קטגוריה: רשימות

התלמיד

היכנסו לחבק אותי. אנשים מוכשרים: שרון קנטור, שאול בצר ואחרים, נתנו לי שי לפני שבוע. את פרס "ברווז הזהב ליצירה עצמאית על שם דודו גבע – פרס מפעל חיים". התגובה הראשונה שלי כשאמרו לי את זה, הייתה להיזכר במשפט שאמר השחקן ג'יימס דין: "אנשים מחייכים אלי, לוחצים את ידי, אמרו שבחים. אבל כשחזרתי הביתה והיבטתי בראי, אמרתי: לעזאזל, מה הם מוצאים בגמד מכוער כמוני?". גם נזכרתי במה שאמר פרדי מרקורי בפעם הראשונה כשפגש בנסיכה דיאנה: "היא כל כך יפה, אבל מה יש לי לעשות עם היופי הזה?".

כעבור יומיים הבנתי דבר חשוב. אף פעם לא רציתי לכתוב. רציתי להיות ציפור שמרחפת גבוה בשמיים, גבוה יותר ממגדל כולבו שלום. מרחפת לבד. לכן לא הקמתי משפחה. נזכרתי באזהרה שאדם ברוך אמר לי: "כתיבה היא לא זינוק לשחקים. היא רק להקים אוהל על שפת ים המלח". משפט מדהים.

אם מדברים על כתיבה. תמיד התנגדתי לאמירה של הסופר מרק טוויין: "ההבדל בין מילה כמעט מדויקת בכתיבה לבין מילה ממש מדויקת הוא כמו ההבדל בין מפסק חשמל לברק".

אני בעד חריקות ופספוסים בכתיבה. זה אמיתי, מרגש יותר. כמו בחיים. אני מאמץ את דברי העיתונאי האנטר תומפסון: "ההבדל בין אסלת בית שימוש לבין הכיסא החשמלי הוא שרק מהראשונה אפשר לקום ולהמשיך בחיים המטופשים שלנו".

קול הבלוג שלי הוא על ריחוף ונפילה. בסוף הפוסט הזה ציור של יורם הבר ז"ל, מאושיות חנות האוזן השלישית שנפטר בגיל כל כך צעיר.

הבלוג שלי הוא גם חיבוק לעיתונאי הרוק האנגלי הנערץ עלי ניק קנט (Nick Kent). הוא לימד אותי שכתיבה אישית טובה זה להיות האדם היחיד ששרד בעולם אחרי מלחמה גרעינית ומשחק שחמט עם מלאך המוות. אם האדם יפסיד, הוא יצטרך לקפוץ ממרומי מגדל אייפל ששרד. אם ינצח, גם אז יהיה חייב לקפוץ משם, אבל לפני זה תינתן לו אפשרות לתאר בכתב את המשחק ואת הקפיצה. והתיאור הזה יישאר לנצח.

הייתי תלמיד טוב?

דמעות לפחדים

לא חשוב אם אשתדל. הרי הכיף נגמר. בראי קובי נראה כבן שמונים. תוך כמה חודשים ההליכה שלו תיגמר. באוטובוס קמים לכבוד הגיל שלו. לחשוב שהוא טיפס על צופים כדי לגעת ברגל של איגי פופ בפעם האחרונה שהופיע פה. נראה אם יתקין מדרגות חשמליות בביתו. קל יותר להעלות / לרדת לקומת הקרקע בביתו? חבילות דולרים שתולעים חיררו גילה במרתף הבית מאבא שלו. שהסתיר חלק מהמיליונים שהרוויח משדות פרג בקולומביה. ב1989 אבא אירח פה שלושה קולמביאנים שהיוו את ראשי הצבא הפרטי שאבא החזיק בקולומביה. כדי לשמור על השדות שלו. על המעמד הרציני שלו בברוני סמים שם. "אסור אסור" אבא אמר לו כשקובי שאל אותו למה עם כל כך הרבה מיליונים הוא לא קונה לעצמו מכוניות פאר, וילה בקיסריה, פילגשים בנות עשרה. "אסור" זו המילה שקובי הכי מתעב. עכשיו תראו: הכל מותר. להפוך דעות. משפטים. סדר. הנחות מה זו עיתונות מוסיקה טובה. מה זו עיתונות מוסיקה גרועה. לשפוך דימויים ("כמו"). מותר לעשות צחוק מדימויים (פאקינג שיט, למה לעמיחי היה חשוב בשיר שלו לכתוב "אחר כך שתקו כצעדים מתרחקים" ולא להסתפק ב"אחר שתקו?". ראו מה עמיחי עולל: ממנו יצאו מאות עמיחימים בגרוש, צדק מנחם פרי שאמר שבשירים הממש גדולים של אלתרמן ועמיחי, שני אשפי דימויים, הדימוי הוא רק תחנת ביניים. לא תחנה סופית. יש משהו עמוק, חשוב יותר בשיר שלהם. אצל החקיינים שלהם הדימוי הוא התחנה הסופית. חוץ ממנו אין כלום. לכן, החקיינים האלה יעלמו בסוף למרות שחלק מהם עוד מפריעים לנו כבר עשרות שנים, הם כמו (הנה עוד דימוי) בעלי שדות פרג בקולומביה שהקוקאין במקום לעשות ממנו כסף, סתם להם את האף ושלח אחריהם את הFBI).

אוי, אבא אבא, למה הסתרת את עשרות המיליונים שלך באיי קיימן ובשוויץ? מתת בלי צוואה ואני לא יכול לומר לבנקאים את מספרי החשבון שלך.

לו הייתי צעיר ב40 שנה הייתי מחפש וגם מוצא סגנון כתיבה על מוסיקה באמת חדש, באמת אוונגרדי, הפוך מהקשת הכמעט דהויה של הסגנונות הקיימים: סטרייטים, ניו ג'ורנליסטים, פירוט מה עושה הפסנתר כשהזמר שר הברה מסוימת ואיך מגיב לזה הבסיסט. נו כותבים צעירים, עשו משהו חדש. תפתיעו. תרעישו. את (הופלה! עוד דימוי!) פרחי הפרג תעקרו. תגדלו בצלים. לפחות שיהיה דבר שיגרום לכם לדמוע. שיהרוס את שביעות הרצון שלכם. את הנמנום. מתי בפעם האחרונה בכיתם?