קטגוריה: רשימות

הטייס הלא קיטע

הבריחה הגדולה. לפני הרבה שנים, בבניין "ידיעות אחרונות", יואב קוטנר ואני מצאנו אותנו יורדים במעלית עם העיתונאי אהרון אהרל'ה בכר. בכר מת בגיל 45 ב-1987. העיתונאי המופלא הזה לא השאיר יורשים ראויים. כתיבתו הייתה תערובת בין רובין הוד, וירג'יניה וולף, טום וולף ונער בן 15 שמול הבית בו הוא גר פועל בית זונות 24 שעות ביממה.

בכר הסתכל על קוטנר ועלי ואמר: "אתם לא לובשים שעון?". קוטנר, שיש לו פה גדול, אמר: "אומרים לענוד שעון, לא ללבוש. אם אכתוב 'ללבוש שעון', העורכת לשונית תכף תתקן לי". בכר השיב: "בגלל עורכים כאלה אברח לארצות הברית".

אם מדברים על עיתונאים: כשאלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן, הוא הזמין שני עיתונאים לסקר את הגירוש. את האנטר תומפסון (בתצלום למטה) ולסטר בנגס. הוא גם שילם לשני עיתונאים אלה באספקה סדירה של תפוחים מעץ הדעת, ובהבנה שהנחש נמצא עמוק בתוך מוחם, ולא מחוץ להם.

אחרי שיצאנו מהמעלית שאלתי את קוטנר אם לא בא לו לעבור לארצות הברית. קוטנר ענה: "כרגע לא. מחר אולי". תשובה שיכולה לסכל את חלומו לזכות בפרס ישראל. או שלא. אני נוהג להחליף את המילה "בריחה" במילים "לזנק אל". לא טוב לי פה, אני חושב שיהיה לי טוב באיסלנד / פינלנד / הצפון הרחוק רחוק בקנדה. אני חושב שתחושת חוסר סיפוק, מחנק, בית כלא, חוסר תזוזה, עוברת טוב ויפה ב"קרמטוריום" שלי. אולי זה הדבר שהכי מושך קוראים לבלוג שלי. בינתיים כדי להירגע מהקורונה תרגמתי לכם שיר של האמריקאי פיליפ למנטייה (Lamantia) 1927-2005. הוציא לא מעט ספרים. לאחד מהם שם נהדר: "הדם של האוויר". בויקיפדיה אומרים: "בשירים שלו חזיונות, אקסטזה, טרור… המשורר הכי חזיוני בדור האמריקאי שאחרי מלחמת העולם השניה". השיר הוא זינוק אל. בבקשה להמריא. שלא תעזו לחגור חגורות. גם אל תקחו מצנחים. כשתגיעו לגובה רציני, תרצחו את הטייס. דלגו על שביל החלב. תעזבו. קשה לכם לנשום? תסירו מצווארכם את הצווארונים, השרשראות שחוסמים אותכם. גם את המסיכות. קומו מהכיסא. כל כיסא הוא כיסא חשמלי בבית סוהר. בדידות היא כנף גדולה. בדידות בשניים היא זוג כנפיים. רק כך תוכלו להמריא. אני מתכוון לאהבה?

אני בא

אני הולך בעקבותיה לירח המבליח
לגשר לידו מפל אדיר
לעמקים של בערה יפה
לפרחים מתים בראי אהבה
לאנשים אוכלים רגעים פראיים משעון
לידיים משחקות בכיסים נאצלים
ולחדר האפל ההוא לצד ארמון
קולות נעורים שרים לירח.

בעלות השמש היא תגור בירח
מכוסה דם אנקורים
ועטופה בשמלות ריקבון אבוד
אבל אני בא לירח
והיא תהיה שם בליל נגינה
בליל צחוק בוער
בוער כדרך מוחי
המגיר זרועו לאגם הירחי.

מצפן

כנראה שהמוח שלי מסובב. אני מתפרנס ממפעל קטן בתחנה המרכזית בתל אביב. אני מייצר נרות נשמה בצורת אצבע משולשת שמלאכים שמרדו באלוהים מדליקים מדי לילה כדי להרגיז את אלוהים. תביטו בשמיים. אתם חושבים שאלה הכוכבים שמאירים אבל לא. אלה הנרות. יש שם מרד!

זה סוג של נחמה לפגוש שירים שבמינון גבוה משדכים בין עצבות, רצון להפוך ויופי. המלאכים לא משלמים לי בכסף. הם נותנים לי שורות יפות. כמה מהן אני נותן לכם לקרוא / להסניף.

יהודה עמיחי אמר שהחיים הם לבנות נמל ובתוכו אונייה. ולהשלים את הנמל אחרי שהאונייה כבר טבעה. אני חושב הפוך. צריך לשים דגש על האונייה. כמה שיותר מהר לעלות עליה ולהתחיל לנדוד כמה שרחוק יותר. הצמד "סואיסיד" (אלן וגה ומרטין רב) נהגו ללכת עם מעילי עור עליהם כתוב "סואיסיד". אלן וגה אמר: "בעצם 'סואיסיד' היו ההפך מהתאבדות. שרנו על לשנות. להשתנות. על חופש". יש שם מרד!

מוזיקלית, ביצועית, השירים של נתי אורנן שונים לגמרי מאלה של "סואיסיד". נכון, יש פה עצב, אבל יותר מזה יופי של רצון להפוך. לא פלא שאורנן מוכר גם כאקטיביסט פוליטי חריף. הוא לא יושב בבית. הוא יוצא מהנמל. הייתם צריכים לראות אותו הולך עם יד שבורה במזרח ברלין. חורק בשיניו.

על האלבום האחרון שלו "העולם הזה" כבר דיברתי בבלוג הזה. יש לי יכולת אבל אין לי רצון להתחיל לפרק את המבנים המוזיקליים שבאלבום. להגיד לכם מה עושה הבס כאשר אורנן שר את השורות בשירו "חיים בדימויים": "חיים בדימויים / בלי שמץ של אמת / רק נולד וכבר כוכב / חייל גיבור הוא כלב מת", ובמיוחד מה עושה שם אקורד מוזר, ברווח שבין המילים "חייל" ו"גיבור". אם בכלל. אלף פעמים הלמתי לכם בראש את מה שהפסנתרן ארתור רובינשטיין אמר: "המוזיקה היא לא בתווים. היא מה שקורה בין התווים". אני חושב שאת האימה, הכאב, הזעם, הקללה, הרצון לשנות את המצב הקיים שבשירים של אורנן אביע טוב יותר אם אביא לכם מה שתרגמתי מספר של סופר מתח סקוטי אלים מאוד אך אוהב אדם בשם סטיוארט מקברייד:

"קולין לקח את קופסת הפלסטיק הקטנה וניגש לילדה. פתח אותה. הוציא מחט חדשה. מילא אותה בחלב. כרע ליד המיטה. האמא צעקה אל תפגע בה! קולין שיחק בשיער של ג'ני עם אצבעות הגומי הסגולות שלו. זה בסדר אמר, אני צריך לתת לך זריקה קטנה כדי שלא תהיי חולה. אני לא נותן לך כדורים כדי שלא תקיאי אותם. ג'ני הביטה בו. הפנים שלו נראו כמו פנים של מת. כמו דג זהב על רצפת חדר אמבטיה. היא הושיטה את ידה אליו. בבקשה אל תמשיך לחתוך את הבהונות של הרגליים שלי כמו שעשית אתמול… היא בקושי הרגישה במחט נכנסת. אני רוצה הביתה אמרה. אמא ליטפה את הלחי של הילדה. תיכף הכל יגמר ונחזור הביתה. דיוויד הרחיק את האמא. כעת התור שלי ליהנות. בבקשה לא. הדלת נטרקה אחריהם, כמו שדלת ארון המתים נטרקה כשאבא שכב בתוכו נזכרה הילדה. סנטרו של סילבסטר צנח על חזהו. החדר הסתובב כמו שיכור".

הלוואי והקטע הזה / הדיסק של אורנן (כנסו ברשת לנתי אורנן ביוטיוב) יארגנו משהו בתוככם. כוכב צפון. הקמת מצפן.

למה לא, למה כן

עכשיו עלו לרשת ראיונות טלוויזיה שעשיתי לפני חמש שנים. במקום שנקרא "חללית". ראיונות עם אורי דרומר, יוסי מר חיים, מיכל ספיר, רונן ללנה, אבנר אלטמן ("רפיוז טו דיי"/ "האסורים במגע"), גבריאל בן חורין ("להקת ישראל"). ראיון עם בועז כהן אבד. אבל אמצא אותו.

ראיון המפתח הוא עם אורי דרומר. החלטתי ללכת הפוך ממה שמצפים ממראיין. הייתי לבוש בסמרטוטים, לא מסורק, גירדתי בראש. וקראתי בלי סוף מניירות שהחזקתי. ממש אנטי מהמראיינים המיופייפים שאתם רואים בטלוויזיה. למה? האם קיים חוק שמראיין צריך להיראות נקי ומסודר? חוץ מזה מראיין צריך לחשוף את עצמו עד לקיצוניות. אחרת איך ידרוש מהמרואיין לעשות כך? זה מה שעשיתי בשיחה עם דרומר.

בראיונות עם אחרים בסדרה אפילו חבשתי כובע של בית"ר ירושלים. אפילו אם אני אוהד שרוף ואלים של הפועל תל אביב. למה לא?

כבר סיפרתי לכם שאם אתה עמוק עמוק מעריך יוצר מסוים יותר משאתה רוצה לראיין אותו אתה משתוקק שהוא יראיין אותך. זה מה שקרה בראיון עם אורי דרומר. תגיעו אליו אם תכנסו לגוגל ותקישו "קובי אור ואורי דרומר ראיון בחללית".

אז זו קריאה שלי למראיינים: השתדלו ללכת הפוך. תגוונו. תחליפו את התנוחות.

קובי נוהג פעם בשבוע לאסוף מזרקים משומשים מהתחנה המרכזית בתל אביב. להרכיב מהמזרקים אותיות ענקיות של האלף בית. בינתיים הוא הגיע לאות ז'. כשיסיים, המילה הראשונה שירכיב תהיה "כישרון". או "כישלון".

כשהכנר הגדול פנחס צוקרמן היה ילד, הוא ניגן בפני הכנר אייזיק שטרן. שטרן הפסיק אותו ואמר: "ילד, ככה לא מנגנים". צוקרמן בעט בו ואמר: "ככה אני רוצה לנגן".

הפחד, הגשר והנשר

ד. אפשר להתאבד באמבטיה. לא צריך לשוט ללב האוקיינוס ושם לקפוץ למים. לאן אני חותר? למוזיקה של סרגיי פרוקופייב. איך לתאר את המוזיקה של המלחין הרוסי (1891-1953) הזה? ליתר דיוק את מכלול הקונצרטי לפסנתר שלו. על שני הראשונים אמרו "צריך לכבול את המלחין בכתונת משוגעים". מלאו ספל במים, שיפכו אותם לספל ריק. המים לא יכולים לפרוץ לצדדים. כעת שיפכו את המים על הרצפה. ראו איך המים הולכים לצדדים. בלי סדר. לאן שהם רוצים. לא לאן שאתם רוצים. אי סדר, בלגן, הפתעה בכל שניה, הכל אפשרי. ללא גבול. זו המוזיקה שלו. אמנם יש מחשבה מדוקדקת בבלגן, באי סדר שלו, אבל גם במוח של מתנקש אנרכיסטי חכם יש חשיבה מדוקדקת. אני קצת מגזים אבל פחות מיותר. פרוקופייב הוא לא באך או שוברט. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב'. הרי הסולן של להקת הפאנק האנגלית "UK Subs" – צ'רלי הארפר, אמר: "מה רע בלהיות בצמרת הליגה השניה? אנחנו לא 'אקדחי המין', 'הקלאש' או ה'ג'אם'". אותי הצניעות של המוזיקה של פרוקופייב מרגשת יותר מהזוהר האולטרה גאוני של באך ובטהובן.

ג. ג'נסיס פי. אוריג' סולנית "סייקיק טי.וי." מתה 14.3.20. נכון. הוא לא ג'ון לנון או דיוויד בואי או פרנק זאפה. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב', אבל ג'נסיס הסכימה לגמרי למה שסיפר המלחין האוונגארדי קרלהיינץ שטוקהאוזן: "יש לי תלמיד שיש לו יכולת להעתיק את גופו לכוכבים שמעבר שביל החלב. אני יודע שמכשפים דרום אמריקאיים מסוגלים לעבור בשניות ספורות מרחק של מאות קילומטרים. לעבור בגופם, לא בדמיונם". אנשים כאלו לדעתי חשובים יותר ממוזיקאים שהמוזיקה היא התחנה הסופית במחשבתם.

ב. פגשתי בג'נסיס כשהופיע לראשונה בארץ. היא אמרה לי: "אתה בחור עצוב לא מפני שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך כי אתה עצוב".

א. רציתי שג'נסיס יתחתן עם דויד אבידן. יחד הזוג הזה היה יכול להביא לעולם יצירה גאונית שהעולם טרם ידע. אולי כעת הם מתחתנים בגן עדן. באולם החתונות התזמורת מנגנת מוזיקה של פרוקופייב.

ז. ג'נסיס אמרה: "מהפכה צריכה להיות באורח החיים, לא במוזיקה". וגם: "הקרייריזם משחק לידי הקפיטליזם". אהבה לצטט את בראד פיט: "דיכאון, מאניה דיפרסיה הם פיתרון יותר מדי קל".

פ. בסוף הופעה / קונצרט אנשים שבים הביתה או הולכים לפאב. ג'נסיס הטיפה לעזוב את הבית ואת הפאב. גם לעזוב את הגוף. או לפחות לשנות אותו במידה קיצונית. הוא לא ראה עצמו כנביא, אבל הטיף גם לעצמו להעלות בסערה השמיימה. העולם הוא גשר צר מאוד, ורצוי גם לשבור את המעקה בגשר הזה. מהגשר להמריא כמו נשר. אסור לפחד. ושקובי אור לא יפחד להפוך לקובי אוריג'.

ח. "הפחד אינו מסימני ההיכר של אלוהים" – מרטין בובר.

ט. ג'נסיס: "הילדות היא הזמן החשוב ביותר". שם נערך הקרב בין רוע לבין תום.
ג'נסיס הייתה ילד עד מותה. הנה שיר של המשורר האמריקאי ביל נוט:

הדבר היחיד שנותר לעשות
ליד קבר ילד
זה להשתרע לצידו
ולהעמיד פני מת.

צילומים: אבי יגיל

כמו אדי

מוסיקאי הרוק הכי מרדן הוא אדי קוקרן. היה (נהרג בתאונת דרכים ב-1960 בן 21) ועודנו. אבל לפני שאני מתעסק איתו אדבר על הסופר פרנץ קפקא.

כשבפעם הראשונה קראתי שקפקא היה צוחק כשקרא בפני מכרים קטעים שכתב, הופתעתי. אחר כך הבנתי.

מה הבנתי?

כעת אחזור לקוקרן.
קוקרן עשה מה שלא הרבה אמנים מעיזים: הוא צחק על עצמו. גם על הרוקנרול. הסתכלו במעט הופעותיו ברשת. הוא מחקה את נענועי הרגליים של אלביס. לפעמים אפילו את החיוך העקום שלו. מי שזועם על הדברים שיקרא את קובץ המאמרים של Creem, עיתון הרוק האמריקאי האגדי. כתבו בו גדולי סופרי / מבקרי רוק אמריקאים: לסטר בנגס, דייב מארש, לני קיי, ריצ'רד וליזה רובינסון, ג'אן יוליצקי, אד ווארד, גרג שאו. בהקדמה נכתב: "מה שמשותף לכל הכותבים פה שהם לא מתייחסים לרוק ברצינות". איך המשפט הזה מסתדר עם מה שגרייל מרקוס, סופר / מבקר רוק כתב בהקדמה לספר "סייקוטיק ריאקשן" של לסטר בנגס: "בנגס היה חד משמעי: בוודאי שמוסיקת רוק היא אמנות".?

אני לא יכול להסביר את זה. אז לא. מה, אי אפשר לחיות עם סתירות / סטירות?

חלק מאיתנו ממשיך לזוז גם אחרי שמאבד את שיווי המשקל הפיזי / הנפשי.
אני חושב שההומור העצמי של קוקרן היה ועודנו אצבע משולשת מול פרצוף האלוהים. אעז יותר: אולי המוות המוקדם שלו היה נקמת האלוהים במרד הזה. אני מקווה שכשקוקרן שכב בבית החולים כשראשו מרוסק, הוא חייך. אז הוא ניצח את אלוהים. אני חושב שזו הירושה הכי חשובה שהשאיר. יותר חשובה משני השירים הנפלאים שלו: "קמאן אבריבאדי" ו"סמרטיים בלוז" אותם תוכלו לראות ולשמוע ביוטיוב. קוקרן הבין שאסור להיות כבד. אני מסתכן ואומר שאפילו ברגעים הכי קשים חיוך קטן, אצבע משולשת, נחרת בוז, הוצאת לשון – הם מרד גדול. ניצחון גדול.

בנעוריי הסתובבתי במערכת עיתון "למרחב" אצל דן צלקה עורך "משא" המדור לספרות. יום אחד נכנס למערכת יורם בורונובסקי, מהכותבים הכי מוכשרים שהארץ הזו ידעה. נכנס עם חיוך גדול. "מה מצחיק אותך?" שאל צלקה. בורונובסקי השיב: "כי קראתי מאמרים ישנים שלי". זה לימד אותי לצחוק על עצמי. זו חוכמה עלובה לצחוק רק על אחרים.

קוזי פאני טוטי, הגיטריסטית של "סרובינג גריסל", הלהקה שג'נסיס פי. אוריג' היה הסולן שלה, שכמעט כל מאמר עליה ציין "להקה נועזת, חצופה, מתקדמת, ממציאת סגנון הנויז ברוק" וכו' וכו', אמרה: "הדבר הכי נועז שעשינו היה לשתות תה בשעה ארבע אחרי הצהריים במקום חמש".

היא מבינה את קוקרן. אתם מבינים?

בן גל

לא אסון כשבטעות שפכתם קפה / תה / יין על שולחן. אם בכוונה שפכתם את זה, זה שונה. כתיבה מוצלחת על רוק היא לשפוך בכוונה הרבה קפה / תה / יין על שולחן. שנים אני מנסה את זה. לפעמים מצליח. הכתם נשאר על השיר.

חיבור משפטים על מוסיקה זו הדרך היחידה בה אני יכול לצעוק, לשתוק, לקלל, להקיא, לפרגן, לבקר, להתחנן, להשוויץ, לירוק, ללכלך, לנקות בלי להתבייש. אז אני מרגיש כצ'לן שמנגן. לשים את הכלי הגדול הזה בין רגליי ולהרשות לו להתחכך בהן. זה סקס לא בחושך אלא באור יום. מחוץ לחדר. מול עיני אנשים ואנסים.

ידעתם שמתייחסים אלי כמו אל נתן זך?

חברה שלו לשעבר סיפרה לי שנתן נהג לשחק את השיכור כדי לראות מי ייגש ויתמוך בו כשהוא מתנודד או נופל כשכוסית יין בידו. כל פעם כשאני יורד במדרגות מועדון "לבונטין 7" בתל אביב, נכנס לאולם, יש בכניסה אליו מדרגה מסוכנת. אני נופל בכוונה, ומחכה שאנשים ייגשו ויעזרו לי לקום. הם באים. אתה רואה נתן זך? אתה לא לבד בפסגה. חייזרים בתל אביב.

ילד פלא. ילד פלא. ילד פלא.

יופיו / יופיה אינו ידוע.
ראיתי ציפור רבת יופי. הציפור ראה אותי.
גם נתתי לו מתנה אחרי הופעה. ספר חדש על הפאנק והגל החדש בהוצאת "רסלינג".

אני מדבר על ילד בן 14. שמו הילאי. קורא לעצמו "ברונז אדישן". תקישו בגוגל בעברית "ברונז אדישן" ותראו. הוא עושה היפ הופ מדליק. לא סתם "לבונטין 7" היה מלא. השם "הילאי" עובר בספיד מפה לאוזן. תשאלו את רם אוריון.

את אמא שלו, חתול פרא, הכרתי לפני עשרים שנה. יופיה ידוע ועוד איך ידוע.

ההופעה של הילאי הייתה הדבר הכי מושלם ששמעתי בשנים האחרונות. הזכירה לי את ההופעות הראשונות של אלג'יר והמכשפות של ענבל. אנרגיה חדשה לגמרי, יופי אמיתי, ללא איפור, ללא קלישאות. הרגשתי שאני נוכח בחדר לידה שם מגיח לעולם יצור חי, נקי מהעמדות פנים וממחשבות נצלניות. הרגשתי, אני חושב, שאני אבא שלראשונה שמים בידו בן או בת שהעולם הממוסחר עוד לא נגע בו. לפעמים המלאך גבריאל באמת קיים.

כשהייתי פחות או יותר בגילו של הילאי, למדתי בבית ספר רמת-גני בשם "יהלום". המורה למוסיקה שם היה המלחין יוסף הדר. הוא הלחין את השיר שכולם מכירים "ערב של שושנים / נצא נא אל הבוסתן" ששר צמד "הדודאים". הדר היה שואל אותנו שאלות כמו "איך עושה ירח?", "איך עושה שמש?", "איך עושה מעיין?", "איך עושים פסי רכבת שמחכים לשווא שאיזושהי רכבת תשתמש בהם?". לא ידענו לענות לו. עד היום אני לא יודע את התשובות. אבל כששמעתי את הילאי שר, ידעתי איך עושה כישרון גדול.

סמים רגליים

אחד הקטעים הכי מרגשים בסרט "שמים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג על "נושאי המגבעת" קורה כשישי אדר מספר על נער שאמר לו: "אתם מדברים בקול רם על מה שאני חושב". המשורר אברהם שלונסקי אמר "כל אדם הוא משורר. אבל ישנם כל כך הרבה משוררים אילמים". להגיד בקול רם. חלמתי שאנשים יגידו על הבלוג שלי מה שהנער אמר לישי. זה קרה. הם הבינו שיותר מאשר על מוסיקה, "קרמטוריום" מדווח על איש שמתפרק מבחינה נפשית וגופנית. בלוגים על מוסיקה יש כמו כוכבים. בלוגים על אירועים נפשיים / גופניים ללא צלילים – הרבה פחות.

לעיתים דחופות אני מכניס את המילים "מזרק", "מכור", "נרקומן". לפעמים בצורה ישירה. לפעמים בצורה נסתרת. במילים כמו "Gun Club", להקת "קודאין", "לו ריד", "מריאן פייתפול".

למה?

ובכן, אני, שמאחוריי קילומטראז' רב של התנסויות בסמים, חושב שהסם הכי חזק הוא המציאות היומיומית. לא זו החלומית. לא זו ההזייתית. המפגש המחכך עם המציאות יכול לגרום לאושר ענק ומצד שני לבומבה בביצים. אני מכיר אנשים שלמשל, שימוש בל.ס.ד. גרם להם להיוולד מחדש. אבל אני חושב שמי שחי כשעיניו, אוזניו, ליבו ושיכלו פקוחים עד למקסימום יכול להיוולד מחדש כל יום. אני יודע שזה לא קל. קל יותר לבוא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ולקנות מנת סם. וזה קל. את/ה צריך/ה רק כסף וסבלנות לגלות את הפושרים. או לפתוח את הרגליים לאנשים הנכונים. הם רבים כמו כוכבים. בהם אפשר לגעת. כמובן שבלילות יותר קל לראות אותם. החוכמה להתחכך במציאות. גם לשנות אותה. לפחות לנסות. חפשו ברשת את אולריקה מיינהוף.

המורה הגדול קרישנמורטי אמר שהשיטה המקובלת לעשות מדיטציה: כל יום, בשעה קבועה, לשבת, לעצום עיניים ולחשוב על מילה / משפט / דממה / לנשום אחרת וכו' – מוטעית. הדרך הנכונה אמר, היא לפתוח כמה שיותר את העיניים / אוזניים / לב / שכל. ואז, לפתע, בשעות לא קבועות, בימים לא קבועים, במפתיע משב רוח פיראית שמגיחה בלי התראה מאי-מקום, זה יקרה. "מדיטציה אי אפשר להזמין / לתכנן מראש".

את כל / קול הדברים האלה אמרתי לתלמידי תיכון בכיתה אחת שם הייתי מורה מחליף. מיד אחר כך השמעתי להם את הסונטה האחרונה לפסנתר אופוס 111 של בטהובן, בביצוע הפסנתרן האנגלי הגדול הצעיר פול לואיס. מתוך קופסת "כל הסונטות לפסנתר של בטהובן" שיצאה השנה. ראו תצלום של לואיס למטה.

כמה מהתלמידים אמרו לי אחר כך שראו כוכבים. עם קול רם. זה סימן טוב. תמצאו ברשת ביצועים שלו. אני מקווה שכשתקשיבו לביצוע שלו לסונטה הנ"ל של בטהובן גם אתם תראו כוכבים. אם לא, סימן שאני לא שווה כלום.