קטגוריה: רשימות

מהפך

אבל המזרקים שלו בפנים.
הציציות שלו לא בחוץ.

השורות הבאות הן של ישראל אלירז. משורר גדול מספר שלו "בשבח הדברים החולפים". "אני רואה דבורה נושאת / את תמונתך". משורות האהבה הכי יפות בעברית. השורה הבאה היא של אנדריי ווזנסנסקי. משורר רוסי גדול. "השחף הוא הבקיני של אלוהים". פה הן גם מתארות את דרך שירתו ונגינתו של ג'פרי לי פירס ז"ל, זמר וגיטריסט להקת "גאן קלאב". פירס, בנשימה אחת, יכל לתאר אהבה קיימת וגם לספר על העדרה. יכל לתאר את מציאות אלוהים ואת העדרו.
הציציות שלו לא בחוץ.
אבל המזרקים שלו בפנים.

אמנים גדולים יכולים להקפיא באוויר לשניה, דקה, שעה או יותר דברים כאלה. אנחנו, אנשים אחרים, מקסימום יכולים להקפיא ולשאת איתנו מראות הפוכים. מוסיקה הפוכה. רוצים דוגמה? הנה קטע מהספר "סטאלג 13", מהמפורסמים בספרי סטאלג שהיו מאוד פופולאריים בארץ בשנות השישים במאה שעברה. כמה מהם הוחרמו על ידי המשטרה. כיום הם נמכרים לאספנים במאות שקלים. גם זו ספרות:

"כתפייה הדקות והמעוקלות והעצמות התפצחו בנפץ מכוער. היא התמודדה ופיה נפער בצריחת פלצות. בכף ידו חסם את לועה והצעקה נבלמה… 'כלבה נאצית זקנה, מכוערת וחולה…' מלמל לתוך אוזנה ולפת פתאום בשתי כפותיו את גרונה הדק. הוא חנק אותה לאט לאט, מניף אותה כשרגליה מתנודדות במרחק טפחים מן הרצפה והמחזה קיבל צביון קריקטורי של תליה אכזרית… שטפי דם התחוללו עכשיו במוחה ונוזל מצחין פרץ מנחירי אפה וטינף את אמות ידיו. הוא נרעד וסיים את הדבר בלחיצה אדירה.לשונה של ברטה, נשלחה החוצה כמוקיון משעשע ואיבריה נתרפו כמטליות לחות. הוא השליך אותה על המיטה וירק החוצה".

נראה אותכם הופכים את התמונות האלה.

סם / סון

לא הגענו עוד לתחתונים. אם לא תפריעו לעצמכם כשתקשיבו לנגינת הפסנתרן סמסון פרנסואה את המוסיקה של דביוסי תראו את כתמי הזיעה מתחת לבתי שחיו. לא כי הוא מרים את ידיו. הוא איש שלא הרים ידיו בכניעה. גם לא כדי להצביע על מלאכים טסים או עומדים. זו נגינה מלוכלכת ולכן יפהפייה. "זה לא גלי ים, לא ילדי פיות. זה בן אדם" אמר קלוד דביוסי על יצירותיו. ועוד לא הגענו לתחתונים. למוסיקה יש ריח? לצירוף מילים על מוסיקה יש ריח? קובי שונא מי קולון. "רגלי המשוררים מסריחות כי השירה בלתי רחיצה" שר השנסיונר הצרפתי ליאו פרה. סמסמון פרנסואה הרוק-גראז' של הפסנתרנים הקלאסיים. הסופר יז'י קושינסקי ("הציפור הצבועה", "להיות שם") כשדיבר בפני תלמידים נהג לעבור ביניהם ולקרב לאפם ראי. "כדי לראות אם הם נושמים" – אמר. אחת הסיבות שאני לא מסניף קוקאין היא כדי לשמור על חוש הריח שלי. להיות מסוגל להריח את הטבע. את טבע השיחים. את טבע האדם. את טבע הצלילים. פרנסואה מת בן 46 ב-1970. אל תתעצלו לחפש ביוטיוב הופעות שלו. חייו הפרטיים… ובכן, לו היה מוציא אוטוביוגרפיה היה קורא לה "סיפור על אהבה וחושך", כאשר כרך אחד היה על אהבה וארבעה על חושך. לו "קרמטוריום" היה מעניק פרס "מזרק הזהב" לפסנתרנים, הוא היה מקבל אותו בקלות. לקובי הוא הזריק זהב גם לאוזניים.

הנהר. רוברט שומן.

נדבק בעגבת. אחרים טוענים לסיבה אחרת. ב-1832, בגיל 22, הקומפוזיטור הגרמני רוברט שומן לא יכל יותר להשתמש באחת מאצבעות ידו. מכשיר מיוחד שפיתח כדי להגמיש את אצבעותיו הרס את הקריירה המבטיחה שלו כפסנתרן וירטואוז.

שנה אחר כך ניסה לראשונה להתאבד. התאבדות הייתה מוכרת לו. אחותו התאבדה כשהיה בן 16. ב-1840 הוא מתחתן עם קלרה ויק, בת העשרים, בתו של מורהו לפסנתר ופטרונו פרידריך ויק. זו הייתה אהבה אש, שגברה על התנגדות האב שגירש אותה מביתו. רק ב-1843 קיבל האב את חתנו ובתו. שנה אחר כך שומן מתמוטט נפשית. פוחד שמנסים להרעילו, לא מעז לגעת בחפצים עשויים מתכת. ב-1854 מנסה להתאבד בקפיצה לנהר הריין. אשפז עצמו במוסד לחולי נפש. שנה אחר כך נופל קשה למצב פסיכוטי. ב-1856 מת. בן 46.

תקשיבו לסימפוניות, שירים, שלישיות וכו' שלו. הסונטה הראשונה לפסנתר. אני ממליץ על ביצוע הפסנתרן מארי פרהייה. תקווה וייאוש בנשימה (במשפט, במילה צלילית) אחת. מי מנצח בסוף?

תקשיבו כעת לפרק הראשון בקוצ'רטו מס' 9 לפסנתר ותזמורת של מוצרט בביצוע הפסנתרן רוברט לוין שמנגן בפורטה פיאנו. זה תיעוד אדם שביתו וחייו הולכים ונהרסים. הפרק השני מלא ייאוש. המוסיקה של שומן די אחרת. היא איש מטפס בקושי על ערימת האבנים הגבוהה שנותרה מביתו / מחייו ההרוסים. מטפס יותר ויותר גבוה. כשמגיע לפסגת הערימה הוא שולף משקפת כדי לחפש את האישה שהוא אוהב. הוא מחכה לראות אותה. להושיט יד ולגעת בה.

יותר ויותר גבוה. גם זה סוג של טיסה. יש אנשים כאלה. שמחכים שממרום ההריסות סביבם יבחינו באיזשהו תיקון. באיזושהי ישועה.

אני חושב שאני דומה להם. מקווה שדווקא מתוך המשפטים ההרוסים שאני מצרף אראה אופק בהיר. את הבחורה שאני אוהב.


וריד צוואר. קוואנאז'.

אסי דיין מביים גירסה חדשה לסרט הפורנו "גרון עמוק". בתפקיד הראשי: יאיר נתניהו. אסי מכניס לפה של השחקן תזות פוליטיות אולטרא שמאלניות. כך צריך להיראות היום פנזין טוב. לכן "קרמטוריום" הוא לא מהדורת אינטרנט של הפנזין הנשכח שלי "חמור".

בתחילה הוא ניסה להיות. טקסטים שהם בקבוקים שניצול מספינת שודדים טרופה באי בודד מטיל לים בתקווה שיגיעו למישהו. בכל בקבוק גיליון נייר ובו מילה אחת: "הצילו". אבל אחר כך הגיעו עוד ניצולים, גם שוטרים ופסיכיאטרים, וסוחרי נשים וגברים. קובי בנה מטוס מנייר (הוא נגד כריתת עצים) וניסה לעוף. לטוס. לשרוף את הגשרים שאחריו. אלה הטיסות.

מעטים עיתונאי מוסיקה שכך מתנהגים. אבל מעטים גם עיתונאי מוסיקה שבמקום לטוס, מהלכים על פני המים. אולי זה קשה יותר ומרשים יותר: יש להם יכולת תיאורית נדירה, סגנון כתיבה חרישי, אפילו מבויש, כישרון למצוא עומק רציני ויכולת לספר עליו עם מעט מילים. אולי אפשר לומר שכתיבתם היא "ללכת לא על פני המים, אלא על פני הדמעות".

ב-27 בדצמבר האחרון מת עיתונאי כזה. בן 54. דיויד קוואנאז'. (Cavanagh). הוא הוציא גם רומן ושני ספרים על מוסיקה: על חברת "קריאשן" ועל ג'ון פיל. אם תוכלו להשיג את חוברת "מוג'ו" מאוגוסט 2018 תקראו בה את אחת מיצירות המופת שלו, כתבה על "אקו והבאנימן". היא מתחילה כך: "הכנסייה המופצצת היא ציון דרך בליברפול. קוראים למקום St. Luke. ב-1941 חיל האוויר של היטלר פגע שם. היום היא ניצבת מעטפה בלי תוך. בלי חלונות. בלי גג. פתוחה לשמיים". שימו לב לקשר שבין כנסייה (דת) ריקה לשמיים. ובהמשך: "לפי אגדה מקומית, שאיאן מקאלך, סולן 'אקו והבאנימן' מאמין בה, לפני המלחמה היטלר התגורר עם אחיו למחצה בליברפול, מתכנן את צעדיו הבאים… מקאלך יזכיר את היטלר פעמים רבות היום, בהקשרים שונים… כשלמונולוגים בלשון נופל על לשון ולבלתי סופיים שלו לא יהיה לאן ללכת".

לפעמים הטקסטים של קוואנאז' מזכירים לי אמא ואבא שמקריאים בלחישה לילדם שבמיטה שיר של אורי ברנשטיין: "הקול שבא מן ההרים / שבא דק כקול נערים…".

נכון. אם אין לאן ללכת אולי כדאי לטוס. גם לזה מתכוון קוואנאז' (בתצלום למטה).

באנגליה קוראים לכותבים כאלה "שומרים את האגוזים שלהם בכיסים". בניגוד לכתיבה סוערת, ספידית, כמו זו של ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, גרייל מרקוס וסקוט כהן האמריקאים ודון ווטסון ופול מורלי האנגליים. "זה לא נכון שאלונים רמי קומה מסתירים את הסביונים מאור השמש" – כתב המשורר ההודי רבינדרנאט טאגור.

אני חושב שהמושגים "צניעות", "ביישנות", "לעמוד בפינה", מתאימים לקוואנאז' ודומיו.
אבל לפעמים דווקא הביישנים מצילים את העולם. או לפחות את המדינה שלהם. לפעמים דק ונמוך רועד מקור שמחלק עיתון נייר מחתרתי הוא תחילת סערה. עמידה ברחוב, הושטת דפי נייר שנוגעים בידי המקבל, אי הסתתרות מאחורי בלוג בחדר סגור ודלת נעולה – מרעידה, מעוררת הרבה יותר. זאת סערה. נגד כיוון הזיפים. קרוב לווריד הצוואר.

גוליית והקליינטים

פתיחה לא לדילוג. אני כמו זונה לא יפה ולא צעירה. אבל יש לה תרגילים עם יד, רגל או פה, אותם רק היא יכולה לעשות. אבל כמה קליינטים נשארו שאוהבים חריגים?

גם לא משלמים לה. הרוב מחפשים הוצאות. היא מחפשת בצירוף המילים שלה את קבר גוליית הפלשתי. יש מאה סיבות למה היא ממשיכה לעבוד.

מה יש לה / לי עם גוליית הפלשתי?

ובכן, במשך חיי הצעירים ניסו הרבה גולייתים להשכיב אותי ונכשלו. דפקתי אותם. אני לא דוד המלך ולא תקעתי במצחם אבנים. תקעתי משהו אחר. קשה יותר. קשה יותר ממילים.

מוסיקה חודרת יותר ממילים? אתם עוד מקשיבים ל"סייקיק טי.וי"? להקלטות האחרונות של הלהקה הזאת?

אשתי, שתי הבנות ואני הרבנו להתקלח יחד. בתחילה הבנות שאלו מה יש לי בין הרגליים. הסברנו להן בפרוטרוט. אחר כך לימדנו אותן להסתכל ישר בעיניים. שמתם לב שאנשים יותר מתביישים להסתכל ישר בעיניכם מאשר לחשוף את אברי מינם? כשהבת הגדולה הייתה בת שש היא אמרה: "רק שקרנים וחסרי ידע מתביישים". כשהיא הייתה בת שבע אמרה: "אני יודעת איך באתי לעולם. עכשיו אני רוצה לדעת למה באתי לעולם, ואיך אפרד ממנו".
– ג'נסיס פי. אוריג'. "סייקיק טי. וי".

רוני סומק הביא לי מפסטיבל שירה במקסיקו בו השתתף. ספר נפלא של משורר וולשי, ריצ'רד גווין (Richard Gwyn). תרגמתי לכם שיר שלו:

הזמרים

"לא נשארו בעולם הרבה זמרים", אמרה אליס, מקלפת פיטריה. היא צדקה. מאז הסתיו, יותר ויותר זמרים נעלמו. אלו שנהגו לשיר כששתו תה, או כשעבדו בשדות, נאספו על ידי דמויות במדים ויותר לא נראו. לא היו אזהרות. לא צווים; רק מודעות נלחשת שאין זה מקובל לזמזם משהו, אפילו לא פיסת מלודיה. הזמרים המפורסמים נעלמו ראשונים. אחריהם זמרי אופרה וזמרי מועדונים. אלילי רוק, זמרי עם. משתתפים במקהלות. גם נערי מקהלות. זמרים נודדים, זמרים בקרנות רחוב, מטפלים באמצעות צלילים. מי ששרו באמבטיה או מול כיורים בחדרי רחצה התגלו מהר מאוד ונלקחו במכוניות ללא מספר, כשמגבות בהן ניסו לעטוף ולשאת כמה שיותר שירים כדי לקחת איתם נופלות מידיהם. אפילו מנקי חלונות שנהגו לשרוק בעבודתם נעלמו. אליס סיימה לקלף פטריות, חייכה, וזימזמה שורה מ"צלילי המוסיקה": "אני, קראתי לעצמי גם…".
דפיקות חזקות נשמעו בדלת.

תמונות בתערוכה

אחלה התנגשות. המוזיאון הכי קרוב לביתכם הוא מחוץ לקירות. מחוץ למסגרת. לא רחוק מביתי בגבעתיים הייתה / ישנה דירת הכתיבה של א.ב. יהושע. לפעמים נפגשנו במכולת. פעם ראה אותי וספר בידי. "יפה מאוד שאתה קורא" אמר, "אבל חשוב יותר שתצא לשדות, תתבונן בסביונים, בנרקיסים, בפרפר שמחפש דרכו, בשיח. מתי בפעם האחרונה ראית סביון?".

אם מדברים על קירות: פעם בקפה התל-אביבי "תמר", הפיל בטעות הסופר יורם קניוק כפית. הוא התכופף מתחת לשולחן כדי להרים אותה. בדיוק נכנס סופר צעיר ושאל: "יורם, מה אתה מחפש?". קניוק הזדקף וענה: "את פרס ישראל". הסופר הצעיר ענה לו: "החוכמה, יורם, לקבל פרסים בלי להתכופף". כלומר, בלי ללקק, להתחנף, בלי להטריד יחצנים כדי שידווחו שהוזמנת להקריא מיצירתך בכלא רמלה או בבניין האומות המאוחדות, בלי כל בוקר להסתער על מדורי התרבות בעיתונים לבדוק את דירוגך במצעד הסלבריטאים.

פה אני מגיע למלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי שמת שיכור וללא פרוטה ב-1881. באתר המוסיקה "Spotify" נכתב עליו: "אינדיבידואליות נועזת ומחוספסת". הסתכלו בתצלום שלו למטה, בסוף הפוסט הזה. ראו את הפראות שבעיניו. איש שלא רצה ולא ידע להתכופף. הקשיבו ליצירתו "תמונות בתערוכה" בגירסה המקורית שלה לפסנתר סולו. לא לגירסה התזמורתית שערך המלחין מוריס רוול. אני ממליץ על הביצוע הפראי, החורג מכל / מקול מסגרת תמונתית של הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר, בהקלטה מפראג לפני יותר מחמישים שנה.

עדיף ליפול ממטוס באמצע הלילה כשאיש לא רואה מאשר לטפס במדרגות אולם בנייני האומה כדי לקבל פרס כשמצלמות מתקתקות מסביב. והגב שלכם כואב מרוב התכופפויות. החוכמה לחיות ולמות כשאתה עומד זקוף. אבל הרוב המוחלט של משוררים / סופרים / ציירים / שחקנים בארץ הוא מסגרות בלי תמונות. מי שמתכופף לא יכול להמריא.


שטוקהאוזן!

1. כלא המילים. שחקנית הקולנוע הגרמנייה חנה שיגולה סיפרה איך הבמאי פסבינדר עבד איתה שעתיים רצופות על תנועה אחת: הרמת יד והצבעה לכיוון מסוים. בסוף נמאס לי וצעקתי עליו: "בסך הכל להרים יד ולהצביע זה לוקח שניה, למה אתה מבלבל לי את המוח?". פסבינדר ענה: "ידיים הן איבר חשוב מאוד בגוף. אל תבזבזי אותן. מילים אפשר לבזבז".

אני מקווה ששמתם לב שבבלוג שלי אני שופך מילים, אבל על כל משפט שאומר משהו ראוי, יש כמה משפטים שגורמים לכם להגיד: "מה האיש הזה רוצה להגיד?".

זה נכון. זו הדרך שלי לפקפק בחשיבות מילים. להדגיש שמה שחשוב הם המעשים. ולפעמים רק צלילים.

ביוטיוב יש לא מעט תצלומים של הפסנתרן הקלאסי אלפרד קורטו בפעולה. פה הוא מסביר במילים ומנגן. שם הוא רק מנגן. שימו לב איך הנגן האדיר הזה, שמת לפני כל כך הרבה שנים, נראה כשהוא מנגן. בלי מילים. ראו את עיניו. את פיו הסגור. ראו את ידיו. את אצבעות ידיו.
תקשיבו לצלילי הפסנתר. בלי מילה.
תקשיבו לצלילי הפסנתר של נגן קלאסי אחר, הצ'ילאני קלאודיו אראו. גם אותו תמצאו ביוטיוב.
ששששש…..

2. קובי רוצה לדבר / לצרף מילים על מוסיקה:
אם אתם חושבים

3. לקלאודיו אראו צליל כבד. יש שקוראים לו "נגן בוץ". או "הפסנתר שלו מלא בוץ". אני מאוד אוהב חורף. אראו נשמע באוזניי כאחד שרוחץ ידיו בגשם. מנגב אותן בעננים. זו נגינה בחוץ. שם אין קירות או מטריות. לא צריך לסובב / לסגור ברז ולכבס מגבות. המושגים "בחוץ" ו"בלי קירות" כל כך חשובים לי.

אם אתם חושבים שברק ורעם מבשרים רק את בוא הגשם, אגלה לכם סוד: ברק ורעם מבשרים כל פעם גם כשנער מתאהב בנערה במבט ראשון. או נערה בנער. או כל אפשרות אחרת.

למוריס רוול שלישיית פסנתר. הפרק האיטי שבה יכול להשתלב בקלות בשירים הנואשים ביותר של ניק קייב. את הפרק האחרון שבה אפשר לכנות "דירדור אבנים". הרעש ההתנגשויות שבו יכולים להשתלב בקלות בשירים הכי אלימים של להקת ה"Swans" של מייקל ג'ירה. אני כמעט יוצא מעורי כדי לשכנע אתכם להקשיב למוסיקה קלאסית. התרגשתי מאוד כשאורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" סיפר לי שהוא אוהב את המוסיקה של מוריס רוול. אני מזכיר אותו פה כדי לרמוז לו שיום ההולדת שלי קרוב ואני זקוק לנעליים חדשות. מתנה ברוכה לקובי. אורי, תבחר לי נעליים עם שפיץ חד, כדי שאוכל לבעוט ולהכאיב במוזיקאים / משוררים / סופרים ישראליים שמה שמעניין אותם זה פרס ישראל / פרס ספיר ולא התדרדרות המדינה שלנו לשלטון אפל בנוסח הגנרלים הרצחניים בארגנטינה וצ'ילה. אני חושב שכרגע תשעים אחוז מקוראיי נוטשים את הפוסט הזה. תירגעו אנשים, אני כבר חוזר למוסיקה: דיברנו על להיות בחוץ, על להיות בלי קירות, על להתלכלך בכוונה בבוץ, על לפלח עננים: קרלהיינץ שטוקהאוזן (בתצלום), המלחין הבאמת אוונגארדי שהשמיד כל / קול מטריה מסביב אמר: "בעתיד צפוי שינוי מהפכני במבנה הגוף הפיזיולוגי והנפשי של בני אנוש. אנשי העתיד לא יזכירו במאום בצורתם החיצונית והפנימית את אנשי ההווה. תפקיד המוזיקה בהווה להכין אותם לשינוי הזה".

זו אמירה עמוקה מאוד. שובו והקשיבו לפרק האחרון בשלישיית הפסנתר של מוריס רוול. ההתפרעות שבפרק הזה היא רק רמז למוסיקה שתבוא אחרי האוונגרד. זו תהיה מוסיקה או איגוד צלילי שאנחנו עוד לא מסוגלים לשמוע / להבין אותם.

שטוקהאוזן: תארו לכם אתם מוצאים עצמכם מול שולחן ועליו עשרות כפות ידיים כרותות. אתם שואלים את עצמכם מי כרת אותם ומדוע. המלחינים הרומנטיים עשו זאת. או שאתם בכעס הופכים את השולחן. שנברג ותלמידיו עשו זאת. או שאתם מותירים גם את כפות ידיכם הכרותות על השולחן ויוצאים החוצה. אתם לא יכולים להיאחז באיזשהו דבר. זה טוב. אתם חופשיים. זו המוסיקה של העתיד.

4. תקשיבו למוסיקה של שטוקהאוזן. ראו איך החורים במטריות שלכם מתרחבים. גשם כבד עומד ליפול.