קטגוריה: רשימות

אבן, נייר ומספריים

אחד הפוסטים הקודמים פה הוקדש לדבורה בארון. כבר כשהוא עלה נזכרתי בשורה שתכננתי לשלב אותה שם. אבל היא מתאימה גם עכשיו:
"הסיפורים של דבורה בארון זה לכתוב לאורה של נורה שרופה באמצע הלילה מכתב התאבדות". קובי, אם תמשיך כך לאן תגיע?

הגענו לשפך הירקון
זה מה שקרה לטיול האופנועים
שתכננו. רצינו להקיף את העולם.
או לפחות לבוא לניו זילנד.

טיפות ראשונות של ספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן וגם השעונים נזרקו בדרך. הבנו שאם נציב לנו מטרה, נגמד את אורח החיים שלנו. סובבנו את האופנועים ורכבנו בחזרה לרמת גן. להגיע לניו זילנד זה קל כמו להגיע לסביח של "עובד" בגבעתיים. אז מה ההבדל? נכון שאין דרך לרדת מהמירוץ למיליון שמעצב את החיים שלנו? בעצם יש רק דרך אחת עליה אנחנו פוחדים לחשוב.

"זה להתניע אופנועים ולהוציא רק רעש ועשן" הם אמרו אחד לשני. בעקבות הפוסט הקודם שלי התנפלו עלי: "קובי, לו היית ארכיטקט היית בונה את מגדל פיזה בצורת מזרק עם פנס בצורה טיפה / כיפה אדומה בקצה".

כבר 15 שנה אני על כדורים נוגדי חרדה / חזרת כפיה – פרקסוטין וקסנגיס (לידיעת ד"ר חופית כהן ויובל לוי שלשניהם בלוג חדש יפה ביותר ב-Ynet בשם "מתים עליהם"). הכדורים מצילים את חיי אבל לא נרפאתי. התמכרתי להם. עוד ועוד אני מדווח בבלוג הזה על כישלונותיי להירפא. אני עוטף את זה באזכורים מוזיקליים. אחרת תפסיקו לקרוא כבר בהתחלה ולא באמצע, כמו שלפחות חצי מכם עושים. כל כך רציתי להציג בפניכם את מכתבי האהבה שאני מקבל אבל אין כאלה. במקום זה האותיות שמרכיבות את המילים בבלוג הזה הן ציפורנים מלוכלכות שאני קוצץ מאצבעות ידיי ורגליי.

מוות ביוני. חיים בספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן והמסיכות נזרקו בדרך. הייתה לו מטרה שעיצבה את אורח חייו. כעת הוא סובב את עצמו חזרה לאדלייד באוסטרליה. בעצם נותרה לו דרך אחת עליה הוא פוחד לחשוב. אני מדבר פה על דגלאס מ"מוות ביוני" ועל אלבומו החדש חדש "Essence". כבר לפני שנים סיפר לי איגור אחד מאלה שהביא את דגלאס להופעה הראשונה שלו פה שדגלאס בדיכאון גדול. "משעמם לי. הופעתי בכל מקום שרציתי. אין לי יותר למה לחתור. בא לי למות" אמר האיש הגבוה שלפני כשנה הופיע שוב בארץ והצהיר שזו ההופעה האחרונה בחייו. למה דווקא בישראל? "כי אני מעריץ שאתם הישראלים מנהלים חיים נורמאליים למרות שאתם מוקפים בערב רב של עממים שכעת, סוף סוף, האירופיים מבינים עד כמה זה חמור".

את הפילוסופיה שלו הוא תמיד עטף באיזכורים מוזיקליים. בעצם כל זמר עושה את זה, אלא שהדעות של דגלאס פירס הרחיקו אותו מעיתונאי רוק רבים, מעיתוני רוק רבים, מרדיו וטלוויזיה. אני חושב שהאלבום החדש הזה הוא תיעוד של איש מאוכזב, נואש, עייף. אם השירים של לאונרד כהן הם סיפור על עננים שמסתירים קרני שמש אבל בכל זאת קרני השמש עוד קיימות ומגיעות גם אם חלש חלש אלינו, השירים באלבום הזה (דף המילים מצורף) הם נורות שרופות באמצע הלילה. אבל אם תקשיבו באמת בעיון לאלבום, דגלאס הולך רחוק יותר: בעצם הוא מספר על מה שקרה ביום שלפני היום הראשון בבריאת העולם. הוא מספר על התוהו ובוהו ועל החושך על פני תהום. והוא עושה זאת בעוצמה יצירתית אדירה. אבל אם הוא ימשיך כך לאן הוא יגיע?

דבורה בארון

אילו מריאן פייתפול וניק קייב ידעו עברית. כנראה שהיו עושים דברים עם הכתיבה של דבורה בארון. הסופרת / עיתונאית איילת נגב מתארת את הטקסטים. קיראו. לא בא לכם לחקור מי עומד (בעצם זז חזק) מאחריהם?

הנושא שהעסיק את דבורה בארון (1887-1956) יותר מכל, כאישה וסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם… כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו, כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה (בסיפור "בשחוק ההוויה") או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ("על יד החלון").

אביה הרב של בארון, בניגוד למקובל, נתן לה השכלה תורנית. בגיל 35 נכנסה למיטה שלה ולא יצאה ממנה עד מותה, 34 שנים אחר כך. את אורחיה קיבלה במיטה כשהיא לבושה בבגדיה. הסופרת והפסיכולוגית עמיה ליבליך חושבת שזו הייתה תופעה פסיכולוגית – "שיגעון בשניים" – שני אנשים – במקרה הזה דבורה בארון ובתה – שיחד מפתחים עולם אחר של הזיה בשניים.

חוץ מהרוקיסטים ענבל פרלמוטר וגבריאל בלחסן קשה לי להיזכר בכותב רוק קרוע / לוחם / הרוס / נאבק כזה. סופרים דווקא יש: י.ח. ברנר, אילנה ברנשטיין בספרה החדש והאדיר "מחר ניסע ללונה פארק" למשל.

אני נוהג לקרוא את סיפוריה של בארון כשברקע תקליט של "מסיבת יום הולדת" – להקתו העתיקה של ניק קייב.

אתם, רוקיסטים ישראליים, שהטקסטים שלכם הולכים ומתייבשים, טוב תעשו אם תתחילו לקרוא ספרים. קיראו את י.ח. ברנר. את "אצל" של גנסין, גם הוא סופר משנת תרפפ"ו. אם תקראו טוב את הספר הזה, תקלטו שהפרוזה של גנסין לא פחות מתנגשת / מעופפת / מתהפכת / נופלת על הפנים – ספרות גדולה צריכה ליפול על הפנים ולא על מושב נוח כמו התחת – לא פחות מהפרוזה של וויליאם בורוז.

קיראו ספרים. זה יעזור לכם לקרוע מיתרים.

חרדל

אש ענקית לי ל"ניו יורק דולס". הלהקה שבסבנטיז הראתה למנהל שלה, מלקולם מקלרן, את הכיוון ל"סקס פיסטולס". עם גיטריסט על / עף שלפעמים, בכמה הופעות לא התרומם: ג'וני ת'אנדרס. עם בסיסט בלונדי ענק במגפיים נשיות. קילר קיין קראו לו. מתופף שלפעמים איחר להופעות. מת מסמים והוחלף במתופף אחר. היה שם עוד גיטריסט, סילבן סילבן – יהודי מצרי ששמו האמיתי "מזרחי". לזמר / מפוחיסטן קראו דיויד ג'והנסן. נשמע ונראה כמו מיק ג'אגר שמרוב עוני מוכר את הנקניקייה שלו ברחוב. אבל הרוקנרול שלהם היה מלא חרדל. עטור מצחך זהב שחור עם חור גדול באמצע – זה מה שכל כך יפה אצלם. חור גדול במה שמקובל כסדר, ניקיון, אחריות, הקלטות מוקפדות. אבל איזה שירים גדולים! אפילו טוד ראנדגרן, מוסיקאי גאון, אלוף במוסיקה מורכבת, לא עמד בפני קסמם והפיק את אלבומם הראשון. הם שנאו את התוצאה. אמרו שזה וזלין.

לפני כמה שבועות במועדון ה"צימר", ניסיתי לתת להם כבוד. קראתי טקסטים שלי בקול חצי בסדר, בלבלתי שורות, הפסקתי באמצע. עטור מצחי חור שחור של קובי אור.

אני מספר את זה כי שבעתי מכתיבה יפה. מהופעה יפה. ה"דולס" הופיעו לבושים בגדים צעקניים מעורבים של נשים וגברים. אני עליתי לבמה במכנסיים קצרים, חושף רגליים צועקות בלבן, פגועות מפציעות שקורות לי ממשחקי כדורגל בליגה הסינית לצד ערן זהבי – האנטי ג'וני ת'אנדרס בתרבות הישראלית.

מוטי שהרבני, או בשמו החדש מותקי שרובני, אקס מנהל "נושאי המגבעת", בא במיוחד מאשקלון לשמוע אותי. הוא נכנס בלי לשלם. "אתה יודע מי אני?" הוא שאל בכעס את הקופאי שדרש ממנו עשרים ש"ח דמי כניסה. בעקבות הערב הזה מוטי החתים על חוזה רק את רוני סומק שהופיע לפני ואת עופר טיסר. עוד פעם נשארתי בלי מנהל.

קחו אותי! החתימו אותי! נהלו אותי! נמאס לי מהשוליים!

אשקלון! בהופעה ניסיתי לחבר בין אש וקלון.

קול הטקסט הזה נועד לגרום לכם לדמיין איך קראתי ביידיש בהופעה את תרגומו של זלמן שז"ר ליידיש לשיר הבא של רחל המשוררת.
יש רוקנרול בעברית:

אט-א נעם איך דיינע אויגן

אט-א נעם איך דיינע אויגן –
זייער אומעט, זייער פיין,
זייער היילנדיקע ווייכקייט.
זייער שפילנדיקן שיין, –
אט-א נעם איך דיינע אויגן
און איך פאק אין ליד אריין.

כור

לפעמים גרג אשלי (Greg Ashley) נשמע כמו לו ריד בגיל 17. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. לפעמים הוא נשמע כמו זקן ששיניו נפלו. אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה. הטקסטים קשים של האמריקאי הזה, למשל:

"ים הטיפשים

ים טיפשים שטובעים באהבה שלהם
הם חשבו שאין צורך ביותר
אבל אם אתם רוצים להסתדר אתם
צריכים לשחק את הסתומים.
אתם צריכים ללמוד לשקר.
קדימה. נסו את זה.
תחתמו על פיסת נייר. המדינה תחייך אליכם.
תשלמו ותמשיכו לשלם מיסים עד מותכם.

יפהפייה אקזוטית מתחתנת עם הטעות של חייה.
עם חתיך כחול עיניים.
היא נותנת לו סיפוק וכסות רומנטית.
כל מה שעליו חלם.
ואז הוא חוגג לכבוד הגירושין המתקרבים שלהם.
שני נאהבים פחות.
שני דפוקים פחות.

אשפזו אותי לטיפול גמילה.
זה היה בזבוז.
נתנו לי כדורים. לימדו אותי למדוט.
אמרו לי לא לגעת יותר במשקה.
ואז תתחיל לעבוד ולהרוויח כסף.
אבל החבר המכור שלי ירק, הקיא, השתין במכנסיים,
הטיפול שלהם גם לי ליפול עמוק פי שניים".

השיר הזה מתוך אלבומו האחרון מ-2017, "תמונות של רחוב סנט פול". חנות התקליטים החדשה מרעננת השכל "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב מייבאת אותו.

המוסיקה הביישנית (יש דבר כזה מוסיקה ביישנית, אני חושב שיש לכם מספיק יכולת לדמיין את זה)… הסך הכול נשמע כמו צעיר אינטליגנטי שנפשו נקעה מהזבל שמקיף אותנו וחודר אלינו. צעיר שנמצא כמה רגעים לפני שמחליט להקים קבוצת טרור אכזרית במיוחד כדי לשנות מה קורה מסביב. הרגישות, הדמיון שלו מגלים שבכל טיפת גשם מסתתרת נוסחה לבניית פצצת אטום, אלא שאנחנו לא מסוגלים לפענח את הכתוב. מבזבזים המון כסף כדי לבנות כורים אטומים. אבל בספטמבר יתחיל לרדת גשם.

סיפור על תיל

"יש ציפורים שעפות. יש ציפורים שמחשמלות. יש ציפורים שמתחשמלות. יש אנשים שיורים בציפורים. יש אנשים שדואגים לציפורים. יש אנשים שיורים באנשים. יש אנשים שדואגים לאנשים ולא רק לעצמם".
– רוברט וואייט

משורר אחד מת בדיוק ביום בו אזרחי מדינה בה הוא גר הלכו לבחירות. באף אחת ממיליוני מעטפות פתקי הבחירות לא היה פתק ובו אחד משיריו. מאוחר בלילה אחרי ספירת הקולות, כמה אנשים רקדו, גם כמה התאבלו. היו כאלה שלא טרחו להגיע להצביע. היו כאלה שהקולות שלהם נפסלו. אותיות האלף בית חזרו למקומן הקבוע. גם הנקודות, הפסיקים, הקווים המפרידים, סימני השאלה, סימני הקריאה. אבל היה סימן קריאה אחד פחות. גם לא היה מהפך.

הו, הכתיבה. לפני כמה שבועות מת בגיל 66 עיתונאי רוק אנגלי מעולה: Andy Gill. לא לערבב עם איש להקת "גאנג אוף פור" בעל אותו שם. כתב ב-NME, באינדיפנדט, במוג'ו ועוד. הסגנון שלו היה רגוע. רציני מאוד. כתב גם על מוסיקה קלאסית. זה מזכיר דברים שאמר אדם ברוך: " כתיבה סוערת היא כמו סערה בים. יכולה להטביע אותך, אבל גם להביא לחוף דברים מפתיעים, שהיו נסתרים במצולות".

הו, הכתיבה.

אתם מכירים אותי מספיק כדי להבין שעיתונות רוק / צירוף משפטים / כתיבה על רוק מעניינים אותי יותר ממוסיקת רוק. למה? ככה.

אני מאמין בכל ליבי שאותיות הן מבחנות ריקות שנועדו לבדיקות דם של תושבי יבשת אטלנטיס.
אולי זו הסיבה שאני חובש כובע. כדי שהאותיות לא תפרחנה מראשי ותלכנה לעזאזל. אולי אני חובש כובע כדי להיות דומה לנתן שרנסקי, שכובע מצחייה כמעט לא נטש את ראשו. שנינו היינו אסירים. הוא היה אסיר ציון. אני הייתי אסיר זיון. סיפרתי לכם על האונס שעברתי בגיל 15.

השנה מלאו ארבעים (!) שנה לצאת הפנזין שלי "חמור". לסיום משהו מאחד מגיליונותיו האבודים:

עשר שורות על הרואין

את ניצת הלימון הבאת לי,
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.
ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה,
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות, כלות
שנישאו לא מאהבה.

***

שניים

לא מחלקים חינם חלב. לא מוכנים ששנים יישארו ושנים יצאו. לא רואים שפרח גודל על כתפו. לא משאירים את הרדיו בוער, אחרי שמוציאים את גופתו מהדירה. ובאמבולנס מניחים לצידה את הגופה השניה, ראש מול ראש, רגליים מול רגליים. הפוך מאיך שמצאו אותם.

נוצה בהר

אגלה לכם סוד. אם אתם חושבים שאם תראו מלאך הוא יהיה צעיר, יפה, עם כנפיים לבנות גדולות, אתם טועים. לפעמים המלאך שתראו יהיה זקן, מוכר ארטיקים בחוף ים, נושא את תיבת הארטיקים על גבו וקורא "ארטיק ארטיק".

כמה מכם יטעו וייחשבו שהוא לא קורא "ארטיק" אלא "ארט ארט" ("אמנות אמנות").

יש לי שמיעה טובה וראייה עוד יותר טובה. בגיל 16 הבנתי שהכוכבים בשמיים הם שקיות הרואין שעוד אחוזות באצבעות מלאכים שהתאבדו. ונראות למרחוק. זה קורה כשבגיל צעיר מקבלים כזו מכה עד שרואים כוכבים. מה קרה שם למעלה? הנגינה של הפסנתרן הקלאסי סבאטוסלב ריכטר יכולה לספר לכם את זה. כמו המוסיקה של קאווין איירס (בתצלום). איך הדברים האלה מתקשרים למושג אהבה נכזבת?

אני חורג משיחות עם התחלה וסוף. רוצה פה לדבר על שני משוררים שכבר גרים בשמיים. דויד אבידן ואמיר גלבוע.

לאמיר גלבוע שירים לא פחות גדולים משירי אבידן. שירי אבידן הם כמו תהלוכה של אנשים רבים שכל אחד מניח זר פרחים ענק ויפהפה על קבר. שירי גלבוע הם בחורה בודדה בבית קברות שקט שמניחה על קבר נוצה אחת קטנה. זה מרגש יותר לפעמים. נוצה קטנה, ששוקלת המון. הנה שיר אהבה יפהפה של גלבוע. להתראות בינתיים. נתראה למעלה.

"הוריתי לה באצבע שם
אמרה לי לא כי פה
אמרתי פה איני רואה דבר
אמרה ומה אתה רואה שם
אמרתי באמת שם איני רואה דבר
אמרה ואני רואה מה שם
אמרתי ומה את רואה מה שם
אמרה שם אני רואה שום דבר וריק
אמרתי ומה את רואה מה פה
אמרה פה אני רואה אנחנו"

אלבטרוס

הפסקתי להתרגז כשמישהם שלא שווים יריקה הופכים לכוכבים. תמיד היו ויהיו כאלה. רגש, תחושה, הופכים מהר למילים. לעיתים קרובות, הרגש, התחושה, הופכים למילים שמצטרפות למשפטים גרועים. נדיר שהם הופכים למשפטים גאונים. המוסיקה הישראלית הכי פופולארית מלאה בשורות כמו: "ממי, אני מתה עליך ואתה לא מציץ לעברי". משפט בלה מזוקן. לעומתו, קראו את המשפטים הבאים משיר של המשורר יצחק שלו: "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך. בגרוני מתה חוחית". הרגש ב"ממי, אני…" הוא בדיוק זה שבמשפטים של שלו. אבל אצל שלו הוא מוגש בדרך עמוקה, שורטת, מכאיבה, מהדהדת ובלתי נשכחת הרבה יותר. כישרון מול כישלון.

אחד חכם אמר "לפני שאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. כשאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא שמיים ושמיים הם אדמה. כשאתה מגיע להארה, האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. אז מה ההבדל? כשאתה מואר הרגליים שלך נמצאות חמישה סנטימטר מעל האדמה".

הו, כמה שאני רוצה שהטקסטים שלי יהיו חמשת הסנטימטרים האלה. אבל קוראים אומרים שהטקסטים שלי דוחפים אותם לפחות חמישה סנטימטרים עמוק לתוך האדמה. קובי החופר.

אני, טיפש שכמותי, כל כך הרבה שנים משתדל ליצור משפטים ששווים משהו רציני. ברוב המקרים גמרתי על הפנים. אולי לכן אני גומר את חיי בבלוג נידח ולא כעורך "ידיעות אחרונות". או "הארץ". מאוד קל לי להודות בזה. אולי מפני שאני לא שם קמצוץ על מה שחושבים / כותבים עלי. למה מה, יש בארץ כותבים גאונים כמו לסטר בנגס, פול מורלי, סקוט כהן, ריצ'רד קוק, דון ווטסון, פי. ג'יי אורורק?

אני לא נמצא בחברה טובה וגם לא בחברה רעה. לכן, כנראה, קטע המוסיקה שאני הכי מזדהה והכי אוהב הוא "אלבטרוס", קטע ללא מילים, רק לחן בביצוע "פליטווד מק". הוא היה להיט גדול מאוד בתקופה שהגיטריסט פיטר גרין (בתצלום למטה) הוביל את הלהקה. לפני עשרות שנים. לפני שהיא הפכה לבית חרושת למיליוני דולרים.

בלי מילים. בלי מילים. לפחות חברים שלי ואני כשאנחנו מקשיבים לקטע הזה (תמצאו אותו ברשת) רואים איש ניצב לבד לבד על סיפון ספינה בשעת שקיעה, מרים אצבעות לכיוון האופק שחוץ ממים, עננים, אין בו כלום – אפילו אין בו עוד אוניות או איים, או סנפירים של לוויתנים / כרישים, ואחר כך, בקצב לא אחיד לקול נקישה בתופים כשרוחות מתים נתקלות בהם, מלטף את פניו. את בגדיו. בייחוד את צווארו. אחר כך, מחפש חבל. לא כדי לתלות את עצמו או להתנקם ולתלות אחרים, אלא כדי לקשור עצמו לנשים, גברים, לאיים שעדיין לא התגלו.

פיטר גרין הוציא הרבה אלבומי סולו. תוכלו להשיג כמה מהם, יד שניה, ב"אוזן השלישית". בלי מילים. בלימילים על תורן ספינתי הדליקי אמא שושנה של אש.