קטגוריה: רשימות

כמה מהן

"קובי", אמר לי אדם ברוך, "אתה סרט הודי גרוע שמתחזה לסרט הודי איכותי. אבל לפחות יש בסרט שלך ריקודים. יש לך משפטים רוקדים. זה משהו".

כמובן שאדם לא אמר את זה. גם לא חשב כך. אבל בא לי לרקוד. הרי הבלוג הזה אמור להיות על מוסיקה. הנה עוד ריקודים. עכשיו רוק-דים.

עוד דבר. הירידות שלי על עצמי הם משקל נגד לאגואים המפוצצים שממלאים את ברנז'ת המוסיקאים והכותבים.

תארו לכם איש או אישה זקנים פורסים על הרצפה מכתבי אהבה שקיבלו בחייהם. פתאום קרן שמש חודרת לחדר ונוגעת במכתבים. זה האל שקורא אותם. כך נשמע האדג'יו מהסימפוניה השניה של רחמנינוב.

"אין על מוסיקה קלאסית" – אמר ערן צור.

ממש אותן מילים שמעתי מקולין ניומן, סולן Wire.
אני יודע שאתם חכמים ותשאלו: "ומה שקורה כשהזקנים פורסים את המכתבים בלילה, כשאין שמש, אין ירח, אפילו פלורצנט לא מאיר מלמעלה?".

במקום בו אני גר, כל לילה אנשים זקנים הולכים ברחוב. כמה מהם אוחזים רצועת כלב. לפעמים הולכים זוגות. לפעמים בודדים. הבניינים הגבוהים מסתירים את השמיים. לפי תורת הסיכויים, לפחות אחד מהעוברים ושבים ביצע רצח שלא פוענח. האם הוא יתוודה לפני מותו?

אם אין אלוהים, אז זה שקורא לאור קרן השמש, הוא עיתונאי רגיל.

אבל זה שיכול לקרוא / להרגיש / לכתוב בחושך, שרגישותו ענקית, הוא עיתונאי באמת גדול.

לבועז כהן יש רעיון. ספר שמאגד את ביקורות המוסיקה היפות / עמוקות באמת שפורסמו בעברית. אני מכיר כמה מהן, הן נפלאות. נו בועז, קדימה.

בסוף הפוסט הזה תצלום של עיתונאי מוסיקה באמת גדול פיט ארסקין. כתב ב"ניו מיוזיקל אקספרס". מת ב-1984. נסו למצוא כתבות שלו ברשת. בחושך יהיה לכם במי לאחוז.

אפור גשום

רוצה לחפור יותר כי אני חושב שזה חשוב. אנחנו, אנשים שכותבים על מוסיקה, אנחנו פסנתרנים / כנרים / צ'לנים / חלילנים / מנצחים וכו' שמבצעים מוסיקה שאחרים כתבו. אבל מה שמושך אותנו לעסוק בזה זו ההרגשה שאנו יכולים באמצעות העשייה (כתיבה) שלנו לגלות במוסיקה אותה אנו מנגנים משהו שאחרים לא גילו. אבל כמו שיש מעט מאוד פסנתרנים / כנרים וכו' מאוד מקוריים – גלן גולד, ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי, דינו ליפאטי, מריה יודינה, סול גבטה, פייר בולז, תיאודור קורנציס, כך יש כותבים מעטים על מוסיקה שלהם מקוריות תוססת. ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, סקוט כהן, ניק קנט, פול מורלי, טוני פרסונס, רון מיברג, גידי אביבי… ישנם עוד. אבל לא עוד הרבה.

הפסנתרן מארי פרהייה, שאני מאוד אוהב, פתח לי את הראש שהקשבתי בפעם הראשונה לביצועו לאטיודים סימפוניים אופוס 13 של רוברט שומן. הביצוע שלו היה כל כך שונה, שהדמיון שלי, המחשבות שלי נסקו אל מעבר לאלוהים ולשטן. רבותיי יש לי הודעה עבורכם: מעל לאלוהים ולשטן שנמצא גבוה יותר מאלוהים יש משהו נוסף. דבר אחר. ישות אחרת. הוויה אחרת. מפחידה / מרגיעה. מייאשת / מעניקה תקווה ענקית. ושוב מפחידה. ושוב מרגיעה. והפעם מרגיעה באמת. כאשר המושג "אמת" שהוא פריך כל כך נע במהירות ממקום אחד לשני, סוף סוף עומד במקום. עומד זקוף. נסו להקשיב לביצוע הנ"ל ותיראו. או תרגישו. או סוף סוף תאמינו חזק במשהו.

אני חושב שהקטע הבא הלקוח מהספר "שבע נשים" של הסופר דויד שיץ (הוצאת כתר 1995) מתאר יפה מאוד גישה רצינית למוסיקה רצינית: "רגליה כאבו מקור. ששמעה את מנוע המכונית המסתלקת מתחה את קומתה ככל יכולתה, התבוננה במי השלולית וראתה את פניה. השיער הקצר שיווה לה דמות של נער. ענפי הצפצפה הדקים נרעדו ברוח, ומעליהם השמיים האפורים. הדלף הטורדני נטף על שערה הקצר".

הו, איך שג'ון בלאנס וסליזי קריסטופרסון מלהקת "Coil" היו אוהבים את הציטוט הזה. מנוע מכונית. שלולית. עץ צפצפה. שערך הארוך נערה, שערך הקצר. ומעל הקול / הכול שמיים אפורים.