל האות "ת" סגור. קצר.

הרופא שלי אומר שהסיבה היא פחד. קובי פוחד ממקומות (צלילים) פתוחים כי הוא פוחד מהמציאות. המציאות היא תמיד פתוחה. הכל יכול לקרות. היות וקובי תמיד מחכה לאסון, ובמציאות הכל יכול לקרות – גם אסונות – קובי מעדיף לברוח מהמציאות. אל חדרים סגורים. אל בתי כלא מסוגים שונים.

מישהו כתב: "קובי הוא בחורה יפה מאוד, גובהה מטר שמונים, אבל ללא הרף סמארק נוזל מאפה. הסמארק הוא הכתיבה שלו".

אני אוהב את המשפט הזה. למה? כי לפחות הוא רומז שאיזשהו סדק / פתח נותר בקובי. סדק / חור דרכו כל הדרעק שבו יוצא החוצה. לאט. אבל יוצא. משהו משתחרר.
יש סיכוי.
יש עתיד.

אז לאיזו מוזיקה להדביק את הקטע הזה? הרי זה בלוג על מוזיקה. כלומר, אם לכתוב משפט שנגמר בצליל סגור: "הרי מוזיקה צריכה לשלוט פה בבלוג".
אדביק לזה את השיר "Breeding the Spawn" מתוך אלבום ישן בעל אותו שם משנות התשעים של להקת ה-Death Metal האמריקאית "Suffocation". על סגנון הרוק הכבד הקרוי Death Metal אספר פעם אחרת. חפשו את השיר ברשת. איך הוא נשמע? תארו את ביבי נתניהו נועל עצמו באמבטיה ומול הראי שואג בקול ניחר מסיגרים מה הוא חושב באמת על חבר כנסת לשעבר בני בגין. שומרי ראשו של ביבי נבהלים, הולמים ברעש בדלת, אחד מהם פורץ אותה בבעיטה. השיר הזה של "Suffocation" הוא שיר ללא נקודות. זהו שיר עם פסיקים, הזמר (בתמונה למטה, הבחור הבלונדי) מושך ומושך הבהרות, המתופף והבסיסט לא עוצרים והגיטריסטים… ובכן, גם הם ללא סטופים, ואם סולו גיטרה (יש כזה?) נפסק, נדמה שזה בגלל שמישהו גנב את הגיטרה מהגיטריסט כשזה, מרוב נגינה ספידית, צימח כנפיים במקום אצבעות. או משהו כזה.

מוזיקה כזאת, חסרת נקודות והברות סגורות, יכולה לעזור לפגועי OCD.

אם לסכם: בשנות העשרה שלי, בגנים חשוכים, עסקתי בסימני פישוק. כעת אני עוסק בסימני פיסוק.

רותם

הלו רותם אור (טוטמו). אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך. את המכתב הזה יפתחו כנראה בדרך אליך. אני חושב שהשב"כ פותח את המכתבים שלי. שיפתחו. אולי הם ילמדו משהו שיהפוך את עולמם. לפני שנים פתאום התחשק לי להרוג ציפורים. השגתי רובה טוטו והתחלתי להרוג. אחרי כמה זמן התחלתי לשאול את עצמי "למה?". התחלתי לקרוא ספרים, לצייר, לצרף משפטים ("לכתוב"). כמעט בסוף הבנתי שאם אמשיך לקרוא, לצייר, וכו', מהר מאוד אכוון את הרובה לראשי ורגלי יישארו קבורות באדמה. שאמשיך להתעלם מהעובדה שיש לי כנפיים. היות ואני לא לי אוסוולד, שרצח את הנשיא קנדי, ריסקתי את הרובה (כלומר את המשפטים בכתיבה שלי), פיזרתי לכל הרוחות את הכדורים (כלומר את הספרייה והפנזינים שלי). בספטמבר יתחיל לרדת גשם. אטוס עם חבריי הציפורים לארץ רחוקה וחמה. אין גבול שיעצור אותנו. לא יהיו בני אדם שיבינו את השירה שלנו.

אבן בחלום

"קובי, כשאתה אומר על משהו שהוא טוב, אתה מתכוון שהוא רע ולהיפך, נכון?"
גל אוחובסקי בתכנית הטלוויזיה "המעגל הקטן". חפשו ברשת "קובי אור במעגל הקטן".

מינון כבד של מוזרות ושל יופי. "Deafman Glance". אלבום חדש של Ryley Walker. אמריקאי בן 28. בתצלום למטה. את אלבומו הראשון הוציא ב-2014.

תארו לכם מישהו מלא ברעיוניות מוזיקליים נפלאים שבוחר לזרוק אותם מהחלון. אבל הרעיונות מתעקשים להיאחז באדן החלון, בעציץ שעומד קרוב, בחבל כביסה שבאמצע, במצית שנפל מכיס נערת הליווי שהתארחה בביתו, בשבר רהיט. והקול של ריילי: תארו את ניק דרייק מקליט באולפן, אבל הקול הנקי שלו מתערבב בחריקת עצמותיו. הקשבתי לאלבום הזה רק פעם. ייקח זמן עד שאשמע אותו שוב. אני פוחד שאגלה בו מינון כבד של אופטימיות מנצחת. וזה יפסיק את גירוד הפצע בלבי. שאולי אזמין נערת ליווי לביתי. שיט, האם צריכת / יצירת האמנות שלכם היא מתכון לבריחה מהמציאות? האם היא מציאות מזויפת? אני חושב שזה ההישג הרוחני הגדול של האלבום הזה. הוא גורם לכם לחשוב טוב טוב על העניין הזה. "לזרוק אבן בחלון" שר ווקר. לזרוק אבן באשליה. אני חושב שבשורה התחתונה התחתונה, אין הבדל בין "Toy" מהאירווזיון לבין האלבומים הכי גאוניים של, למשל, פרנק זאפה. נכון שמינון העומק, הדימיון, המקוריות של זאפה, הוא פי מיליון פלוס משירי האירווזיון. אז מה? יש רבים שזאפה משעמם אותם ו"Toy" מסעיר אותם. ויש הפוך. איש לא ישכנע אותי שמי שגדל על מחזות של צ'כוב יהפוך להיות ישר יותר, נותן יותר, אדיב יותר, דמוקרטי יותר, חכם יותר, אגואיסט פחות ואכזר פחות ממי שגדל על סטנדאפיסטים ישראלים עלובים. מנוולים יש במפלגת "מרצ" לא פחות מאשר במרכז "הליכוד". את האגואיסטים והדו-פרצופים הכי גדולים פגשתי בבתי קפה של משוררים / סופרים / ציירים. כיף שברחתי משם.

שכחתם את צעדת המחאה של תושבי עיר מסוימת. כשבראשה צועדים תושבים, אנשי שמאל, במחאה על – שומו שמיים – כוונה להקים בשכונת היוקרה שלהם מעון לאוטיסטים? שכחתם את גירוש ערבים מעירם במלחמת השיחרור שתוכנן מראש על ידי מי שאז שלטו בישראל בן גוריון ומעריציו? כמה מבין הישראלים שבסלון ביתם תלויים ציורים של רפי לביא ותלמידיו מואילים לחפש בסביבת מגוריהם אנשים קשישים בודדים שילדיהם מזניחים אותם – ובכל יום שישי להביא להם סיר מרק חם? כשהייתי טירון בצבא, בריצת בוקר בסביבת שכונה "נחלת עדה", שאיש מהדיירים בה לא קרא / היה מנוי על עיתון "הארץ" ולא שמע על אדם ברוך, התעלפתי. הייתם צריכים לראות את תגובת התושבים: הביאו מים, קפה, קרח, שמיכות, כריות – עטפו אותי באהבה, באכפתיות. לעומת זאת, כשנפלתי קשה ברמת אביב ג', שבכל בניין יש לפחות ארבע משפחות שבביתן דיסקים של ניק קייב וספרים של דויד גרוסמן – אף עובר אורח לא טרח לגשת אלי ולשאול, לפחות לשאול, "אפשר לעזור?"

אז קמתי בכוחות עצמי, הנפתי אצבע משולשת וירקתי לכיוון האנשים האלה. זו הייתה יצירת הרוק הכי משמעותית שעשיתי בחיי. לא הבלוג הזה. לא הבלוג הזה. אלך עמוק יותר. לו הייתי, למשל, אוליגרך אוקראיני הייתי מממן גניבת פצצות מימן ומעלה באש את כל כדור הארץ ואת יושביו. קרמטוריום בשיאו. בגן העדן היה משהו מוזר: תפוח עסיסי ומושך, אבל אדם וחווה רקובים. זה לא השתנה מאז.

ראו, התחלתי מריילי ווקר ולאן הגעתי.

זה אוקיי. אני יודע שאני מתרחק. כל יום שישי אני יוצא לצוד פרפרים, לשחרר אותם, ולתת להם לצוד אותי.

ואם זה מעניין אותכם (אני יודע שכן), זו שהתארחה בביתו לקחה שמונה מאות שקל לשעה.

יש בו נס

"אהיה הראי שלך. אשקף את מי שאתה" – לו ריד

ברדיו מקומי אחד שאלו אותי למה אני מצרף משפטים / כותב. בתור תשובה קראתי בקול שורה מספר מתח של יו נסבו. סופר מתח נורבגי. תשעה מספריו תורגמו לעברית. השורה מתוך "רוח רפאים" הספר האחרון שלו שתורגם: "הצורך לעשות משהו, כהסחת דעת או כמחווה של נחמה".

לנסבו המון מעריצים ששמים יד על כל ספר שלו והמון מתעבים. לא קשה לתעב אותו. מקנאים בו. הוא צעיר, חתיך, מיליונר, ויודע לכתוב. כתיבה שלו היא הרבה יותר ממקצוענות. בקריאה מרושלת נדמה שיש בנסבו יהירות, כאילו שמתחת לכל שורה מסתתרות הכרזות. "אי אפשר להפסיק לקרוא ספר שלי". "כל מה שלא ראוי להעלות את מפלס המתח בספרי אני זורק החוצה". מזכיר את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב: "כל יתר הקבוצות מגמגמות לידנו. אנחנו האלופים". אבל יש בספרים שלו רחמים. מסוג אחר מאשר בספריו של הנינג מנקל, סופר מתח שוודי, שמינון העומק שלו נדיר. כמעט בכל פרק של מנקל תיפול על לחייכם דמעה. דמעת צער, רחמים, פחד מזקנה שמתקרבת, ממוות. נסבו הוא לא גדול סופרי המתח הצפון אירופאים, אבל הוא לא תעשיין מילים סתמי. אני חש שספרו הישן יותר "איש השלג" גאוני. דמיון ועומק יותר ממסעירים. גם בגאונות יש דרגות. למשל, לפסנתרן הקלאסי דניאל ברנבויים ביצועים גאוניים לסונטות לפסנתר של שוברט. אבל ביצועים של ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי – גאוניים פלוס. הנגינה של מיכלאנג'לי מזכירה לי את הרגעים בנעוריי כשרכשתי את קלטת סרט הפורנו "גרון עמוק", חזרתי לביתי שמח וטוב לב, הכנסתי את הקלטת ולתדהמתי במקום דפוקי-דפוקי ראיתי שני סרטים מ"נשיונל גיאוגרפיק" על הקוטב הצפוני ויער עבות בדרום אמריקה. זה היה נפלא. קר, רחוק. הזין לא עמד לי. הנשמה עמדה לי. וזה היה חשוב יותר.

מוצדק להיסחף בקשר לנסבו. יש בו נס. הנגינה של מיכלאנג'לי היא נס.

משהו מציק לנסבו. הוא הרבה יותר מאשר מיליונר שוויצר. מה מציק לו? מה הדבר שבאמת חשוב לנסבו לומר? למשל פיתחו את "רוח רפאים" וקראו את העומק האמיתי שבמבט הכי רציני בכתיבתו. השקפת חיים (מוות) נואשת:

"עורה היה כל כך דק ושקוף עד שניתן היה לראות בעדו את רשת כלי הדם העדינה ברקתה. היא הזכירה לו את עכברי המעבדה הקירחים בניסויים לחקר מחלת הסרטן".

"חולדה היא לא יצור רע או טוב, היא פשוט עושה את מה שחולדות חייבות לעשות".

"לכי לך, אני חייב להמשיך הלאה, אמר הארי.
-'לאן?'
השתררה דממה של שניה, כשהתחוור לשניהם שאין לו שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה שלה".
(תרגום מעולה של רות שפירא)

אני כבר מחכה לאלפי טלפונים ממכם: "הרי הבלוג שלך הוא על מוזיקה, מה אתה מעסיק אותנו בענייני ספרים?"

ובכן, הרגע הרוקנרולי המרגש ביותר שחוויתי בשנה פלוס האחרונה קרה בהופעה השניה בארץ של "סייקיק טי.וי". לפני ההופעה אנשים שתו, דיברו, סימסו וכו'. אבל בפינה ישב אבי פיטשון מעיתון "הארץ" ו… קרא ספר. כן. למצוא מישהו שקורא ספר בהופעת רוק. כמעט בכיתי מהתרגשות. אני לא יודע אם זה היה ספר של צ'כוב, אבל בטוח שזה לא היה המצע של מירי רגב. קדימה פיטשון תראה להם.

רבותיי, זהו. לא אעשה את העבודה במקומכם. שווה שתוציאו 98 שקלים ותקנו את הספר של נסבו. הבאתי לכם ראי, מסמר ופטיש. תלו את הראי. התקרבו. עוד יותר. אתם רואים רוח רפאים?

פסיכו

קחו קטע מספר של ריצ'רד מונטנארי (Montanari). סופר מתח אמריקאי אלים ומעולה שעוד לא תורגם לעברית. יש לו קטעים אלימים פי כמה. אם יש בינכם מוזיקאים כתבו מוזיקה לקטע הזה. אם אתם לא מוזיקאים דמיינו מוזיקה שמתאימה לזה וספרו לחברים שלכם. כך, אולי, תעזרו לרוק הישראלי המקרטע. הגיע הזמן, לא?

"הוידיאו קפץ / עצר. אחר כך המשיך. התמונה הבאה הייתה בחדר אמבטיה. די חשוך. מקור האור בא מצד שמאל של המסגרת. מקדימה היה קיר צהוב-חום. חלון אטום. בלי קול. לפתע אישה צעירה באמצע הפריים. לובשת טי-שירט לבן שמסתיר את צווארה. עם שרוולים לבנים. האישה רועדת מזעם. עיניה רושפות. רטובה כולה. במרכז הפריים. עוד מעט תחבוט במה / מי שלפניה.

היא עוצרת.

המבט שלה הופך לפתע מכועס לנפחד. עיניה מתרחבות באימה. מישהו, כנראה זה שהחזיק במצלמה, מניף אקדח קטן בצד ימין של הפריים ולוחץ על ההדק. הכדור הולם בחזה האישה. היא מסתובבת. לא נופלת. היא מביטה למטה בפריחה האדומה. מחליקה על הקיר שמאחור, הדם שלה צובע את האריחים במטח ארגמן בהיר. לאט היא נופלת לאמבטיה. המצלמה מתקרבת לפנים שלה. הם תחת המים המאדימים".

כמי שמאמין שכתיבה על רוק צריכה להזכיר בית זונות שקירות החדרים שלו מכוסים בציורים של ג'קסון פולוק, אני משתדל לצעוד ברחובות אורות אדומים. לפעמים מגרשים אותי. לפעמים מכים. אבל אני משתדל. השתדלו / שדלו גם אתם.

הואלס / הטנגו האחרון

(ד.ק. מראיינת את קובי. חלק שני)

– קובי, הרומן שלך עם עיתוני נייר לא היה מוצלח, נכון?

– לפני כמה חודשים הוזמנתי להשתתף ככותב בעיתון הטוב ביותר בארץ. סימסתי לעורכת את התשובה הבאה: "נסיך סעודי מיליארדר ביקר בבית זונות בצרפת. הניח חבילה על השולחן. היו בה מאה אלף דולר. הנסיך אמר למדאם: 'אם תוך שבע דקות תביאי לי בחורה גמדת, גיבנת, עם עין אחת, רגל אחת ויד אחת, הכסף יהיה שלך'. המדאם חייכה, הרימה שפופרת חייגה ספרה ואמרה: 'ז'קלין, תרדי. יש לך קליינט'. אני הזונה הזו. אני לא מתאים לעיתון נקי, מכובד, מעולה ומעונב. אני מתאים או לבית זונות או לקרקס". אבל בעצם הסתכלי סביבך. על בעלי עסקים, מנהלים, עשירים / עניים, כותבים מוכשרים או לא מוכשרים. אם תגרדי את המסיכות מפניהם, תראי שכמעט כולם זונות. או עובדי קרקס.

– לא ידעתי שאני זונה או עובדת קרקס.

– אני מכיר אותך שנים. את אובדת (באות א') בבית זונות. ובקרקס.

– אתה משתמש המון במילה "אני".

– שאלה נכונה. שימוש נכון בכתיבה עיתונאית במילה "אני" היא הורדת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. יש משהו מרטיט בלגלות ערימת בגדים עזובה, בלילה, על חוף ים. לצערי, רוב מוחלט של המשתמשים במילה "אני" בעיתונים מסירים את בגדיהם רק כדי להציג לראווה את הקעקועים על גופם, את גודל הזין / שדיים שלהם. יש הבדל בין לכתוב איך בצעירותך הותרת על פניך מעט משחת גילוח ויצאת לרחוב כדי שאנשים יחשבו שמישהו זיין אותך וגמר על הפנים שלך. זה שימוש נאות ב"אני", לבין סיפור איך בצעירותך אמא שלך ניגנה בכינור פרטיטה של באך, ובאלבום הראשון של להקת "רדיוהד" יש קטע שמזכיר את זה.

– אתה מרבה לכתוב על מוזיקה קלאסית. נדלקת עליה רק לאחרונה?

– ממש לא. אם אני משתמש במילה "מוזיקה" זה שימוש לא נכון. אני קולט / צרכן של צליל / ים. לפעמים צליל בודד או רצף צלילים קצר, כמעט אף פעם לא יותר משניה אחת או דקה שלמה, שמגלה לי מה באמת קורה בתוכי וסביבי, מה יקרה לי בעתיד גם אחרי מותי. מותי במירכאות.

– מה יקרה לך אחרי "מותך"?

– השאלה מה יקרה לך, לא לי. תקשיבי לסימפוניה העשירית, הבלתי גמורה של גוסטב מהלר. תקשיבי לסונטות האחרונות לפסנתר סולו של בטהובן ושוברט. תקשיבי לרביעיות האחרונות לכלי קשת של בטהובן. שם תמצאי / תשמעי את התשובה.

– אתה מקשיב לראפ / היפ הופ?

– לא. גם לא למוזיקה אלקטרונית. ממה ששמעתי אני יודע שקורים שם דברים נהדרים, אבל הם לא נוגעים בי. זה מרתק מאוד, אבל לא חודר עמוק למעגל הרוחני שלי, מעגל פרוץ מאוד. אגב, ב"גלריה" של עיתון "הארץ", בימי חול, כותב בחור בשם בר פלג על מוזיקה אלקטרונית. לדעתי / תחושתי הוא הכותב החשוב ביותר כיום על מוזיקה פופולארית. מסקרן, מרתק, פותח מעגלים לקרוא אותו, ממש גילוי אטלנטיס. אבל, כאמור, זה מעבר למעגל הרוחני שלי. ניסיתי להקשיב עוד ועוד לדבר הזה, אבל זה נכנס ומיד נעלם ממני. אני לא מחפש ארצות. אני מחפש רחוק משביל החלב.

– יש רוקיסטים / פופיסטים ישראליים ולא ישראליים שאתה ממש מחכה להקלטות חדשות שלהם?

– מעט מאוד. למשל, אני מחכה לדיסקים חדשים של "ריפיוז טו דיי" ו"קאדבר" – מוסיקאי נויז ישראלים ושל אלבומים חדשים של טוני וויקפורד ופטריק לגאס, מי שהיו בהרכב הראשון של "דת' אין ג'ון". וכמובן של חברי היקר אורי דרומר.

– למה?

– במוזיקת נוייז יש הרבה הרס, לכלוך, ייאוש, גרוד פצעים, אצבע משולשת לסדר וניקיון, קונדומים משומשים או הצד האחורי של אוהל קרקס. אני לא רוצה לדבר יותר על ה"למה". המוזיקה של דרומר היא מאבק איתנים בייאוש, בבדידות, בחלומות שנשברו וספק אם יתגשמו, בכיעור שיותר ויותר מכסה אותך. וגם בשיעמום.

– אני מעוניינת שתתעכב יותר על השימוש במילה "אני".

– אני, כלומר, גופי ורוחי הולכים ומתפוררים. אבל ככל שקובי מתקרב למותו הוא חי יותר. משום שהוא לא מאמין במוות. אין מוות בעולם. הדברים ממשיכים. בצורה אחרת לגמרי, אבל ממשיכים. אבל אני עצוב ככל שאני מתפורר. כי בגלגול / הוויה / צורה הבאה שלי, לא אוכל להמשיך לחשוב על הבחורה שאני אוהב. לא אוכל לשמוע את המוזיקה שאני אוהב. "קובי" יהיה במקום אחר, בצורה אחרת. השימוש שלו במילה "אני" הוא ניסיון אולי אחרון להיאחז ב"קובי" שאת ואחרים מכירים. זה נפנוף אחרון שלו בתעודת זהות לפני שהוא נופל לקרמטוריום והופך לאבק. אגב, כפי שאת זוכרת, היה פעם פנזין ישראלי בשם "אבק". ועוד משהו. אני חושב שמי ששולט בעולם זה השטן ולא אלוהים. הבנתי את זה בבהירות כשהקשבתי לביצועים של הפסנתרן הקלאסי ארתור רובינשטיין ליצירות של שופן. אבל אלוהים, עקשן לא קטן, שולח לפעמים טרוריסטים כדי לשים רגל לשטן ולעושי דברו. הטרוריסטים האלה הם האמנים הגדולים באמת. ולא רק הם. גם לוחמי חירות פוליטיים הם כאלה. הפוסטים שלי הם גם תיעוד אדם שמתפורר מבחינה פיזיולוגית ומבחינה נפשית. כמו העולם. ומראה את השברים הפתוחים במקומות הכי אינטימיים ביצירות מוזיקליות. תראי, בצירוף המשפטים / כתיבה שלי אני משתדל להיות כמו אחד שנותן טבעת אירוסין לבחורה שהוא אוהב. רוב הנותנים מושיטים את הטבעת כשהיא בתוך קופסה קטנה עטופה בנייר יפה, לפעמים הקופסה קשורה בחוט. קובי שייך לאלה שמושיטים את הטבעת בלי קופסה בכף ידם הסגורה. כך שבחורה שנוטלת את הטבעת מרגישה לא רק בחום גופם, אלא גם בדופק שלהם. זה מרגש יותר, לא? ברגעים כאלה השטן מפסיד בקרב.
אם אני זוכר טוב המשורר חזי לסקלי שהעריץ את דויד אבידן סיפר שכשהוא רואה את אבידן ברחוב הוא נעמד ומוחא כפיים. אני מוחא כפיים בכתבות שלי לזמרים / ות. אבל בגלל שכפות ידיי שרוטות נוטפות מהן טיפות דם והאנשים / הקוראים סביבי נרתעים. מתרחקים ממני. אולי יש עוד סיבות: אולי אני מסריח?

– אתה בטיפול פסיכיאטרי?

– כדורים פסיכיאטרים הצילו את חיי.

– אוקי קובי. או ז'קלין. תודה לך.

– תודה לך, ליצנית קרקס עצובה.


גרוסמן? הורס?

(לדרור משעני. באהבה)

אולי קרה לכם. מצאתם עצמכם מול שוטר שחייך ושאל בכנות: "הכל בסדר?".

החיוך המפחיד הזה כנראה הוא הסיבה שאני מכור לספרי מתח. לא תגלו בהם יורשים לפרננדו פסואה או לג'יימס ג'ויס. אבל פה ושם בהם שורות שכמותן קשה למצוא בספרות "קנונית": שורות שמאירות את המציאות באור חזק חזק. כזה שספרות "קנונית" חסרה אותו. ששורפות את המסיכות שאתם חובשים כדי לברוח מעצמכם.

מדף ספרי המופת בתחום הזה גדול. פה רשימה של סופרי מופת שעוד לא תורגמו לעברית:
David Goodis, Jim Thompson, Eugene Izzi, Frdrick Brown, Robert Campbell, Robert Ferrigno, Ellen Hart, Loren d. Estlemman, Sandra Scoppetone. זה יהיה פשע לא להפנות אותכם לספרי דון וינסלו שכן תורגם, שפרק ראשון באחד מספריו מורכב כולו אך ורק, אך ורק משתי מילים: "Fuck You". מתי דויד גרוסמן יפתח כך ספר שלו?

אשתדל לשים אור חזק על שורות של סופר מתח שתורגם הרבה לעברית. מייקל קונלי. למרות שהוא מוכר המון, וה"ניו יורקר" כתב שהוא גדול סופרי המתח האמריקאיים העכשוויים (Fuck You מעריצים שוטים, מייקל לא נוגע בקרסולי ג'יימס לי ברק וג'יימס אלרוי), אני לא נשפך ממנו. אבל אשתמש בו להדגמת שורות מאירות, הורסות מסיכות:

"הוא לא יכל להמשיך לברוח. ידע שיש לו תפקיד. והתפקיד היה הכל עבורו".

"הוא זכר את העצים שמחוץ לחלון ביתה שהניחו למרגלותיהם שלג סגול".
תחשבו על השורה הזו. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמזג האוויר משתף בשמחה בסיפור האהבה בינכם לבין בחורה? האין זו הוכחה לאהבה גדולה?

"זה לא הפריע לו במיוחד, משום שכשהתחיל ללכת הוא ידע שיש לו תוכנית חדשה מה לעשות עם חייו". לכם יש?

"רק כאשר ניצל מהבלגן. הבין שבכל זאת כל מה שעבר היה מסעיר. לא בזבוז. וכעת, חיפש סערה חדשה".

"הוא ידע שזה יהיה אלים וכואב. ובכל זאת פתח את הדלת".

"היא הסתכלה בקיר שמאחוריו במבט מרוחק. כאילו מחפשת את החלון שם. אבל לא היה חלון".

ולסיום, מפגש עם מלאך המוות: "כשחזר לחדר כדי להתלבש, מצא שם איש שלא פגש קודם לכן. האיש ישב ליד חלון, עיתון בידו. הוא הניח את העיתון ושאל: 'אתה הירונימוס בוש, נכון?'".
את היתר תגלו לבד.

אתם יכולים לצחוק עד מחר על סופר המתח טום קלנסי, אבל מעטים הסופרים ה"קנונים" שיכולים לפתוח ספר שלהם כמו שקלנסי פתח את אחד מספריו. משפט פתיחה מדהים: "ראיין כמעט נהרג פעמיים בחצי שעה".
תקראו ותקנאו.

תמיד העדפתי את החיוך של השוטר אזולאי ולא ספר של המבקר דן מירון.