קטגוריה: רשימות

מהפך

"קובי, אתה מסריח מדיכאון". זה המשפט הראשון שהפסכיאטר החדש שלי אמר לי. הוא קרא בבלוג שלי. בחרתי בו כי שיטות הטיפול של הפסיכאטר הקודם שלי היו קונבנציונליות מדי. זה לא התלבש עלי טוב. ד. ס., הרופא החדש ליווה אותי למועדון "הצימר" החדש. תכננו להביא לשם קובי חדש. קיבלתי במועדון ארבעים דקות לעשות ככל העולם על רצוני. בהתחלה ניגשתי למיקרופון, עם הכובע והשיער עד הכתפיים שלי. כתבתי פה כמה פעמים "שלי". להגיד שבעצם זה אסון פסיכולוגי להתעקש להצמיד לעצמך חזות, חפצים (בית, ספרים, תקליטים, בגדים, התנהגויות). החוכמה לדעת להיפטר מרכוש. גם התנהגות, קריירה הן רכוש. עם פרצוף יום כיפור. וקראתי לקהל (14 אנשים ושני כלבים) את הקטע הבא. כתב אותו סופר עברי חתיך גדול ובעל נפש חתוכה בגדול, אורי ניסן גנסין. בשנת תרפפו. בויקיפדיה אומרים:

"חידושיו בכתיבה בסגנון זרם התודעה הם חידושים בספרות האירופית והעולמית".

"משל כאילו הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר-הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גאזטים מפני הצינה, והשמנוניות הנאלחת הזאת אוכלת אותו מימים ימימה וכבר הרקיבה אותו במפולש מהמסד ועד הטפחות. והייתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא, והיה יושב אל חלונות באפס תנועה ופניו היו משולקים והיו נובלים – קמים ודומים לאומצת בשר ממוזמזה, שיש לה סימנים של צורת אדם ובא אחד הליצנים וחבש לה משקפיים של זהב. זה היה חל תמיד באותה שעה, שורה הקטנה הייתה יושבת אל ספרה הפתוח ומטפלת בזבוב שקיצצה לו את כנפיו".

ברור שהקהל היה משועמם. הדיכי שלי צפוי. אבל אז, הרופא שלי ואני תכננו את זה קודם, "גבירותיי ורבותיי, מהפך". בפול ווליום שלפתי תקליטים של מוזיקאי דיסקו גאון פטריק קאולי (Patrick Cowley). ברשת תמצאו הרבה קטעים שלו. פטריק כך אומרים, מהראשונים שהפך דיסקו מדבר שמזיז רגליים וידיים גם לדבר שמזיז מחשבה / דימיון, מת מאיידס ב-1982. בן 32. תצלום שלו בסוף הפוסט. "פט שופ בויז" ו"ניו אורדר" אומרים שהוא היה מגש הכסף שפתח להם את הראש.

אחר כך ד.ס., הרופא, הביא אותי לבית זונות. הבחורה הסתכלה על גופי העירום, נגעה באיבר המין שלי, ואמרה את המשפט הנהדר: "זה לא פין. זה פינוקיו". ואז, סוף סוף, למדתי לעשות משהו בלי מילים. והבלוג מת.

מלחמה

רק כדי לנסוע להלוויות. בשביל זה קניתי רולס רויס. זה דבילי. הבלוג הזה בן 12. הוא הרולס רויס הנ"ל. זה אדיוטי. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר אמר: "להיות יהודי זה למרוד". לא מרדתי בדבר. הרופאה שלי אמרה: "קובי, חתיך לא תהיה, אבל רזה ושמח תוכל להיות. אז תלחם עבור זה". את מה ששידרתי בבלוג שלי אפשר להגדיר בשורות הנפלאות משיר של אפרת מישורי: "הפרכוס הקטוע של כנף היונה / המדגדגת בקצה עלה חולה".

אנשים פוגשים בי. שואלים למה לא השתלבתי באחד העיתונים. "הרי אתה מוכשר". להם אני עונה בשורות של אפרת מישורי:

"הוא היה בעדי.

הוא רצה שאתקדם.

בצעדים של פיל.

אבל פרח לא צועד.

פרח נפתח".

אני חושב שאני מזכיר בחורה צעירה, גבוהה ויפה, שלא מנגבת את הסמארק שנוזל מאפה. שהסמארק הוא הפוסטים בבלוג שלי. זה נמאס לי. אני חושב שגם לכם. אני מפסיק להילחם עבור מוסיקת רוק. אני מתחיל להילחם על השפיות שלי. רם אוריון אמר לי שהוא נסע לאיסלנד כדי לכתוב אלבום חדש. אני נוסע לאיסלנד כדי למחוק / לשרוף את האלבום / קרמטוריום הישן שלי.

במאמר שובה לב על בריאן ג'ונס ז"ל, הגיטריסט הבלונדי של ה"רולינג סטונס", בספר: "The Dark Stuff" מספר ניק קנט שג'ונס לא הסתדר עם המושג "אהבה". הוא היה אלים, סכסכן, טווס, נצלן, ראה עצמו כמס' אחד בלהקה. בסוף הקטע האחרון במאמר שם קנט נקודה. אחריה הוא כותב בנפרד רק משפט אחד, רק משפט אחד שהופך את המאמר לספרות. הנה המשפט: "ילד, מישהו אוהב אותך?". תוסיפו את המשפט הזה לפוסט שלי.