קטגוריה: רשימות

משטרה

קובי עטף את הלבנה בעיתון. צריך לזכור להעלים את העיתון. מהחצר האחורית ניפץ את התריס. את השמשה. זרק פנימה את הלבנה. בילגן את ערימות הספרים והדיסקים. פתח מגירות והשאיר אותן פתוחות. את תוכן כמה מהן זרק לרצפה. בקומה השניה פתח כמה מגירות. אחר כך טילפן למשטרה והודיע שפרצו לביתו. ניידת הגיעה מהר. שוטר ושוטרת. צילמו, שאלו אם משהו נגנב. קובי אמר שלא. נפעם מהאדיבות והסבלנות של השוטרים. הם היו צעירים ויפים. "בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו הייתי מתגייס למשטרה"- אמר עיתונאי הרוק טד מיקו מ"מלודי מייקר".

(טוייבו טולב – Toivo Tulev – נולד בטאלין ב-1958. כאשר אסטוניה עדיין תחת השלטון הסובייטי אבל בניגוד למלחינים אסטונים מבוגרים יותר – טורמיס וארבו פארט, ביצועים חיים ראשונים של המוזיקה שלו חפפו שינויים פוליטיים מסביב. למד היטב שירה גרגוריאנית, שר במקהלה. אבל עיקר יצירתו אינה קולית, אלא תזמורתית. בין מוריו – הינו טמברג והמלחין השוודי סנדסטרום. זכה לעידוד מהמלחין ארקי סוואן טור Tuur, מהמלחינים הכי מדוברים – ובצדק – ומרתקים של היום).

קובי הציע לשוטרים קפה ועוגה והם סירבו. הרגיעו אותי: "אם איש לא נפגע בפריצה, ולא נראה שלקחו משהו – הרי אין לך טלביזיה, רדיו, מערכות שמע, ניקח את הלבנה איתנו. אולי יש עליה טביעות אצבע. אתה יכול להירגע. אנחנו גם רואים שלא נגעו בחתולים שלך. ובוודאי לא בך. בוודאי לא בך. העיקר שלא בך. נעמוד בקשר"

(הדיסק היחיד של טולב שקובי השיג כולל יצירות לקהלה ולתזמורת קאמרית.

"שירים" היא היצירה המרכזית. נכתבה ב-2005. הביצוע: המקהלה הקאמרית-פילהרמונית של אסטוניה, התזמורת הקאמרית של טאלין. המנצח – פול הילר. הטקסטים הם קולאז' שטולב, המלחין – בתצלום למטה – עשה משיר השירים, מ- Saint Jean De La Chois באנגלית, לטינית וספרדית. המוסיקה… תארו לכם צלחת מעופפת גדולה נוחתת מולכם, אתם מתקרבים לדלת הכניסה שלה, ומגלים על משקוף הדלת מזוזה עשויה מבשר אדם.

טולב "נמתח" בין זעקה שאלוהים יתגלה אליו, יגע בו, יחדור לתוכו, ויישא אותו הרחק הרחק בזרועותיו. אבל אינו יכול להשתחרר מהבשר. מהאדמה. מהמדים האחידים, מהחוקים שבני אנוש ולא מלאכים קבעו אותם. מהשוטרים שנמצאים בכל פינה בנשמה שלו. מהבתים שעשויים מלבנים ולא מעננים. המתח שבין שני הקצוות האלה יוצר מוזיקה יפהפייה אבל מאיימת מאוד. כנראה שהיא תפילה קשה, דומעת, שאלוהים יחדור לתוכו של טולב.)

קובי אוסף את רסיסי הזכוכית והתריס, מסדר מחדש את ערימות הספרים והדיסקים. סוגר את המגירות. מביט בחלון הפרוץ. בריקנות. כנראה שקובי רוצה שיאנסו אותו.

חגורה שחורה

יש אמני רוק שאתה רוצה להקשיב להם. יש כאלה שאתה רוצה לישון איתם, וכאלה שתהיה מאושר לדעת שהם שולחים לך שוב ושוב מכתבים הממוענים בכוונה לכתובת מוטעית כדי שלא יגיעו אליך. כריס ספדינג, לגבי, שייך לסוג האחרון. הדברים שהוא רוצה לומר אף פעם לא מגיעים אלי. אבל אני יודע שהם נהדרים וחשוב לו לומר אותם דווקא לי.

אני חושב שהוא, כמוזיקאי, נולד טרם זמנו. אם פליקס מנדלסון, המלחין הקלאסי, אמר: "המוזיקה מתחילה במקום בו נגמרות המילים", ספדינג, מלחין-גיטריסט-זמר רוק, אומר שהתקשורת בין שני אנשים, אפילו יהיו רחוקים אלפי קילומטרים זה מזה, מתחילה במקום בו מילים וגם מוזיקה נגמרו.

מה בא אחרי מילים, צלילים, צורות, צבעים?

שורות של סיד בארט: "עכשיו אחרי שהורדת את כל הבגדים / ונכנסת לחדרי / עכשיו רוקני את הכיסים שלך".

אחת החוויות המהממות שעברתי כשעסקתי במדיטציה בשיטת ראג'ניש, הייתה ההכרה שמה שאנו חושבים כפיסגת האמנות – בטהובן למשל – היא הד קלוש לנגיעה משמעותית באמת, נגיעה בדברים ממשיים, בדברים הלא ממשיים, במשהו שאינו דבר כלל. איך קוראים ל… דבר הזה, שאלן פריד נתן לו שם, ובאדי הולי עשה, ו"הביטלס" ניגנו, ו"מחתרת הקטיפה" הסתובבה סביבו ובתוכו?

"ואז שמע דניאל את גרגר החול שר כציפור" – יצחק אורפז, בספרו "מסע דניאל". "אני משתפר משנה לשנה. לפני שנה היו לי שישה מיתרים בגיטרה, מתוכם ארבעה בלתי נראים. השנה גם החמישי בלתי נראה" – כריס ספדינג, אני חושב, בראיון דמיוני.

לכל צליל יש התחלה וסוף. המוות הוא שינה בלי התחלה.

בדיוק כאן, בדיוק בנקודה שבה השנאה מתחברת לאהבה, הכיעור ליופי, החנטרישיות לעומק, הבושה לחוצפה, הנקודה בה נגמר המחשוף – שם מצויה המוזיקה היותר רצינית המוכרת לנו. ספדינג מצוי בדרגת הבעה רוחנית כה גבוהה, שהוא מצליח לבודד את הנקודה הזאת: לבנות גשר באוויר. להיות פה שאין לו שפה, שפתיים ופנים סביבו.

ספדינג נולד ב-1943. ניגן עם אלן פרייס, ג'ק ברוס, לולו, ג'ון קייל, דסטי ספרינגפילד, דונובן. ב-1972 הקים את להקת "הכרישים", עם הבסיסט של להקת "החופשים", אנדי פרייזר. אחר כך הצטרף ללהקתו של רוי הרפר, "טריגר". מאמצע שנות ה-70 הוא מוציא אלבומי סולו. המוצלח ביניהם הוא "גיטר גרפיטי" מ-1978, שחציו הוקלט בהופעה.

אולי שמחה היא צפע מחופש לרצועה, שיעודה להדק את הנעל המונעת מאיתנו לחוש בקור או בחום האמיתיים תחת כפות רגלינו. "של נעליך מעל רגליך" – זו הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות הנסתרת שבסיועה נוכל לגעת בטוהר. זו המוזיקה השקטה מכולם, התנועה הפשוטה, הישירה ביותר, הנעשית בידיים ריקות.

כשאתם מקשיבים איך ספדינג מנגן, הקשיבו לידיים הריקות שלו. אני מכיר כמה אנשים שהנגינה שלו גרמה להם ללמוד ג'יאו ג'יצו, אמנות לחימה בידיים ריקות.

מתוך מכתב של כריס ספדינג, שכן הגיע: "קובי, אני חושב שאתה כלי של משהו או מישהו. אני לא יודע בדיוק של מה. של מלאך אבוד שנעלם והשאיר אחריו, כמו כלב רחוב, רק צליל ריחני? של אגרופן-מילים להשכיר? מציצן ליומן הצום של אלת האהבה? המוזיקה שלי פשוטה מאוד. אין בה שום דבר נסתר. להיפך, היא מנסה לספר משהו באופן הכי ישיר, הכי בסיסי. זו מהות הנגיעה. זה רוקנרול, לעזאזל. הרי הדרמה הכי גדולה היא זו שמתעדת אדם נלחם בחולשותיו. נכשל או נרפא, אבל לא פוגע בעצמו. אל תיקח סמים".

באמת

מה האמת? שם האלבום של טום פטי אליו התייחסתי בפוסט הקודם הוא "Full moon fever". לא "Full moon river". בא לי להדפיס "Moon River" כי התיאור הזה מרחף, הזייתי יותר.

לפעמים כשאני מחכה לאוטובוס בתחנה או מנסה לעצור מונית… "קובי, אתה מתחיל ממקום אחד וטס למרחקים" אמר לי גל אוחובסקי. באמת. זה נכון.

בביקור הקודם שלו בארץ ב-2004 דגלאס פירס – "דת' אין ג'ון" והמתופף שלו נסעו לביקור בירושלים. המהירות הממוצעת של המכונית בה נסעו הייתה בין 120 ל-140 קמ"ש. "Full moon river" אמר דגלאס כשהמכונית חצתה שוב ושוב את הפס הלבן, המפריד, שמצויר על הכביש. מפה לקחתי (כנראה) את ה"טעות" בשם אלבומו של פטי.

פה ושם כשתקשיבו לארתור רובינשטיין, הפסנתרן הקלאסי מנגן את שופן, תבינו ששופן אומר שהמושג "בדידות" לא קיים. אין בדידות. יש שעמום. ובשעמום צריך להילחם. דגלאס עושה את זה על ידי כתיבת שירים, ביצועם, עבודה באולפן, פגישות / ויכוחים עם אנשים ורעיוניות. למדתי ממנו את זה. פה תרגום שיר שכתב והקליט. "הבונקר". זה תירגום של קובי, כלומר תירגום / עיבוד (איבוד?). התרגומים שלי שוברים את חוקי התנועה. אגואיסטים לחלוטין. כמובן שגם תרגום אחר, שונה לגמרי, אפשרי. הו הכביש. הו השוליים. הו הטיסה. למה דגלאס מתכוון בשיר הזה? לבונקר שחבוי רחוק רחוק בירח או לבונקר מסויים מאוד בברלין ב-1945 שקיים היום בכל ארץ. "אני ראי לתיאטרון הזוועות שמסביב" הוא אומר. תבואו להופעה שלו ב-24.11 באוזן בר ותבינו.
באמת.

—————————————————————————————————

הבונקר

אני חושב שהלילה הגיע – הוא אומר לה.
אתה נראה עייף – היא אומרת לו.
הפגזים קרובים מתמיד. בחוץ – הריסות ואש,
באיזו שנה זה התרחש?
היא מחבקת אותו.
בעדינות הוא נוגע בלחייה.
אתה אהובי.
את אשתי.
הוא בודד.
היא בודדה.
ספרתי את ריסייך, מאה שישים ושישה
הוא אומר,
לא יודעת אם זה יחזיק אלף שנה
אבל הלילה אלף ואחת פעמים נעשה אהבה
היא מבטיחה.
הוא בודד.
היא בודדה.

בפינה דגל מאדים מבושה
משחיר מייאוש,
מלבין מתשוקה.

אין עבודה שמשחררת,
אבל בבונקר האהבה ניצחה.

מי מלאך, מי שטן – אתם בטוחים שאתם יודעים?
נסיך על סוס מציאניד מושיט ידו
זר פרחים מעשן אקדח היא הגישה לו.

על העיר החדשה שלג נופל.
במקום גאווה, אומץ, קורבן, אל
חדש פורח – הממון.

אני שומע רק מגפיים מסומרים
רבי עוצמה
אותות אהבה חריגה ביופייה.

אתה אהובי.
את אשתי.
אני רוצה לספור שוב את ריסייך.
אני רוצה לעשות איתך אהבה.

מחבואים

לתלמידיי היקרים ולמורי פרופסור מנחם פרי.

אבל איפה המזרק?

טום פטי מת. בניגוד לכל כך הרבה מוזיקאי רוק, פטי ידע טוב מאוד מה לא להכניס למוזיקה שלו. התמלילים שלו ושל שותפיו לכתיבת שירים, הם משחק מחבואים. משחק במירכאות, כי העניין מאוד רציני. "תמלילי מחבואים" אני קורא להם.
ניקח לדוגמא אלבום מ-1989: "Full Moon River". רוב השירים פה נכתבו בשיתוף עם ג'ף לין והגיטריסט המוביל מייק קמפבל. גם דל שנון ורוי אורביסון תרמו לשירים. זה אלבום שאין לוותר עליו בגלל השיר "Alright For Now" – שתי דקות של יופי כל כך פשוט, כל כך טהור, כל כך מרגש , – פטי כתב אותו לבד. כשתקשיבו לשיר הזה תבינו חזק למה לא כדאי להיות לבד, להיות בודד, למה בן / בת זוג וילדים הם סם מרפא. כלומר, דווקא העובדה שפטי כתב לבדו, בלי שותף את השיר הזה, דווקא העובדה שכשאתם שומעים איך הוא שר אותו אתם רואים מישהו יושב / עומד לבדו בחושך, באולפן הקלטות, בחושך, בחושך, דווקא עובדה זו מדגישה את האושר בלחיות קרוב למישהו / מישהי.

אבל, וכאן אני מגיע לעניין "תמלילי מחבואים", כמו בלא מעט משירי פטי, קריאה זהירה בכמה ממילות השירים באלבום הזה מביאה הפתעות גדולות.

למשל, הנה השיר "Love Is A Long Road". לכאורה שיר תמים, נאיבי:
"הייתה נערה שהכרתי
אמרה אני דואגת לך
ניסתה להפוך את העולם שלי
לכזה שלדעתה ראוי להיות…"

וכו'. אבל השיר מתחיל בצלילי קלידים שהם העתק על העוקם של הפתיחה הקלאסית ל"מחכה לאיש (לסוחר הסמים)" של "מחתרת הקטיפה". הפתיחה הזו רומזת שנושא השיר האמיתי רחוק מלהיות תמים. והנושא, תלמידות ותלמידים, הוא התמכרות לסמים. נמשיך לקרוא:

"היינו אז נואשים
להחזיק חזק אחד בשני
אבל האהבה היא דרך ארוכה ארוכה…"

תחליפו את המילה "אהבה" במילה "סמים". תבינו חברים, דמיון יכול להיות לא רק אמצעי לבריחה, אלא, וזה החשוב באמת – אמצעי לניעור חשיבה סטטית, לשינוי אורך חיים, לישועה במובן העמוק ביותר. לעשייה פוליטית מהפכנית.

אני יודע שבאחד הפרקים בחמישייה לכלי קשת קכל 516 של מוצרט יש, במשך זמן לא קטן, קטע שאפשר לומר שממנו קיבל ג'ון קייל את ההשראה לפתיח ב"מחכה לאיש" של "מחתרת הקטיפה". אבל את מה שיש לי להגיד על מוצרט אומר בפעם אחרת.

אז תחליפו את המילה "אהבה" שבשיר הנ"ל במילה "סמים" וקיראו סיפור ניסיון גמילה:

"היו כל כך הרבה פעמים
התעוררתי בצהריים
ראשי סחרחר
הייתי מתאפק עד הערב
לתת לה צ'אנס נוסף
לנסות להציל את הנשמה שלי
אבל אהבה היא דרך ארוכה מאוד

כן, היה קשה להיכנע
יש דברים שאתה לא יכול להשתחרר מהם
יש דברים שאתה זקוק להם עוד ועוד
מה שנותר לעשות זה לתת הזדמנות נוספת
לנסות להציל את נשמתי
אבל אהבה היא דרך ארוכה מאוד".

בשיר נוסף באלבום הזה, אותו כתב ג'ין קלארק: "Feel A Whole Lot Better". קראו את ההתחלה:

"הסיבה מדוע אני לא יכול להגיד למה
אני צריך לתת לך ללכת ילדה, ומיד,
אחרי מה שגרמת לי אני לא יכול להישאר כך
קרוב לוודאי שארגיש הרבה יותר טוב
אחרי שתלכי…"

אגב אני בטוח שגם כתיבה רבת דמיון על מוסיקה יכולה למשוך מוסיקאים למקומות גבוהים, נועזים יותר. נחזור לאלבום הנ"ל. אני רוצה כשאמות מישהו יפזם על קברי את השיר "Alright For Now" עליו כתבתי בראשית הרשימה. וכשיישאו אותי באלונקה אל תדחפו. יש מקום לכולכם. נשמע לכם מוזר? לא אם אתם מסוגלים לשמוע את משק כנפי הפרפרים שמאחורי גבכם.

הריאיון הלפני אחרון

(ראיינה ד.ק.)

– קובי כמה פעמים ביום אתה חושב להתאבד?
– לפחות פעם אחת.
– למה?
– אני חושב שאני כישלון מוחלט. בכל התחומים. אני לא מתכוון לחכות לגיל 80 כשפיליפינית יפיפייה דוחפת את כיסא הגלגלים שלי ומנגבת את הסמארק מאפי.
– כישלון? פה ושם ישנם צעירים שמעריצים אותך.
– אלה שמועות. בדרגה שלשמעון פרס הייתה אימא ערבייה והיו לו מניות ב"תדריאן". כבר אמרתי שאם הכתיבה בישראל היא בניין רב קומות, הרי שבפנטהאוז גרים דויד אבידן, דליה רביקוביץ', נתן זך, מאיר ויזלטיר, דורון רוזנבלום. מי שירצה לראות איפה אני גר יצטרך ללכת לשביל שמוביל לפחי הזבל, להגיע לגדר, ומעבר לגדר יהיה אוהל מנייר. שם אני גר. ואם את חושבת שהנייר מלא אותיות, אז לא. אלה יריקות.
– שמעתי פעם את עיתונאי המוזיקה / התרבות אבי פיטשון אומר ש"קובי תקוע שלושים שנה בהתחככות בלכלוך, ברוק מצ'וקמק. די, שייצא מזה".
– זה י
ותר בנואשות מאשר בלכלוך. לפני כמה שנים ביקרתי בכנסיות בנצרת. ראיתי ילדה בת 12, במשקפי שמש, עם מקל עיוורים, היא הייתה עיוורת, עומדת קרוב קרוב לדלת הכניסה וממששת את דמויות המלאכים שהיו חרוטות בדלת. אני לא יכול למחוק את המראה הזה. את יכולה?
– אני משתדלת להתרכז בשניות, ברגעים, בשעות של אושר. העולם מלא בכאלה. בילדים שלי.
– אבל אפילו כשקניתי פרח, ניגשתי לילדה, הושטתי לה אותו ואמרתי "הנה פרח", שמעתי את צריחת הכאב של הפרח כשסוחרים קטפו אותו כדי לעשות ממנו כסף. וזו גם המוזיקה שאצלי בראש.
– אבל הטקסטים שלך מלאים בשורות יפות מלאות אור.
– זה מורכב יותר. אני אוהב סגנון כתיבה על מוזיקת רוק שנקרא "Trash Writing". כמו שיש סרטי טראש, מוזיקת טראש. עירוב בין שורות יפות, לא מיופייפות, עם שורות דפוקות, סתמיות, מקושקשות. יש בזה שוני. יופי מוזר, יופי סוטה. זונה יפהפייה שמגמגמת בכוונה.
– מה אתה חושב על הכתיבה על מוזיקת פופ / רוק בעברית?
– מעבר לחוג המצומצם של עיתונאי מוסיקה, אני מעריץ שלושה כותבים בשפה העברית. את לימור נחמיאס, אהרון (אהרל'ה) בכר וגון בן ארי. רק האחרון כתב, וכתב הרבה, על רוק. הוא הוציא גם שני רומנים נהדרים. כשדויד אבידן מת, טלפנו מהרדיו לדליה רביקוביץ'. "אבידן הוא משורר גדול" – אמרה. "מה פירוש גדול?" – שאלו אותה. ודליה ענתה: "גודלו כגודל הלוויתן". זו הגדרה מדהימה לאיכותו של אבידן. של כותב ענק. בכל תחום. הסתכלי סביבך, על כמה עיתונאים / משוררים / סופרים / מחזאים / שחקנים וכו' את יכולה להגיד את המשפט שדליה אמרה? על גון בן ארי אני יכול להגיד אותו.
– מה בקשר לרוקיסטים ישראליים?
– ארבעת המופלאים שלי הם: ענבל פרלמוטר, גבריאל בלחסן, אורי דרומר ואהד פישוף.
אני חושב שענבל הייתה גדולה מכולם. תקשיבי לשיר שלה "יום שחור". היא הגיעה בו לעומק כזה שאפילו לו ריד וניק קייב לא יגיעו אליו. עומק ודימיון הם קני מידה שלי לאיכות אמנותית. וגם, אבל הרבה פחות, מקוריות.
– אתה יכול להבהיר יותר את עניין העומק?
– לרוב מה שקרוי "מוסיקה מזרחית" טקסטים ברמה של "מאמי אני מתה עליך ואתה לא שם עלי". את אותו דבר כתב המשורר יצחק שלו: "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך. בגרוני מתה חוחית". זה אותו דבר. אבל זה לא אותו דבר, כי העומק בשורות של יצחק שלו עמוק פי כמה וכמה.
– למה אתה לא כותב על פורטיס, סחרוף, קרולינה, עומר אדם?
– כל כך הרבה כותבים עליהם.
– אבל זה יביא לך יותר קוראים.
– מכרי הטוב יוסי מר חיים, מלחין אוונגרדי אדיר, אמר לי: "בכל הארץ יש רק 20 אנשים שמתעניינים במוסיקה שלי. אני מסתפק בכך".
– כל כך הכבוד לבלוגים, לא ניסית להשתחל לעיתון נייר?
– כשהייתי צעיר עשיתי את זה. זה היה קצר מועד. עמית שהם, שהיה עורך שלי ב"זמן ת"א", מקומון של "מעריב", אמר לי "למה אתה לא מציע שאשלח אותך לכתוב על פסטיבל ערד? אתה מביא לי טקסטים על להקות שלפעמים אני חושב שאתה המצאת אותן". מה שהיה נכון.
– אבל זה לעשות צחוק מהעבודה.
– לא. זה להפעיל את הדימיון בווליום יותר גבוה. את יודעת שההגדרה שלי לכתיבה גדולה על רוק זה "להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדימיון של אלוהים". ההגדרה שלי לסוג הרוק שאני אוהב היא "שעון קוקיה שתלוי על הקיר, שהמחוגים שלו הולכים הפוך, ובמקום ציפור יוצאת ממנו טיפת דם ענקית".
– מה העניין עם חבישת הכובע הכמעט נצחית שלך?
– גראנט הארט, מי שהיה המתופף של הלהקה האמריקאית "האסקר דו" שנפטר לפני חודש, שהוציא אלבומי סולו מופלאים כי יש בהם עומק ודימיון במינון אדיר, אמר לי פעם: "אל תסיר כובע בפני נשיא, ראש ממשלה, קצין, ראש עיר, עורך או סופר גדול, אלא רק בפני הבחורה שאתה אוהב".
– אתה כותב הרבה שנים. יש מישהו שאתה רוצה לכתוב עליו?
– בעצם יש לי רק דבר חשוב אחד להגיד, שאני אוהב בחורה בשם מאשה.
– ביקרתי בבית שלך. זה מדהים. חמישה חדרים עמוסים בספרים, דיסקים, תקליטים, עיתונים. בקושי אפשר לזוז. אפילו מיטה זוגית אין לך. רק מיטת יחיד.
– הדוגמניות כל כך רזות, שמספיקה מיטה כל כך צרה לזוג.
– הציניות שלך לא מביאה אותך לקיר שאתה לא יכול לעבור אותו?
– אני דופק כל כך את הראש בקיר עד שנבעו בו סדקים. הטקסטים שלי הם פתקאות שאני תוחב לסדקים האלה. זה הכותל המערבי שלי. את חושבת שמישהו למעלה קורא אותן? אדם ברוך אמר לי: "אתה מטפס על קירות שלא קיימים, אבל לפחות אתה מביא לנו שורות שלא ידענו שיכולות להיות קיימות".
– איפה אתה עומד מבחינה פוליטית?
– אני לא עומד. אני זז. הרבה שמאלה מקבוצת "מצפן". קבוצה אולטרה שמאלנית מלפני עשרות שנים.
– שחבריה היו מוקצים מחמת מיאוס.
– כן. כשנשאל אבי / מורי עקיבא אור, ממקימי הקבוצה, מה בדבר שימוש בנשק חם, הוא אמר שהדבר עלה לדיון אצלם, אבל הוצא מהר מסדר היום. מפני שהציבור הישראלי לא יקבל את זה. והוא צדק. יש גבול. אסור לחצות אותו.
– אם תזכה בפרס ספיר, שזה מאה חמישים אלף ש"ח, מה תעשה בכסף?
– חצי אתרום ל"רופאים ללא גבולות" וחצי ל"שוברים שתיקה".
– אתה מתכוון לשים בסוף הפוסט הזה ציור בו נראה מבוגר מחבק ילד. למה?
– כי אני לא זוכר שאבא או אימא שלי חיבקו אותי אי פעם. רכשתי אותו ב"צימר", ולצערי שכחתי את שם הצייר. אם מישהו מכיר שיסמס לי.
– הפוסטים שלך מלאים ברמזים למזרקים, הסנפות. למה?
– התנסתי בכל. אבל הסם הכי חזק זו המציאות. היא הכי מתגמלת וגם הכי אסונית. בתנאי שאתה מתחכך ברחוב, לא רק בבית שלך ולא רק בתל אביב. אם אתם מגיעים לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות מנה, במקום זה תעלו לאוטובוס וסעו לבית שמש, לדימונה, לאשקלון וכו'. שבו שם בבית קפה. שוטטו ברחובות. הביטו באנשים, בבתים, בעצים, בכבישים, בפחי האשפה, בגנים הציבוריים, בבתי הספר, במלצרית שמגישה לכם. ברמקול החדש שמשמיע את אייל גולן. בנערה שעוברת ולובשת חולצה של "נושאי המגבעת". הנה חתול רזה מרוב רעב. קנו גביע גבינה לבנה ותנו לו לאכול. זה הלבן האמיתי, לא הרואין / קוקאין.
– יש משהו בו אתה גאה?
– כן. המשפטים הבאים שכתבתי באחד הפוסטים ב"קרמטוריום":
"המשפט האחרון שאבא אמר לי לפני שמת היה 'אושוויץ הוא הצליעה של אלוהים'. המשפט האחרון שאני אמרתי לאבא: ' אם כך, האמנות היא מקל הליכה של אלוהים. בעזרתו אלוהים זז מכוכב לכוכב'".
– למה אתה גאה במשפטים האלה?
– אולי מפני שהם מגלים את הסיבה היותר עמוקה לטקסטים הדיכאוניים שלי. אני לא מספר על הצליעה שלי. אני מספר על הצליעה של אלוהים. זה שברא את העולם בו אנו חיים. תיאטרון זוועות כפי שהגדיר אותו דגלאס פירס מ"דת' אין ג'ון". הפסיכיאטר שלי טוען שעמוק במוח אני חושב שסקס זה משהו מלוכלך, והמשיכה שלי לרוק מלוכלך, רוק גראז' היא ניסיון נואש להלבין, לחבק את הסקס.
– קובי, סוף סוף הגענו למשהו הזוי, עקום בראיון הזה. אתה מוכן להגביר את הווליום?
(חלק ראשון)

אילונה האוס: שעון הצל

אתם בקושי מתעכבים במבט על בני אדם, אז איך תראו את הצל שלהם? פה תרגמתי שיר של המשורר האנגלי טום גאן:

דם / דופק / כעת / היה
כרוכת שלג הגינה,
כורעים ענפים, נמלאו השבילים,
סחף את האדמה כיסה.

ברוך אחוזים, במיטה נשכב,
בריפיון שרוגים אתה ואני
כפסלים נאבקים; עוד עכשיו
זה נמשך במחשבתי.

אני חושב שיותר מאשר שיר אהבה ושיר שקורא להתבונן חזק באיך נראים / מה עושים אנשים, זה שיר על הצל. אילונה האוס ("Illona Haus"), סופרת מתח קנדית ש… שיט, עוד לא תורגמה לעברית, כותבת בעיקר על הצל. מינון הטירוף בספרים הלא רבים שלה, גבוה פי כמה מהמקובל אפילו בז'אנר ספרות זה. טירוף שמתערבב בכ-ו-ל-ם: בשוטרים, בגנבים, ברוצחים, בקורבנות, בילדים טובים ירושלים – צעירים ומבוגרים – בתוליים ולא בתוליים, שהצל מלווה אותם מרגע הולדתם עד הסוף. יש רגעים בטקסטים של האוס שהיא כורעת על ברכיה ומלטפת בחיבה את הצל. אני מקווה שהטקסט פה ילמד אתכם איך עושים את זה במילים. בשנה האחרונה היא המורה שלי. היא לימדה אותי לזרוק את שעון היד שלי ולא להביט במחוגי שעון הקיר שבביתי. בשביל מה להביט? הרי הנערה שאני אוהב לא תבוא בלילה / בבוקר / בצהריים. האוס היא שעון צל. מחוגי שעון הם זרועות מושטות של נשים וגברים שאין להם ילדים. הם נעים לכאן ולכאן ותמיד ריק סביבם. אילונה האוס היא משוררת הריק הזה.

כשאני כותב "הצל" אני מתכוון למה שנמצא מתחת לבשר ולעור. הנה קטע מספרה:

"הסייבר קפה ברחוב צ'רלס היה עמוס מתבגרים. מתלקלקים מקפה עם אבק קינמון. עוזבים חבורה אחת בשביל אחרת. נערים משוויצים בג'ינסים נמוכים, נערות בטבעות שבטבורן. הוא השתדל להתרכז במסך האינטרנט. כשעמדת אינטרנט לידו התפנתה ונער נכנס לתוכה, הוא הצטמצם. ביד אחת הנער טייל עם העכבר, ובשנייה גירד את ערש זקנקנו.

הוא הפסיק לחשוב על הנער. התמקד בבלוג שלו. ובבלוגים אחרים, מחפש ידיעה על הרצח האחרון. מטומטמים העיתונאים שלא יכולים למצוא קשר בין הרציחות. השתעשע בתוכנית לשתול רמז שהעד במשפטו של ברנרד הוא עכשיו חשוד ברצח, שהבלשית קיי דאלאני אחראית על הצוות שחוקר אותו.

אבל הוא נסוג. זה לא הזמן לנופף בדגל. אבל הוא חייב לשתול משהו. אחרת יתחילו לחשוב ש'רוטש' נעלם. לא צריך להיסחף. צריך להשאיר צל.

רוטש לא היה מת על קפה האינטרנט. יותר מדי צפוף וגיל המבקרים ירד וירד. מישהו נגע בו חזק. 'סליחה, אחי' אמר הנער שהתחכך בו, שתי עיניו כתריסים כמעט סגורים. רוטש דמיין את הסכין הארוך שלו נכנס לקורקבן של הנער. לדחוף, להרים, ולסובב חזק. שהמסריח הזה ירגיש פעם חרא אמיתי נכנס לאחד החרכים שלו.

רוטש אחז חזק בעכבר. נראה אם הבלשית דאלאני למדה משהו חדש. החיפוש הוביל אותו לעמודי עיתון ה'סאן'. היו תמונות שלה, עיניה ענקיות מזעזוע, אחרי שברנרד תקף אותה. משהו עלה בראש של רוטש, כשראה אותן.

באותו לילה חלם על רג'סטר. אחר כך על דאלאני.

הוא האשים את ברנרד על החלומות, ובתשוקה המתגברת יותר ויותר מאז רצח את רג'סטר.
הכל בגלל המכתב של ברנרד. האיש לא הפסיק ללחוץ. ייתכן והכלבה ראתה שניהם בפארק כשהשליכו את גופת הזונה לאגם. רוטש פקפק בכך. לבוש במעיל הגשם של ברנרד, גדול עליו בכמה מספרים, הוא עזר לו לשאת את הגופה מהתא האחורי של המכונית. אחר כך כשהגשם דופק על הגג, הוא התיישב ליד ההגה כשברנרד בודק אם הם לא הפילו משהו שיכול לזהות אותם.

וכעת, לא רק החלום על רג'סטר הפך לבן זוגו. היו דברים מוקדמים יותר. הפעם הראשונה בקור השקט של מרתף בית ההלוויות. זה לא היה קטע של כוח. אלא קטע של נוחיות. נוחיות מחיבוק המוות. זה היה כמו לחזור הביתה.

הוא לא ידע את שמה. של הראשונה. אבל היא הייתה מאוד מאוד יפה. למרות החתכים והתפרים הגסים שחוקר מקרי המוות השאיר בגופה. החתך הסופי שלא יירפא לנצח.
הוא החליק ידו לאורך העור הקר, המתוח שלה. הגיע לאזור הצלעות. לעכוזים החטובים שלה שלחוצים לשולחן המתכת. ליטף את אזור הבטן שלה. למטה יותר, עד שהגיע למשולש השיער הבלונדי, האדום שלה.

הוא נזכר בקול נשימתו באוויר השלו של מרתף הגוויות. בריח הכימיקלים, בסבונים הקשים, בריח המוות, כבד מכל מה שהכיר.

הוא נגע בה כפי שמעולם לא נגע ביצור חי. זו הייתה נקודת המפנה בחייו. זה היה היום בו הפך לגבר".

עיניים שלו

בוקר טוב אנשים עם עיניים עצובות. רואים משהו מחוץ לסורגים?
וגם: בוקר טוב אנשים עם עיניים שמחות. רואים מישהו שבתוך כלוב?

חברים שלי, נגני מוזיקה קלאסית, מעידים על חוויה יוצאת דופן כשהם מנגנים יצירות של אלפרד שניטקה. "כל כך הרבה מאזינים באים אלינו אחרי הקונצרט ואומרים: 'זו מוסיקה פותחת עיניים'". "זה כמו לראות בפעם הראשונה אריה". "מוסיקה לעיניים יותר מאשר לאוזניים". הם לא מתכוונים שרואים פרחים, שמיים וכו' כשמקשיבים לו. אלא למשהו עמוק יותר. אולי לעין השלישית.

שניטקה (Shnittke) מנוגן הרבה מאוד. גם ב"כאן קול המוסיקה" פה ברדיו.

הוא מת ב-1998 בגיל 64. ב-1980 המיר את דתו לנצרות. אז נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. ב-1985 התקף שבץ שהותירו בתרדמת. ב-1990 עבר לגור בהמבורג. ב-1994 התקף שבץ שהותירו משותק כמעט לגמרי. את טכס ההשכבה שלו תמצאו ברשת. הצ'לן רוסטרופוביץ' מנגן בו.

"המטרה של חיי לשלב בין מוסיקה רצינית למוסיקה קלה. לא אכפת לי לשבור את צווארי כל עוד אני מממש אותה" אמר.

מאזינים אומרים שהמוסיקה שלו כובשת מאוד לא בגלל שהיא "קלה" (היא לא). לא בגלל שהיא קצבית, שמחה, עצובה, יפה במובן החיצוני של המילה (היא לא).
אז למה?

אני חושב שפענחתי את ה"סוד". קטע בספר "מילים של אחרים" מאת איימי רולנד (הוצאת "כתר", 2015, תרגום מעולה של טל ארצי) עזר לי. הנה הוא: "ילד אחד… עומד קצת בנפרד. מסתכל על האריות כמהופנט. הילד מתחיל לצרוח… הוא מרים רגל אל המעקה… סותם את אוזניו ולוחץ עליהן. 'האריה שואג' הוא אומר. 'הוא לא שואג' – אומרת המדריכה. 'אתה רק מדמיין'. 'אבל אני שומע אותו' – אומר הילד. המדריכה גוררת אותו. הוא הולך בשתיקה וראשו מופנה אל האריות.
וכשאני עומד בדד
שואג אריה, שאגה גדולה…
הדלתות סגורות מלבד אחת,
וזוהי דלת החמלה".

תקשיבו לשניות האחרונות ב"קונצ'רטו למקהלה" של שניטקה. קולות המקהלה עולים ויורדים, עולים ויורדים כנפנוף פרידה למי שמסתלק מהעולם. למי שהמראות האחרונים בעיניו הם עצים, פרחים, שדות, אנשים, שמיים, ים והוא יודע שכל אלה ימשיכו להיות / לחיות אחריו והוא משלים עם כך. הוא מצטער שלא הבין זאת בנעוריו, לו הבין זאת אולי חייו היו שלווים יותר. מחויכים יותר. "האנשים בונים מטוסים ומכוניות כי הם ממהרים ממקום למקום. המלאכים לא כורתים את הכנפיים של עצמם כי גם הם ממהרים. אלוהים לא ממהר לשום מקום. גם השטן לא. כנראה שאלוהים שולח מלאכים ופיות לעשות את העבודה במקומו. את העבודה המלוכלכת?" שאל הסופר ז'אן ז'נה.

אורי ברנשטיין, כדרכו בקודש, נוגע נפלא בנושא הזה. תקשיבו:

"שלום לכולכם. איזו רוח נשאה אתכם…
אמנם מאז מותכם הפרח המאודם
נפתח, חסר ריח, ואולי
אף אוכל אדם

אבל אין לי זמן לעסוק בכם.
החיים כבר יסתדרו בלעדיכם".

שנה טובה. למרות המזרק הנגוע, הדק האקדח, לוע הארי.