קטגוריה: רשימות

בלי

סטלה התמחתה בחריגים. היא יפהפייה. גבוהה, רגליים שלא נגמרות. צעירה. היא לקחה כסף רב בשביל לעשות. היא שווה כל שקל. באו אליה מרחוק. היא הזכירה לי את הזמר האנגלי בילי פיורי (Billy Fury). צנועה, ביישנית, לא מרימה בקולה. כנראה בגלל זה היו לה קליינטים רבים: מצד אחד נמשכו לניקיון, ליופי, לעור הלבן והשיער הבלונדי. מצד שני, יכלו לשפוך עליה (על גופה לפחות) את כל הרוע, התסכול, הפחדים, היעדר האומץ, להיאבק בנשיות שלהם.

או בנשים שמחכות להם בביתם.

סטלה נעלמה. עד היום אפשר לראות את הקליינטים שלה מסתובבים מסוחררים בתחנה המרכזית בתל אביב שם עבדה. הבנות שעבדו שם איתה לא יודעות היכן היא. אחת מהן סיפרה שסטלה נרקומנית. אני לא חושב כך. פעם בדקתי כל מילימטר בגופה העירום ולא מצאתי סימני דקירה. כשהיינו מדברים / מדברות על מה שקורה לנו מעבר לדבר ממנו היא מתפרנסת, היא סיפרה שיש לה שני ילדים מתבגרים. נדמה לי שהיא גרה בירושלים ובאה לתל אביב כל יום במונית.

היכן סטלה?

היכן הניקיון, היופי, העור הלבן, שיער שאינו צבוע, האנשים שאינם צבועים, הדברים שעוצרים לפחות לחצי שעה את כל הרוע, התסכול, הפחדנות, הגסות?

אחרי הדו-שיח הגופני הייתי מבקש ממנה שתתרגם לי שורות של המשורר הרוסי שאני כה אוהב רוברט רוזדסטוינסקי. כמו כל דבר היא הייתה עושה את זה ברצון. אני מתגעגע אליה, ומרבה להקשיב לשירים של בילי פיורי (בתצלום למטה). פיורי היה כוכב ענק בפופ/רוק האנגלי לפני המהפכה שעשו "הביטלס". הוא דעך במהירות, ומת בגיל 42 ב-1983. האלבום "Loving You" מכיל יצירת מופת אחת. השיר "In My Room": "בחדרי… ספר של של סומרסט מוהם… תצלום של אוסקר וויילד ואת לא הבנת… פה אני יכול להיות מי שאני…". שיר לא מוכר אבל הרבה יותר טוב מהלהיטים שלו: "חצי דרך לגן עדן", "קינאה", "קולט", "מחשבות עליך".

כשפיורי שר את "בחדרי" הוא נוגע בעומק נדיר. אני קורא לרגעים כאלה במוזיקת הפופ "לחדור עמוק לנשמה בלי אמצעי מניעה".
גם סטלה נהגה להסיר את אמצעי המניעה מהליטופים והחיוכים שלה. זה לא מקצוענות. זה טוהר.

"עזבו את המקצוענים, הביאו לי את בעלי הדימיון" – אמר אלברט איינשטיין.
את מספר הטלפון שלה סטלה נתנה רק לקליינטים נבחרים. אני לא נבחר בשום דבר ואין לי אותו.
"אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה" – כתב לאונרד כהן.
בבלוג הזה הכרתי לכם את הכיעור שלי, את היופי שלי, ועכשיו הכרתי לכם את המוזה שלי.

להריח דבק

"עיתונים לא נועדו לעטוף דגים מלוחים, אלא להסתיר אקדחים מפני המשטרה". – פידל קסטרו.

1. מכירים את השיר "עשן חודר לעינייך" של "הפלייטרס"?
3. קוראים לי יוהן סבסטיאן באך?
6. לא. כל כך מעט הקשיבו לקול שלי.
2. ב-1979 הופיע הגיליון הראשון של "חמור". הפנזין שלי. דף או שניים. משוכפלים במכונה לצילום מסמכים.
4. הייתי קול כך בודד באותו זמן. גיליונות "חמור" היו בקבוקים שהטלתי לים מהאי הבודד בו גרתי. בעצם הבקבוקים האלה הכילו רק מילה אחת: "הצילו".
5-7. מיותר. אחרים כבר אמרו את זה.
9. היום אני מצטער שבמקום לשגר את הבקבוקים האלה לא שיגרתי בקבוקי מולוטוב. הרי היה ועוד יש כל כך הרבה דברים בארץ הזו שצריך לרסק.
11. "חמור" היה חיקוי לפנזין אנגלי מ-1976 בשם "סניפינג גלו" ("דבק הרחה") שהוציא בחור בשם מרק פרי (בתצלום למטה). דפים מודפסים במכונת כתיבה. אומר פרי: "את הגיליון הראשון צילמתי ב-20 עותקים ועסק במוזיקת פאנק. כשבאתי לחנות תקליטים שישימו אותו למכירה, חשבתי שיצחקו ממני. לתדהמתי, הם שמחו לקבל אותו. אחרי יום התקשר אלי בעל החנות וסיפר שכל העותקים נמכרו. ביקש עוד".

אני לא זוכר כמה "חומרים" הוצאתי. רובם אבדו. הכתיבה שלי אז הייתה טובה יותר: פראית יותר, הזייתית יותר, יותר "ראמונס" מאשר "טוקסידו מון". כלומר, פחות "ארטית". אולי זה לא חשוב כל כך. כשכתיבה היא ממש טובה, כשהמוסיקה היא ממש טובה, הן מעל ומעבר לפראות, הזייה, מעבר ל"ארטיות" או לחוסר ארטיות.

3. כמו המוזיקה של יוהן סבסטיאן באך.
12. כמו המוזיקה של ג'רג' ליגטי, עליו אספר לכם בעוד כחודש.
13. מספר בלי מזל.
14. אני כורע על ברכי לפני חושך. לפני בור ללא תחתית. עוד ועוד אני חושב שהעולם הזה הוא מאפרה לתוכה חוצנים שמתקדמים פי כמה וכמה מאשר הגזע האנושי משליכים את אפר הסיגריות אותן הם מעשנים.

אתם קולטים שהטקסטים שלי הם שיעול, נהמה חנוקה, נפנוף יד שמנסה לגרש את העשן מסביב?
יש לי כשש מאות עוקבים. זה הרבה. אני עוד לא מאמין. פנזינים תמיד מזכירים לי כינור או צ'לו: סה"כ ארבעה מיתרים, אבל איזה עושר, איזה חוויות חזקות הם מספקים.

16. כעת במוזיאון הרצליה תערכות פנזינים. ענת גורל-רורברגר היא האוצרת.
15. באותו מוזיאון עוד תערוכות רבות קסם של יעקב מישורי, מישל אופטובסקי (אוצר: אורי דרומר), שרון פדידה.
100,000. תערוכת הפנזינים היא הצהרה פוליטית חריפה. לא עוד לתקתק במחשב ולהעביר טקסטים אליכם הביתה, כשאתם יושבים מוגנים בביתכם מול מסך זכוכית. אלא לרדת לרחוב, לחלק אותם לאנשים, להתחכך באנשים, להתווכח פנים מול פנים, לפעמים לחטוף מכות, גם לתת, כשהפנזינים פוליטיים. הרחוב הופך ליותר ויותר אלים. הימין הקיצוני משתלט עליו. לחלק פנזינים כאלה זה לא לפחד להילחם ב"לה פמיליה". להילחם בידיים. לא רק בתקתוק מילים במחשב. פנזין הוא לא בלוג. הוא הדבר האמיתי: הוא הכרזת רחוב: "אני לא פוחד ממכם. אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לעמוד מולכם בחזה חשוף". הוציאו פנזינים. חלקו אותם ברחוב. שברו את הזכוכית שמפרידה ביניכם ובין החיים האמיתיים. או לפחות תציירו עליה סימן שאלה. עד שייצא לאויבים שלנו עשן מהאוזניים.

סגול כהה

את מי אתה ממש שונא?

לפעמים אני פוגש אנשים שקוראים את הבלוג שלי. חלקם רושפים אלי שנאה: "למה לכל הרוחות אתה לא כותב על ניק קייב / בואי / סחרוף / מאיר אריאל?".

ובכן, לכל הרוח, אני חושב שאין טעם לכתוב / לצרף משפטים על מי שכולם כותבים. לא רוצה להיות לבנה בחומה. רוצה להרוס אותה. כבר "כתבתי" שאני מושפע בזרם בעיתונות רוק אמריקאית שנקרא "Trash writing". יש קולנוע טראש, טראש מטאל ועיתונות רוק טראשית. עירוב בין שורות פיוטיות יפות יפות ושורות תמוהות / מקושקשות. פנינים יקרות (מזויפות?) בתוך ערימת זבל (אמיתית?). מכירים סרטים כמו "הענקית הגיבנת בעלת עין אחת מול גודזילה הירוקה"? סרטים כל כך גרועים שהם הופכים למשהו מדליק, שובר מוחות סטרייטים, פורע אלה שצורכים רק מה שבין ברגמן לג'רמוש. טראש שמפתיע, מצחיק, מדכא, מעצבן, משעמם, מרתק, מיוחד מאוד. מיוחד מאוד. MAD. חץ מורעל למוח.

אנשים פותחים פוסט שלי ומחכים לקרוא על "ג'יזוס ומרי צ'יין" ואני מפיל עליהם את:

רונאלד בראוטיגם. פסנתרן הולנדי. ראו תצלום למטה.

"ספר אותי כך שלא יראו שהסתפרתי" אומר בראוטיגם לספר שלו. קליק קלאק ותלתלים אפורים נופלים לקרסוליו. הסדין שהספר כרך סביב צווארו של בראוטיגם בצבע סגול. יוזף היידן, שבראוטיגם מנגן נפלא את יצירותיו לפורטהפיאנו, סיפר שמוצרט היה מכור למרוצי סוסים. אז תקשיבו לבראוטיגם מנגן את הסונטה מס' 53 של היידן. לפרק הראשון, הספידי שלה, שמישהו בירחון המאוד רציני למוזיקה קלאסית "גרמופון" קרא לו "אמא כועסת על בת עשרה שצבעה שערה לסגול, מושכת את הנערה לכיור ובכוח מנסה להסיר את הצבע משערה".

אני חושב אחרת כשאני מקשיב לפרק הזה.

אני לא רואה סגול.
אני לא שומע דהרת סוסים.

אלא אני רואה / שומע את ג'ון קייל מנגן בקלידים את הפתיח ל"מחכה לאיש (ספק הסמים) שלי" של "מחתרת הקטיפה" ובכל פעם מוסיף / משנה טיפה. לפעמים טיפה טיפה ולפעמים טיפה גדולה. כמחרוזת דמעות שנערות בודדות ודחויות נאלצות לענוד לצווארן.
היידן וג'ון קייל?
כן. למה לא?

אני מוכן לסלוח לצרכני מוזיקת רוק בני 14-20 שחושבים שהמוזיקה נולדה עם צ'אק ברי והגיעה לשיאה עם "הביטלס" או ה"ראמונס". אבל קשה לי לסלוח לעיתונאי רוק שעברו את גיל הארבעים ולא רוצים להקדיש יותר מדקה למוזיקה של ארל בראון, כריסטיאן וולף, גלינה אוסטוולסקייה, אביה קופלמן, אריק שפירא, נעמי באבד, קלוד ויוויה, יוסי מר חיים.
לעיתונאים הנ"ל חסר צבע בקשת (סגול?). אני מקווה שאתם, הקוראים שלי, פרחים שנפתחים רק בלילה. בראוטיגם אוהב מאוד לנגן בפורטהפיאנו. זה פסנתר שעתיק יותר מפסנתר מודרני. בדרך כלל מנגנים באולמות קונצרטים בפסנתר מודרני. לפורטהפיאנו צליל קטן, יותר צנוע. "זה טי-שירט עם כתובת ממזרית עליה" – אומר בראוטיגם. יש לפסנתר הזה יופי רחובי, יופי רעב, בלי איפור. טי-שירט של ה"ראמונס" אם מותר לי לפתות אתכם, שמכורים לרוק, להקשיב למוזיקה קלאסית.

מותר לי להראות לכם שבקשת שלכם, יפה ומבריקה ככל שתהיה, חסר מיתר.
או שאולי לי חסר בורג במוח.

הליכה לקיסריה

וועד ההורים בבית ספר שבו אני מלמד ספרות התעקש. לשלוח נציג מטעמו להיות נוכח באחד השיעורים שלי. הורים טענו שהשיעורים שלי פראיים יותר מדי. המנהלת נכנעה לדרישה. לא הזיז לי. הפרויקט אותו התלמידים ואני מבצעים הוא הרחק מעבר לתוכנית הלימודים הסטרייטית. הרי היא תמיד סטרייטית. התלמידים ואני, כבר שנה שלמה, עובדים על תרגום משותף לספר "מכונה רכה" של וילאם בורוז. כל שיעור אני פותח בהשמעת קטע מוזיקה שלדעתי מפעיל את דמיון התלמידים בפול ווליום. התחלתי עם הפרק הראשון בסוויטה מס' 1 לצ'לו יחיד של באך, בביצוע נדיר בעמקותו של היינריך שיף (שמת לפני כחודש, בן 65). הצ'לו החורק שלו נוגע חזק בייאוש, בתחינה לעזרה ב"בריחה" לגן עדן מלאכותי / ממשי, כאילו (אולי כן?) הוא קיים, וכל זאת בדקה חמישים ושש שניות בלבד. בשיעור האחרון השמעתי להם את הקטע בן ה12 דקות "Baby Please Don't Go" מהאלבום "Easy Does IT" של אל קופר. אלבום ישן מאוד ומוזר מאוד. על הקטע הזה קופר העיד: "קטע מטורף. צריך למלא את הראש בחומרים מסוימים לפני שמקשיבים לו". קופר, אם אתם לא יודעים, הוא מוזיקאי ותיק, שנגינת האורגן שלו ב"כאבן מתגלגלת" של בוב דילן בלתי נשכחת. הוא הקים גם את "דם יזע ודמעות" שלפחות בגלגול הראשון שלה עודנה מרשימה ביותר. כדי לא להיות מופשט מדי הנה משהו מהעבודה המשותפת בתרגום בורוז:

"העלה באוב את הגרמני שלך. ירק קשתות של פני, מגפים מקועקעים, תהליכים נורדיים, מציגים אנושיים, אמני טרפז. פרוצות מכל המינים מפצירות מפסי רכבת בימתיים וגלגלי מעבורות שם הם משכירים, מעוקבים, דוחפים מעלה חור גבר מכוסה בענן קיטור. מושכים לנשימות שרוולים חולפים, מטים מחוץ למנהרת האהבה מנופפים קונדומים של שפיך. הומואים זקנים עיוורים עם חורי הצצה מלוכלכים מורכבים בשקיק עיניהם, לובשים מסכות של קשתות פני ומגששים אחר תרנגול פועם של נער בידי מתכת קרות, מרחרחים שקועים במחשבות מושבי אופניים בכלב צייד אפגני עייף, חוזליטו הפורטוריקני מתגלה מבעד רגליים. רוח רפאים של בוץ יושב עירום על מגפיים מקועקעים, המחלה פשטה. עיר חונקת זו. דרכים לקבור אחד שמגלה".

להקשיב לשיר הנ"ל של קופר זה כמו להציב בכיכר דיזנגוף בתל אביב פסל ענק של חמור, להושיב עליו את חברי מערכת העיתון "ישראל היום", ולשכנע את החמור לדהור לכיוון קיסריה. גר שם מישהו מאוד חשוב שלא אומר את שמו.

אז תלמידים, מורים וגם הורים דואגים: אל תשכחו את המשפט של הסופר ס. יזהר: " חינוך זה ללמד לשאול שאלות. לא לספק תשובות".

הברק

תרגמתי לכם שלושה שירים של האמריקאי רוברט קרילי (Creely). 1926-2005. בגיל שנתיים איבד את עינו השמאלית. הוציא יותר משישים ספרי שירה ופרוזה. כותב שהושיט ידיים רחוק רחוק כדי לתת, לא כדי לקחת. כעת הקשיבו למוזיקה של מקס ברוך. גם הוא הושיט כדי לתת. דיסק חדש, מרתק, מיצירותיו הופיע לא מכבר (ראו תצלום למטה). כשאתם מקשיבים לו, הברק שאתם רואים הוא הרגע בו ידיו המושטות סודקות את העננים שמכסים את החיים שלכם.

לא עכשיו

אני יכול לראות אותך
שעיר, שרוע, פגיע
אבל איך הגעת לשם.
לאיפה צעדת לבד,

למה לא חיכית
לאחרים שיחזרו לביתם
שילכו גם הם, הם היו
מוכנים ללכת איתך.

בבקשה

בוא נלך, אלוהים.
זה שיר בשביל המשורר קנט פטשן.
הם יורים באנשים בכל מקום.
אנשים אנשים אנשים אנשים.
זהו שיר בשביל אלן גינזברג.
אני רוצה להיות במקום אחר, מקום אחר.
זה שיר אודות סוס חסר כוח.
אומלל. זקן. עייף. סוס.
אני רוצה לשוב הביתה.
אני רוצה שאת תשובי הביתה.
זה שיר המספר את הסיפור,
והוא הסיפור.
איני בטוח. איבדתי את הדרך.
אילו רק היו עומדים בשקט ומרשים לי.
האם את מאושרת, עצובה ולבד,
לא מאושרת, בואי בבקשה.
זה שיר לכל אחד.

******

הזמן הזה, המקום
הזה, האחת
הזאת.

תחתונים

היין המשובח בעולם נמזג לכוסות סדוקות. פיוט של חדר לידה. אלה הגדרות אפשריות לספרות מתח. היו וישנם גאוני כתיבה בתחום הזה. לדוגמה: ג'ים תומפסון, דיוויד גודיס, בעבר וג'ף אבוט וג'יימס אלרוי בהווה. אבל מספיק לקרוא ספרים כמו "ספר האי נחת" של פרננדו פסואה ו"חזיונות שווא" של הסופר ההולנדי ברנלף (שם עט של הנדריק יאן מרסון) שהופיע בעברית ב"עם עובד" לפני ארבע שנים, ספר שאסור לכם להחמיץ, כדי לדעת שמינון העומק והיופי בספרות שאינה ספרות מתח גדול יותר. אל תחמיצו מאמר ענק של דן מירון, בחוברת כתב העת "הו" מס' 3 שמרטש את ספרות המתח.

לכנר פנחס צוקרמן יש ביצועים שנוגעים חזק בגאונות. אבל הוא לא ישה חפץ.

אז מה? בואו נדבר על אהבה:

ספרות מתח היא אחד הדברים המעטים שנותנים טעם יותר ממשכר לחיי. אחד הסופרים שהכי טעימים לי הוא רוס מקדונלד (Ross Macdonald). 1915-1983. אהב לצאת למסעות מחוץ לארה"ב. בגיל 23 התחתן עם נערה קנדית שמוכרת היום כסופרת נהדרת: מרגרט מילר. שמו האמיתי: קנט מילר. הוציא הרבה ספרים, נערץ על ידי כותבי ספרי מתח. כחמישה עשר מספריו תורגמו לעברית, רובם בהוצאת "בוסתן" בשנות השבעים במאה שעברה. אני מכיר עבודת דוקטורט אחת שעוסקת באחד המשפטים המפורסמים שאמר: "הדבר הכי חשוב בספר מתח הוא לא הבלש ולא הרוצח, אלא הגוויה". סופר צעיר ממעריציו סיפר איך פגש ברוס במסעדה ידועה, והמשפט הראשון שרוס אמר לו היה: "אם אומר לך שאני יושב מולך בחליפה מגוהצת, אבל אני לא לובש תחתונים, איך תגיב?".

הסתכלו היטב בתצלום שלו למטה. מה אומר לכם החיוך שלו? איך תגדירו אותו: חיוך צופן סוד? אילו סודות אישיים הוא מגלה בספרים שלו? אגב, היו עוד שני מקדונלדים מפורסמים בספרות בלש: ג'ון די מקדונלד וגרגורי מקדונלד. עוד אגב: הגדרתי פעם עיתונאי רוק טובים באמת ככאלה שלא לובשים תחתונים ולכן יכולים להעיד בהצלחה על השפשוף המטריד של בד המכנסיים באיברי המין שלהם. והעדות הזו היא הכתיבה שלהם: מעצבנת, מפריעה, חסרת הגנה, מפרקת הגנות. אולי לכך התכוון מקדונלד באומרו: "אני לא לובש תחתונים".

ספרות מתח כדבר הכי קרוב למוזיקת רוק. ספרות מתח כדבר הכי קרוב למוזיקת רוק. אביא כעת ציטוטים מספרי מקדונלד שיצאו בעברית כדי להראות לכם את הכתיבה היפהפייה שלו. זה לא יופי משקר, זה יופר שכמעט משכר. את מה שנמצא בספרים שלו מתחת ליופי, עמוק יותר מהיופי, אפשר לתאר כרגע בו אחות חדר הלידה, אחרי שמסרה לאם היולדת את תינוקה, ניגשת למסדרון בו אמור לחכות אביו של התינוק, ומוצאת את המסדרון ריק. ריק מאדם. רק הקירות נושמים בכבדות. ואת הנשימה הזו רוס מקדונלד הופך למילים. אז הנה היופי שאצל מקדונלד לפעמים מכוסה במוזרות:

"האור היה ספון אור והצבע הירוק העדין של צמחי האננס הצעירים דמה ללחש הבטחה בשדות. גזעי הדקלים התרוממו היישר אל השמש, כשיר בקול גבוה. אבל לאורך הדרך פוזרו פה ושם צוקי סלע וולקני, במיוחד כשהגבהנו, כאילו הגהנום מתקרב אל האדמה".

"הבתים מבחוץ נראו כמו שנראו תמיד. החזיתות היו מקושטות ומתנשאות, כגבירות יהירות הלוקות במחלת הזיבה או העגבת".

"חלון הזכוכית שנקבע בפסגת דלת העץ הגבוהה נצבע שוב ושוב וזרח בצבע לבן כעין שנסתמאה מחמת מחלה".

"בקליפה הריקה של בניין שרוף היה משהו שעורר בי רטט, כגרעין שממה בלב העיר".

"הוא ניצב כשגבו אל הדלת, אור התקרה האדום האיר את דמותו כמו שמש קטנה ומזוהמת מתאימה בגודלה לעולם שבראשו".

"ראיתי את מריו יוצא ממכונית השריף וסוחב אחריו את האימא שלו, כאילו תפס בלון".

"אי נוחות פנימית קרנה ממנה. ניסתה לחייך. השיניים בין שפתיה הפשוקות דמו לעצם לבנה הנחשפת בתוך פצע".

והיות והבלוג הזה קשור למוזיקה, הנה עוד שורה יפהפייה של מקדונלד: "להקה המורכבת מפסנתר, בס, חצוצרה ותופים ניגנה משהו מתקדם… דומה כי ארבעת המוזיקאים הבינו זה את זה. מפעם לפעם הם חייכו ונדו בראשיהם, כאנשי חלל העוברים בלילה".

מי ירה בפסנתרן?

רצח?
התאבדות?

סמל עדי אסולין, מבכירי הבלשים במשטרת רמת גן, בחן בעמקות את הגוויה שעל המדרכה. הגבר המת נראה מוזר. במבט אחד אסולין העריך את גילו בשלושים. במבט נוסף חמישים.
אסולין שלף מכיס המת ארנק. שלף את תעודת הזהות. "קובי אור" קראו לאיש. "הה" אמר אסולין. "זה הבחור שכותב אחרת על מוזיקת רוק".

החור ברקתו של קובי נראה מכוער. פצע ירייה מטווח אפס. אסולין חשב שייתכן וזו התאבדות אבל היכן האקדח? אין אקדח. אסולין נזכר בשורה שקובי כתב: "כתיבה ראויה על רוק זה להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים".
אבל איפה האקדח?
האם אנחנו בגן עדן?
יש אלוהים?

סמל אסולין נגע בהיסוס בכיפה על ראשו. הוא התכופף והפך את הגוויה.
דיסק התגלה מתחת לגופה של קובי. מוסיקה של מוצרט. בגלל שאסולין מאוד אהב את הכתיבה של קובי (אולי כי הוא גילה בין השורות כמיהה של הכותב לחזור בתשובה), הוא החליט לקחת את הדיסק. להקשיב לו, לכתוב עליו, ולחתום על הרשימה בשמו של קובי.
וזה מה שיצא:

כאשר פסנתרן שוכח את אצבעותיו. כשהוא שוכח את מוחו. את ליבו. את הרגש שלו. את הפסנתר. את המלחין אותו הוא מנגן. רק אז הוא מסיר מסך. איזה מסך? את המסך שמסתיר את המהות האמיתית של הדבר (או הלא דבר) שקרוי "העולם סביבנו". בהספד שנשא המלחין ארנולד שנברג על קברו של גוסטב מהלר הוא דייק במילים – במילים קשה לדייק. אולי משום כך רוב הרומנים, שירים, קטעי עיתונות (כולל עיתונות רוק) הם סתם פלברות. אמר שנברג: "מהלר, במוזיקה שלו, הצליח לעשות מה שאנו לא הצלחנו: להרים את המסך שמסתיר את מה שבאמת מסתתר מאחורי התופעות".
מעט מאוד פסנתרנים מצליחים בכך. אחת מהם היא הפורטוגלית מריה ג'ואאו פירש (בתצלום למטה):

– "את מי את מנגנת כעת, מריה?"
– "לא ידוע".

שימו לב: היא לא אומרת "אני לא יודעת". היא אומרת, וזה הבדל ע-נ-ק: "לא ידוע".
"יופייה אינו ידוע". יש שיר כזה של נתן זך. שמשאיר את הכיעור, אבל גם את היופי, הרחק מאחור.

יש הרבה מאוד מוזיקאים, משוררים, סופרים, ציירים, שבונים דלת, פותחים אותה לפניכם ואומרים: "תיראו". אבל יש מעט מאוד מוזיקאים וכותבים שפשוט פותחים דלת שכבר קיימת, אבל שאתם לא מסוגלים לראותה בלי עזרתם.

מריה ג'ואאו פירש היא כזו. הקשיבו איך מנגנת את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 23 של מוצרט. הקלטה משנות השבעים של המאה שעברה. אדם שמנסה לשקם את הריסות חייו. אבל זו רק התחלה. פירש מגיעה לאותו מקום שפסנתרן ענק אחר, ארתור רובינשטיין, הגיע באחד הראיונות שנתן:

– "מר רובינשטיין, בתור יהודי, אין לך חשבון עם אלוהים?"
– "כן. גם למוצרט היה חשבון עם אלוהים. תקשיבו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 שלו".
– " אבל יש רגעי אושר, נכון?"
– "כן. כנראה שרגעי אושר הם הדרך של אלוהים לבקש מבני אדם סליחה".