קטגוריה: רשימות

הכבשה והתייש

מסריחים מג'ובניקיות. כך בילינו 3 שנים מבוזבזות בצבא. בני גילינו קפצו ממטוסים, שכבו במארבים. אנחנו קפצנו מחדרים ממוזגים לשק"ם ובחזרה. חזירים עם עור מחאקי. טיפסנו במדרגות דרגות. חלקנו קיבלנו ג'ובים כי לאבא היה בית חרושת ענק לשוקולד והיה מקושר. אחרים כי היו כל כך עדינים, שמבט קשוח מבעל דרגה גרם לנו להרטיב בלילה במיטה. אחדים התחפשו לדתיים כדי לדלג על התעמלות הבוקר: חיילים דתיים הלכו לבית כנסת במחנה בזמן ש"חבריהם" רצו רצו רצו מסביב לבסיס. כששאלו אותנו בבית כנסת למה אנחנו לא מניחים תפילין, כדי לא לגלות שאין לנו מושג בתפילין ובתפילות, אמרנו שנדרנו נדר שאושר על ידי רב שנניח תפילין רק כשחבר שלנו ששוכב פצוע בבית חולים יחלים. עד אז נתפלל בלב. והמילה "אלוהים" לא תעלה על שפתותינו. היינו כבשים. לא תיישים.

"ביטחון שדה" פרץ את הארון במשרד שלנו. מצא בו גליונות "מצפן" ואם אני זוכר טוב גם אלה של "דרך הניצוץ", החבורה של אודי אדיב. מי זה אודי אדיב? אולי ברשת יש משהו שקשור בו.

את כל הסיפור הארוך הזה סיפרתי לאדם ברוך כשראה אותי נופל במערכת "ידיעות אחרונות" ובקול רם אומר: "הו אלוהים". "מה אתה רוצה מאלוהים?" שאל אדם. "קובי, הרי מעצמך אתה לא רוצה כלום. אתה חסר שאיפות. חסר כיוון. שקוף מרוב כניעות".

זה קרה בשנות השמונים. אדם ערך אז את "עיתון תל-אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות". הסתכסכתי עם אנשים במערכת שסירסו כתבות שלי. למשל, כתבתי "בוב אזרין, שהפיק את האלבום 'ברלין' של לו ריד". הם הדפיסו "דויד אזרין שהפיק את לוי ריד". או דבר דומה. "הו אלוהים" אמרתי כשראיתי את זה.

"אלוהים יתפנה אליך רק בערב, בשעה שש, לא כעת" – אמר אדם.

את כל הסיפור הזה אני מביא כדי שתבינו שבשבילי לכתוב את המילה "אלוהים" זה להשלים לא בחיוך, לא בצער, אלא במשיכת כתף עם העובדה שלא התגייסתי לצנחנים, שזייפתי דתיות, שלא הלכתי יותר שמאלה מקבוצת "מצפן", שלא הכנסתי כיסא בראש חברי מערכת שזלזלו בכתבות שלי. שלא עשיתי רישיון לאופנוע, שפחדתי מדייט עם בחורות, שהתביישתי לדרוש הרבה כסף כמו שמגיע לי – הרי אני מוכשר פחד – תמורת כתבות שלי.

א-לא-הים.

אז הנה: זה לא ניו-ג'ורנליזם. זה ניו-ג'וק-נליזם. "תאסוף ג'וקים" – אמרו "הגשש החיוור".
המצאתי סגנון חדש!!!

אז כעת: תארו לכם את אלוהים מתעורר בבוקר. קם בשקט ממיטתו (הוא והשטן מתגוררים באותו חדר), מתלבש בשקט כדי לא להעיר את השטן. אלוהים יודע ששטן ער הורס את סביבתו. אבל מכייס מכנסיו של אלוהים נופלים מפתחות איתן הוא משתדל (לשווא?) לפתוח את הלבבות הסגורים של בני האדם.

ובחוץ מתנגן השיר "?So What" של להקת הפאנק האנגלית "Anti-Nowhere-League". קמה ב-1979. זה השיר הכי מפורסם שלה (ניתן להקשיב כאן). להקת "מטאליקה" אימצה את השיר והרבתה לשיר אותו בהופעות. בסוף הפוסט הזה ציור שלי את "אנימל" (ניק קאלמר), סולן הלהקה. הנה חלק מהמילים: "מצצתי סוכריות / מצצתי רוק / אפילו זין של זקן / אז מה? / דפקתי כבשה / דפקתי תייש / הכנסתי את הכלי שלי עמוק לגרון שלו / אז מה?".
הכבש השבעה עשר?


ארנבות אפורות

אתה משתוקק לצרוח אבל מתבייש. אז אתה מתרגם. שיר / סיפור / מאמר. זו צריחה בפה סגור. תרגמתי שני שירים של בריאן פטאן. אותו אני מקדיש לדיוויד סילביאן. בתחילה התפרסם כסולן להקת "ג'פאן". המוזיקה שלו מזכירה איש שבכל פעם כשהוא יוצא מביתו לא טורח לנעול את הדלתות. כי הוא מקווה שכשיחזור יתברר לו שמישהם נכנסו לבית ורוקנו אותו לא מהשטיחים / גיטרות / מכשירי חשמל, אלא מכל הפחדים, ההחטאות, הטעויות הרגשיות שסילביאן מלא בהם. אלה לא יהיו גנבים אלא מושיעים. בסוף הפוסט הזה ציור שציירתי את סילביאן ושני השירים של בריאן פטאן שנולד בליברפול ב-1946. הם מהאנתולוגיה "צלילי מרזי" בהוצאת פינגווין. בבקשה, אל תזמינו מגן דויד. זה עוד מוקדם.

הנה ציפורים מאחרות

ללא עבר או עתיד
אם תשאר הערב
השמיים יכוסו להבות

הנה
ציפורים מאחרות
עייפות מאוד
הרי
טוב שהן מכירות את צעדיך
וערות עד מאוחר, כדי לברכך,
את הנע ונד,
כשהערב נוטף ליערות
כשדבר
אינו חשוב במיוחד.


שיחה עם היער

עובר דרכך בערב אחד
כשהצעת מקלט
לדברים חרישיים, בגשם טבולים.

ראיתי מבעד ענפיך המתדלדלים
ראשית פרברים, ורועדים
מגשם

ארנבות אפורות משתובבות
בשדות רחוקים, ושם, מאד בפינה,
לא חשבתי על דבר, רק על טביעות רגליי

שמישהי תמלאן, על אהבה, ומזוקקים
מאנשים, כפרא נסחפים, אז
דברו אלי העצים.