קטגוריה: רשימות

מגבעת הפוכה

יכול להיות שזה כבר מאוחר. ביום ה', ה-29.11 בסינמטק תל אביב, הקרנות סרטים על מוסיקה ישראלית. "פלסטיק וונוס", "נושאי המגבעת", "Ausweis". גם "אור קשה, אור רך" שחן שנברג עשה עלי ב-2000. כשעוד היו לי שיני וביצי חלב.

אבל כמה דברים בנידון יש לי לומר. / אני משתדל לכתוב יפה כדי לשכוח שאני מכוער (שימו לב לחרוז). הסרט שחן עשה נתן לי הזדמנות להביט ארוכות בפנים שלי. לא במשך חצי דקה בראי, אלא במסך, במשך ארבעים דקות. מסקנה: לא שכחתי איך אני נראה. הסרט כולו, אם לא הבנתם, הוא יריקת מחאה באמירה הכל כך מוכרת: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בולשיט. בחיים מה שחשוב זה הקנקן. לא מה שבפנוכו. אתם שווים בדיוק כמו כמות הכסף והמפורסמות שלכם. ואיך שאתם נראים. לא חשוב אם אתם מציירים / מביימים / כותבים נהדר או זבל.

בסרט רציתי להגיד שכל כך הרבה כותבים משתמשים במילה "אני". אבל שימוש נכון במילה הזאת הוא הסרת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לראות, לעת ערב, ערימת בגדים עזובה בחוף ים. רוב הכותבים שמשתמשים במילה "אני" מסירים בגדיהם כדי להפגין כמה הקעקועים שלהם יפים, כמה שהזין שלהם גדול. שהפיטמות בולטות. שימוש נכון ב"אני" הוא למשל לספר איך יצאת לרחוב כששרידי משחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. שימוש לא מוצדק זה לספר איך אמך נהגה כל בוקר לנגן בכינור פרטיטה של באך וזה מזכיר לך קטע בשיר של "רדיוהד". אוף, כמה פעמים אמרתי את זה.

הסרט של חן הוא תיעוד הסרת בגדים והליכה לכיוון הים. בסצינה האחרונה אני יושב בשפת הים ומביט בו. לו טרנטינו היה מביים את הסרט, הוא היה מצלם גם את הטביעה.

עוד דבר: אני מוקסם מסגנון כתיבה אמריקאי על רוק, סגנון שכמעט לא מוכר בארץ, הקרוי "טראש רייטינג". כתיבת טראש. כמו שיש סרטי טראש ("הענקית בעלת העין והגיבנת נגד קינג קונג"), תיאטרון טראש, להקות טראש מטאל. הכוונה לכתיבה שעושה סלט בין שורות יפות לבין קשקוש מקושקש. הסתכלו איך אני לבוש בסרט. איך אני מסורק. איך אני מדבר. אבל איך זה מתערבב בקטעים היפים שאני קורא בקול, במה שאנשים אומרים עלי. בחיוך המבוייש שלי. אני מרבה לחבוש כובע כי חלמתי להיות אדם ברוך של עיתונות רוק. אבל מה שיצא ממני זה נתן שרנסקי של עיתונות רוק. שנינו עשינו קריירה מבית כלא. שרנסקי מהכלא הרוסי ואני מכלא רגשי מסוים.

אני לא עובד עליכם.
אני אובד ביניכם.

באחת הסצנות בסרט "לה סטרדה" של פליני, "גיבור" הסרט נראה לבד בחוף ים הולם בייאוש בחול. בסצנה האחרונה בסרט של חן אני יושב בחוף, מתבונן בזוג שמשחק מטקות. לגבר יש רק יד אחת. הצייר והמורה רפי לביא אמר: "אנשים שמחים לא מציירים. אנשים שמחים הולכים לשחק מטקות בשפת הים". הסרט הוא הרהור במשפט הזה. עד כמה אנשים שבאמת שמחים פנויים לצייר / לכתוב / לנגן מוסיקה באמת מעמיקה?

בסדר. אין לי להוסיף מילים. הסרתי את המגבעת. הנחתי אותה הפוכה למרגלותיי. מחכה שתזרקו לתוכה סימפטיה.


כשהמוסיקה נגמרת

כותבת מעולה. לא רק יכולה לגרום לך לחבק מישהי / מישהו שהפך לנציב מלח, אלא גם לגלות את המחשבות שהוא מנסה להסתיר. בערך משהו כזה. יותר משלושים מליון מספרייה נמכרו. קרין סלוטר (בתצלום למטה) סופרת מתח אמריקאית. זכתה בפרס "פגיון הזהב" על שם איאן פלמינג, מחבר ספרי ג'ימס בונד. השנה תורגם לעברית הספר "עיר של שוטרים" שלה מ-2014. הקטע הבא מספרה האחרון "הבת הטובה" שלא תורגם. אני יודע ש"קרמטוריום" אמור להיות בלוג מוסיקה. אבל אין מוסיקה שתתאים לקטע הזה. אולי רק קול מחטים נשברות:

"כאשר אדם מוצא להורג, את יושבת בחדר שצמוד לחדר ההוצאה. מקדימה יושבת המשפחה, כומר, ועיתונאי. בעצם את גם בחדר ההוצאה, את, שלא מסוגלת לעצור את מה שקורה… מסיטים את הוילון. שם, על המיטה, שוכב בן אדם. יצור חי. נושם. האם הוא מפלצת? יכול להיות שהוא עשה דברים מפלצתיים. אבל כעת הוא שוכב, ידיו, רגליו וראשו קשורים כך שהוא לא יכול לראות מי סביבו. הוא מסתכל למעלה, לתקרה. מצוירים עליה עננים ושמיים כחולים. אסיר אחר צייר אותם. זה המראה האחרון שהנידון יראה. את רואה את החזה שלו עולה ויורד. עולה ויורד. הוא מנסה לשלוט בנשימה שלו. ואז גם את מרגישה. דום דום דום. את מרגישה איך הדם שלך זורם בגוף. איך הנשימה שלך ממלאת את הריאות. איך היא עוזבת אותן. הם שואלים אותו אם יש לו מה לומר. הוא אומר משהו על סליחה, או שהוא מקווה שמותו יביא למשפחה סוף-סוף שלווה, או שהוא חף מפשע, אבל הקול שלו רועד. הוא יודע שזה הסוף. הטלפון האדום שבקיר לא יצלצל. הוא לא יראה שוב את אימו. לא יחזיק עוד את הילד שלו… הסוהר עושה סימן בראשו. שני אנשים עומדים קצת רחוק מהמיטה. כל אחד מהם לוחץ על כפתור נפרד, כך שאף אחד מהם לא ידע מי הזרים את קוקטייל המוות לנידון. את, שרואה מה קורה, מעבר לזכוכית החלון, מרגישה משהו בפיך. איזשהו חומר. כאילו החומר שהורג אותו מגיע לפיך. הנידון נמתח. אחר כך לאט-לאט השרירים שלו מתרפים. ואז גם את מרגישה איך עייפות משתלטת עליך. עד שכל תנועה נפסקת. את מרגישה איך הסם מציף את הורידים שלך. ואז הראש שלך זז. נדמה לך שאת מבינה מה פירוש להירגע. הרי כמה דקות לפני זה היית כל כך לחוצה. את יודעת שעוד מעט הכל יעבור. ואז זה נגמר. הם מורידים את המסך שמפריד בין חדר ההוצאה להורג לבין הצופים. את חוזרת לביתך. לוקחת משהו לשתות. לוקחת את מברשת השיניים. נכנסת למיטה. ויום אחר יום מביטה בתקרה כמו שהנידון למוות הביט בה".

שדות פרג לנצח

אבא שלי מת. כבן יחיד ירשתי אותו. הירושה: "שדות פרג" בקולומביה. אבא גר בארץ, ואת השדות ניהל… בוא נגיד שאבא שכר צבא מקומי קשוח שמשגיח נכון על עובדי השדות. פעמיים בשנה אבא טס לקולומביה לבדוק מקרוב את ההכנסות וההוצאות. כלומר, את המיליונים והפרוטות. אבא לא בטח בבנקים הישראליים. העדיף את אלה שבשווייץ ובאיי קיימן. אני איש של מחשבים. אין לי צורך לטוס לקולומביה. אפשר לנהל את העסק דרך המחשב. ובקשר לבנקים ישראליים: ובכן…

את ההקדמה הזו הבאתי כמענה לשאלה הכי שאלתית ששואלים אותי. "קובי, אתה מתלבש בסמרטוטים אבל נוהג במכונית ספורט יפהפייה מודל 2017. איך זה מסתדר יחד?".

זה מסתדר. אתם רוצים טרמפ לאיזה מקום? אני יכול לקחת אותכם רק לקרמטוריום. נתנגש יחד. לפעמים התנגשויות עוזרות. זה מסתדר. ב-1951 מת פסנתרן קלאסי מופלא, ארתור שנאבל, בגיל 69. הוא היה הראשון שהתעקש להקליט את כל הסונטות של בטהובן לפסנתר יחיד. הוא היה אז בן 50. הרבה פסנתרנים ומאזינים מפונקים מעקמים את השפתיים כשמקשיבים להקלטות שלו. שנאבל מפספס לא מעט תווים, מכסה שם ופה על מה שהוא לא מפספס. אבל, וזה אבל מאוד גדול, קשה למצוא בהקלטות עכשוויות יותר, יותר עומק ומקוריות רצינית מאלה שלו. זו לא נגינה יפה / מתוקה. זה לא שדות תות לנצח.

זה שדות פרג לנצח.
זה דבר שמעבר לחוקים ולאיסורים. התנגשות נסתרת מעיני משטרה.
זה בזיעת אפך תאפה לחם שיטיס אותך לאזורים שלא ידעת על קיומם.

הו, פסנתר ישן נושן, כמעט מתפרק, באמצע שדה ענק, כשרוח משחקת בקלידים הפראיים שלו.
כדי להבהיר יותר: תראו, עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים, שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג… אבל אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת.

הו, פסנתר ישן. מלאכים שטבעו נושאים אותו על כתפיהם ממקום שלא קיים למקום שלא קיים. יש סיכוי שתראו את המראה הזה כשתקשיבו לביצועים של ארתור שנאבל.

אני קורא בקול רם את המילים האלה במועדון "הצימר", שהוא שדה תעופה מפויח, מלא בלבבות שבורים, בלי מטוסים, שמלמד אותכם שאתם, אם תרצו, יכולים להמריא מכל מקום לגבהים בלתי משוערים. אם אין לכם, הפוך ממני, שדות פרג.

קסנאקיס

לא חושב שזה יהיה ברור. אבל ההיגיון התעקם לי כבר בשנות העשרה. אחד החזיונות שלי כיווץ את מה שמקובל לתפוס כ"זמן" לנקודה אחת. פחות משניה אחת. לדבר שהוא לא הווה, לא עתיד, לא עבר. כלומר מה שקורה לנו כעת כבר קרה בעבר ויקרה בעתיד. אנחנו חושבים / מרגישים שהיינו בני שש / עשר / עשרים / שלושים / ארבעים וכו', אבל בעצם הכל קרה / קורה / יקרה. במיקרו שניה אחת. קשה "לתפוס" את זה, זו נראית מחשבה מוטעית. אבל אם תצליחו (אפשר להגיע ל"תפיסה" כזו) לצאת מעצמכם, להסתכל מבחוץ על עצמכם, תוכלו (זו התנסות מרתקת) "להבין" שהמפץ הגדול הצליח (זו הצלחה מתסכלת) לברוא את את "הזמן" האופקי. את "אני זוכר שבגיל ארבע… אני זוכר שבגיל שבע עשרה הצעתי בפעם הראשונה למישהי…" וכו'. נסו לבטל את הזמן. להתעלות מעליו. ללמוד היסטוריה שכל מה, לדוגמא, שקרה / ויקרה בארץ הזו קורה בדיוק בשניה הזו.

הצלחתם? או שעדיין אתם תקועים בתפיסת הזמן האופקית שלכם?

איש אחד, שקית שקופה בידו, דרכה אני רואה שהוא נושא מאכלים… אני מעריך שהוא בן חמישים ומשהו (בעצם הוא נולד כעת וגם מגיע עכשיו לגיל מאה ועשרים) נכנס לבית קפה בו אני יושב (כלומר ישבתי ואשב) מסתכל ימין ושמאל, ויוצא מהקפה. לא. בעצם הוא מתיישב ליד שולחן ומתחיל למלא טופס הימורים.

השמש שקעה. כוכבים למעלה. אוררררר. אני מביט בכמה מהם. אני מאמין שאנחנו לא לבד ביקום. מאז נעוריי הייתי זר-חי, זה שהחיים שלו הפוכים מהסדר הנכון, הארצי… ראיתם פעם חיזר? צלחת מעופפת? פה אני משתדל לתאר לכם את המוסיקה של המלחין היווני אוונגרדי שאני מעריץ – יאניס קסנאקיס. בתצלום למטה. חצי פניו הושחתו מפגיעת פגז. לפני שנים הרצה בפני סקרני מוסיקה ישראליים במוזיאון תל אביב על המוסיקה ה"בין-כוכבית" שלו. היה לי את הכבוד להיות שם. אז וכעת. פירק לגורמים יצירה שלו. הוא נעזר בדיאגראמות מתמטיות ששירטט על לוח. חפשו אותם ביו- טיוב. הוא מת בגיל 79 ב-2001.

בדיוק בשניה הזאת.
היקום שתראו במצפה כוכבים
פעם / ראשונה
מחר
המפץ הגדול
זמן
כוכב
מתמטיקה גבוהה
זה לא הימור
למעלה שקוף
זר חי
להבין

דיסקים שלו תמצאו במחסן המוסיקה הקלאסית בחנות "דיסק סנטר" בתל-אביב. אפשר להזמין אותם שם.
אבל מי המלאכית שקנתה / קונה / תקנה לי סרגל עקום?

זו הנקודה

אנשים בריאים: אל תקראו את הפוסט הזה.
הוא מוקדש לחולים כמוני ב-OCD. קצת נוגע ב"Death Metal".

דברים זזים במוח של קובי. הקשר הנוכחי שקשור ל-OCD ("חזרת כפייה") אצלו: אי יכולת, שבאה והולכת לכתוב משפטים שנגמרים בצליל פתוח. לדוגמא: משגע אותו להדפיס שורה כמו: "השמש כבר זורחת. יצאתי החוצה וכיסתה אותי זיעה". המילה "זיעה" נגמרת בהברה פתוחה: "עהההה". או שורה כמו: "השמש כבר זורחת. זיעה נוטפת ממני". גם הצליל "נייייי" מפריע לי. אבל שורה כמו "השמש כבר זורחת. זיעה זולגת" היא מושלמת.
צליל האות "ת" סגור. קצר.

הרופא שלי אומר שהסיבה היא פחד. קובי פוחד ממקומות (צלילים) פתוחים כי הוא פוחד מהמציאות. המציאות היא תמיד פתוחה. הכל יכול לקרות. היות וקובי תמיד מחכה לאסון, ובמציאות הכל יכול לקרות – גם אסונות – קובי מעדיף לברוח מהמציאות. אל חדרים סגורים. אל בתי כלא מסוגים שונים.

מישהו כתב: "קובי הוא בחורה יפה מאוד, גובהה מטר שמונים, אבל ללא הרף סמארק נוזל מאפה. הסמארק הוא הכתיבה שלו".

אני אוהב את המשפט הזה. למה? כי לפחות הוא רומז שאיזשהו סדק / פתח נותר בקובי. סדק / חור דרכו כל הדרעק שבו יוצא החוצה. לאט. אבל יוצא. משהו משתחרר.
יש סיכוי.
יש עתיד.

אז לאיזו מוזיקה להדביק את הקטע הזה? הרי זה בלוג על מוזיקה. כלומר, אם לכתוב משפט שנגמר בצליל סגור: "הרי מוזיקה צריכה לשלוט פה בבלוג".
אדביק לזה את השיר "Breeding the Spawn" מתוך אלבום ישן בעל אותו שם משנות התשעים של להקת ה-Death Metal האמריקאית "Suffocation". על סגנון הרוק הכבד הקרוי Death Metal אספר פעם אחרת. חפשו את השיר ברשת. איך הוא נשמע? תארו את ביבי נתניהו נועל עצמו באמבטיה ומול הראי שואג בקול ניחר מסיגרים מה הוא חושב באמת על חבר כנסת לשעבר בני בגין. שומרי ראשו של ביבי נבהלים, הולמים ברעש בדלת, אחד מהם פורץ אותה בבעיטה. השיר הזה של "Suffocation" הוא שיר ללא נקודות. זהו שיר עם פסיקים, הזמר (בתמונה למטה, הבחור הבלונדי) מושך ומושך הבהרות, המתופף והבסיסט לא עוצרים והגיטריסטים… ובכן, גם הם ללא סטופים, ואם סולו גיטרה (יש כזה?) נפסק, נדמה שזה בגלל שמישהו גנב את הגיטרה מהגיטריסט כשזה, מרוב נגינה ספידית, צימח כנפיים במקום אצבעות. או משהו כזה.

מוזיקה כזאת, חסרת נקודות והברות סגורות, יכולה לעזור לפגועי OCD.

אם לסכם: בשנות העשרה שלי, בגנים חשוכים, עסקתי בסימני פישוק. כעת אני עוסק בסימני פיסוק.

רותם

הלו רותם אור (טוטמו). אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך. את המכתב הזה יפתחו כנראה בדרך אליך. אני חושב שהשב"כ פותח את המכתבים שלי. שיפתחו. אולי הם ילמדו משהו שיהפוך את עולמם. לפני שנים פתאום התחשק לי להרוג ציפורים. השגתי רובה טוטו והתחלתי להרוג. אחרי כמה זמן התחלתי לשאול את עצמי "למה?". התחלתי לקרוא ספרים, לצייר, לצרף משפטים ("לכתוב"). כמעט בסוף הבנתי שאם אמשיך לקרוא, לצייר, וכו', מהר מאוד אכוון את הרובה לראשי ורגלי יישארו קבורות באדמה. שאמשיך להתעלם מהעובדה שיש לי כנפיים. היות ואני לא לי אוסוולד, שרצח את הנשיא קנדי, ריסקתי את הרובה (כלומר את המשפטים בכתיבה שלי), פיזרתי לכל הרוחות את הכדורים (כלומר את הספרייה והפנזינים שלי). בספטמבר יתחיל לרדת גשם. אטוס עם חבריי הציפורים לארץ רחוקה וחמה. אין גבול שיעצור אותנו. לא יהיו בני אדם שיבינו את השירה שלנו.

אבן בחלום

"קובי, כשאתה אומר על משהו שהוא טוב, אתה מתכוון שהוא רע ולהיפך, נכון?"
גל אוחובסקי בתכנית הטלוויזיה "המעגל הקטן". חפשו ברשת "קובי אור במעגל הקטן".

מינון כבד של מוזרות ושל יופי. "Deafman Glance". אלבום חדש של Ryley Walker. אמריקאי בן 28. בתצלום למטה. את אלבומו הראשון הוציא ב-2014.

תארו לכם מישהו מלא ברעיוניות מוזיקליים נפלאים שבוחר לזרוק אותם מהחלון. אבל הרעיונות מתעקשים להיאחז באדן החלון, בעציץ שעומד קרוב, בחבל כביסה שבאמצע, במצית שנפל מכיס נערת הליווי שהתארחה בביתו, בשבר רהיט. והקול של ריילי: תארו את ניק דרייק מקליט באולפן, אבל הקול הנקי שלו מתערבב בחריקת עצמותיו. הקשבתי לאלבום הזה רק פעם. ייקח זמן עד שאשמע אותו שוב. אני פוחד שאגלה בו מינון כבד של אופטימיות מנצחת. וזה יפסיק את גירוד הפצע בלבי. שאולי אזמין נערת ליווי לביתי. שיט, האם צריכת / יצירת האמנות שלכם היא מתכון לבריחה מהמציאות? האם היא מציאות מזויפת? אני חושב שזה ההישג הרוחני הגדול של האלבום הזה. הוא גורם לכם לחשוב טוב טוב על העניין הזה. "לזרוק אבן בחלון" שר ווקר. לזרוק אבן באשליה. אני חושב שבשורה התחתונה התחתונה, אין הבדל בין "Toy" מהאירווזיון לבין האלבומים הכי גאוניים של, למשל, פרנק זאפה. נכון שמינון העומק, הדימיון, המקוריות של זאפה, הוא פי מיליון פלוס משירי האירווזיון. אז מה? יש רבים שזאפה משעמם אותם ו"Toy" מסעיר אותם. ויש הפוך. איש לא ישכנע אותי שמי שגדל על מחזות של צ'כוב יהפוך להיות ישר יותר, נותן יותר, אדיב יותר, דמוקרטי יותר, חכם יותר, אגואיסט פחות ואכזר פחות ממי שגדל על סטנדאפיסטים ישראלים עלובים. מנוולים יש במפלגת "מרצ" לא פחות מאשר במרכז "הליכוד". את האגואיסטים והדו-פרצופים הכי גדולים פגשתי בבתי קפה של משוררים / סופרים / ציירים. כיף שברחתי משם.

שכחתם את צעדת המחאה של תושבי עיר מסוימת. כשבראשה צועדים תושבים, אנשי שמאל, במחאה על – שומו שמיים – כוונה להקים בשכונת היוקרה שלהם מעון לאוטיסטים? שכחתם את גירוש ערבים מעירם במלחמת השיחרור שתוכנן מראש על ידי מי שאז שלטו בישראל בן גוריון ומעריציו? כמה מבין הישראלים שבסלון ביתם תלויים ציורים של רפי לביא ותלמידיו מואילים לחפש בסביבת מגוריהם אנשים קשישים בודדים שילדיהם מזניחים אותם – ובכל יום שישי להביא להם סיר מרק חם? כשהייתי טירון בצבא, בריצת בוקר בסביבת שכונה "נחלת עדה", שאיש מהדיירים בה לא קרא / היה מנוי על עיתון "הארץ" ולא שמע על אדם ברוך, התעלפתי. הייתם צריכים לראות את תגובת התושבים: הביאו מים, קפה, קרח, שמיכות, כריות – עטפו אותי באהבה, באכפתיות. לעומת זאת, כשנפלתי קשה ברמת אביב ג', שבכל בניין יש לפחות ארבע משפחות שבביתן דיסקים של ניק קייב וספרים של דויד גרוסמן – אף עובר אורח לא טרח לגשת אלי ולשאול, לפחות לשאול, "אפשר לעזור?"

אז קמתי בכוחות עצמי, הנפתי אצבע משולשת וירקתי לכיוון האנשים האלה. זו הייתה יצירת הרוק הכי משמעותית שעשיתי בחיי. לא הבלוג הזה. לא הבלוג הזה. אלך עמוק יותר. לו הייתי, למשל, אוליגרך אוקראיני הייתי מממן גניבת פצצות מימן ומעלה באש את כל כדור הארץ ואת יושביו. קרמטוריום בשיאו. בגן העדן היה משהו מוזר: תפוח עסיסי ומושך, אבל אדם וחווה רקובים. זה לא השתנה מאז.

ראו, התחלתי מריילי ווקר ולאן הגעתי.

זה אוקיי. אני יודע שאני מתרחק. כל יום שישי אני יוצא לצוד פרפרים, לשחרר אותם, ולתת להם לצוד אותי.

ואם זה מעניין אותכם (אני יודע שכן), זו שהתארחה בביתו לקחה שמונה מאות שקל לשעה.