קטגוריה: רשימות

מתכת כבדה

שני פלוסים יחידים גרם לי הקיץ הקשה הארוך שעברנו. לא ירד גשם ומים לא חדרו מגג ביתי הרעוע וקילקלו את התקליטים / דיסקים / ספרים שלי. וכשהשתנתי במכנסיים בגלל החום הכבד התחתונים תכף התייבשו. ביצים יבשות. אני מביא את העובדה הזאת כי גל אוחובסקי אמר לי פעם: "הדיכאון שבטקסטים שלך התייבש מזמן. אני לא מאמין לו. אתה יודע יפה מאוד לשמור על עצמך. אפילו אם תרצה לקפוץ מגג בניין גבוה, בטח תקפיד ללבוש קודם כל מגן ביצים. ואת המגבעת המפורסמת להחליף בכובע פלדה".

אני ניזהר מאוד כשאני חוצה כביש. חריקת בלמים של מכונית פוגעת בשפיותי. אני מסתפר בחריקת בלמים בשירים שאהובים עלי. וגם הפוך: השקט שבמוזיקה שאני שומע. למשל, כשאני מקשיב ליצירות של מורטון פלדמן (חפשו ביוטיוב הן שם בשפע), אני רואה את אלוהים והשטן, בלים מזוקן, כמעט עיוורים, סובבים אחד את השני, מחכים לרגע הנכון לתקוף אחד את השני, כשמסביבם בני אדם שמעודדים אותם בשתיקה. ראו תצלום של פלדמן בסוף הפוסט. חברו הקרוב של פלדמן, המלחין ג'ון קייג', לימד אותי לצחוק לא רק כשאני שומע את הסימפוניה התשיעית של גוסטב מהלר, אלא גם ברגעים נואשים הרבה יותר. ג'ון קייג' שאסף פטריות וידע לבשל, אמר: "את הברגים במוחות שלכם שאני משחרר, הכנסתי בין מיתרי הפסנתר וכך עשיתי את היצירה שלי לפסנתר ממותקן". אפשר להקשיב לה ביוטיוב.

בשבוע האחרון אני מקשיב חזק לדיסקים של הגיטריסט אולי הלסל. מיהו? הקהל הישראלי זכה לשמוע אותו בהופעה ראשונה של ג'ון קייל בארץ. בהיכל התרבות. שיאה של ההופעה היה הביצוע של קייל ל"פבלו פיקאסו" שיר של ג'ונתן ריצ'מן. קייל מתח את השיר ליותר מעשרים דקות, ואולי הלסל (Ollie Halsall) עשה פלאים בגיטרה שלו. הלב של המאזינים ירד לתחתונים או שטיפס מהתחתונים שלהם ללב ולדימיון. אתם יודעים מה? אני מוריד את התצלום של מורטון פלדמן מסוף הפוסט הזה ושם תצלום של אולי הלסל. גם קטעים שלו תמצאו בקלות ביוטיוב. הלסל, אותו העריצו קווין איירס, אדי ואן הלן, אלוין לי מ"עשר שנים אחרי" ואנדי פרטריג' מ"XTC", מת מאוברדוז בגיל 43 ב1992 בספרד. בלי גרוש על הנשמה. אבל עד היום המוזיקה שלו, הסולואים שלו, יכולים לעשות חורים בגג שאתם (אנחנו) בונים מעל ראשנו כדי להגן על החיים המאוזנים, הבורגניים, להם אנו מכורים. זו התמכרות כמעט כמו להרואין. תקשיבו לחורים. ברד ירד בדרום ספרד.

כנר על הגג

(ליצחק פלרמן)

אתם מכירים את השיר של נתן זך: "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי. / עבר אותי אז רטט של שמש / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום".

ביפו צעירים ערבים עושים היפ-הופ ומשנים את השיר. הוא מוקדש לפלסטין כך: "ראתה אותי ציפור רבת יופי / ראיתי אותה אני. / אמשיך לראותה / עד יום מותי. / עבר אותי רטט של זעם / אמרתי מילים של מלחמה. / את הרטט של אמש / הפכתי למעשים של תגובה קשוחה".

לפני שנתיים הוצע לי לקיים ערב ב"בית אריאלה" במלוא 40 ומשהו לפנזין שלי "חמור". רוני סומק הציע לקרוא לערב "אף אחד לא בא". הגיוני. דחיתי את ההצעה. אף אחד ב"בית אריאלה" לא היה נותן לי לבחור את האמנים שיופיעו. תכננתי להביא את אהד פישוף שיקרא, כפי שנהג אז לעשות, ממכתבי קצינים מתנועת "שוברים שתיקה". את אורי דרומר שיבצע גירסה עכשווית לקלאסיקה הדורלקס-סדלקסית "רב בישראל" שדיברה על הרב כהנא. כעת אפשר להלבישה על יורשיו ההולכים ומתרבים. הייתי מביא את ההיפ-הופניקים מיפו. את "ריפיוז טו דיי", הנויזיסט האולטרא פוליטי. לסיום, הייתי מקרין את הסרט התיעודי הנהדר על קבוצת "מצפן" (ניתן לצפות כאן) – האלטרנטיבה השמאלנית הכי קשוחה ומושמצת שהארץ הזאת ידעה. כשהייתי חייל שלחו חוקרי ביטחון שדה לחפש בארונות שלי במחנה אחרי גיליוניות "מצפן". מנהלי "בית אריאלה" היו נחנקים.

לא היה ערב מחווה ל"חמור". ההמונים נותרו כלואים בביתם. "עבדים שערבה להם עבדותם" כמו שכתב שייקספיר.

תראו, אני יודע שחודש אחרי שאתפגר לא יזכרו אותי. אף פעם לא רציתי לכתוב טוב. רציתי לכתוב אחרת. ימותו הקנאים. יש לי שפה שונה. שני ההישגים, בלי מרכאות, הכי גדולים בבלוג הזה הם הפוסט על הזמרת ג'ודי סיל (ראו "אני כן שם" ב"קרמטוריום" בתאריך 4 בנובמבר 2010) ועל הזמרת לוסינדה וויליאמס (ראו ב"קרמטוריום" "שורות על לוסינדה וויליאמס" בתאריך 17 ספטמבר 2011). העיתונאי בועז גולדברג כתב: "קובי לא כותב על מוסיקה. הוא כותב את המוסיקה".

אני לא יודע אם זה חשבון נפש או חשבון של חולה נפש. אבל יום יבוא וישוו אותי לישה חפץ.