קטגוריה: רשימות

שדות פרג לנצח

אבא שלי מת. כבן יחיד ירשתי אותו. הירושה: "שדות פרג" בקולומביה. אבא גר בארץ, ואת השדות ניהל… בוא נגיד שאבא שכר צבא מקומי קשוח שמשגיח נכון על עובדי השדות. פעמיים בשנה אבא טס לקולומביה לבדוק מקרוב את ההכנסות וההוצאות. כלומר, את המיליונים והפרוטות. אבא לא בטח בבנקים הישראליים. העדיף את אלה שבשווייץ ובאיי קיימן. אני איש של מחשבים. אין לי צורך לטוס לקולומביה. אפשר לנהל את העסק דרך המחשב. ובקשר לבנקים ישראליים: ובכן…

את ההקדמה הזו הבאתי כמענה לשאלה הכי שאלתית ששואלים אותי. "קובי, אתה מתלבש בסמרטוטים אבל נוהג במכונית ספורט יפהפייה מודל 2017. איך זה מסתדר יחד?".

זה מסתדר. אתם רוצים טרמפ לאיזה מקום? אני יכול לקחת אותכם רק לקרמטוריום. נתנגש יחד. לפעמים התנגשויות עוזרות. זה מסתדר. ב-1951 מת פסנתרן קלאסי מופלא, ארתור שנאבל, בגיל 69. הוא היה הראשון שהתעקש להקליט את כל הסונטות של בטהובן לפסנתר יחיד. הוא היה אז בן 50. הרבה פסנתרנים ומאזינים מפונקים מעקמים את השפתיים כשמקשיבים להקלטות שלו. שנאבל מפספס לא מעט תווים, מכסה שם ופה על מה שהוא לא מפספס. אבל, וזה אבל מאוד גדול, קשה למצוא בהקלטות עכשוויות יותר, יותר עומק ומקוריות רצינית מאלה שלו. זו לא נגינה יפה / מתוקה. זה לא שדות תות לנצח.

זה שדות פרג לנצח.
זה דבר שמעבר לחוקים ולאיסורים. התנגשות נסתרת מעיני משטרה.
זה בזיעת אפך תאפה לחם שיטיס אותך לאזורים שלא ידעת על קיומם.

הו, פסנתר ישן נושן, כמעט מתפרק, באמצע שדה ענק, כשרוח משחקת בקלידים הפראיים שלו.
כדי להבהיר יותר: תראו, עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים, שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג… אבל אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת.

הו, פסנתר ישן. מלאכים שטבעו נושאים אותו על כתפיהם ממקום שלא קיים למקום שלא קיים. יש סיכוי שתראו את המראה הזה כשתקשיבו לביצועים של ארתור שנאבל.

אני קורא בקול רם את המילים האלה במועדון "הצימר", שהוא שדה תעופה מפויח, מלא בלבבות שבורים, בלי מטוסים, שמלמד אותכם שאתם, אם תרצו, יכולים להמריא מכל מקום לגבהים בלתי משוערים. אם אין לכם, הפוך ממני, שדות פרג.

קסנאקיס

לא חושב שזה יהיה ברור. אבל ההיגיון התעקם לי כבר בשנות העשרה. אחד החזיונות שלי כיווץ את מה שמקובל לתפוס כ"זמן" לנקודה אחת. פחות משניה אחת. לדבר שהוא לא הווה, לא עתיד, לא עבר. כלומר מה שקורה לנו כעת כבר קרה בעבר ויקרה בעתיד. אנחנו חושבים / מרגישים שהיינו בני שש / עשר / עשרים / שלושים / ארבעים וכו', אבל בעצם הכל קרה / קורה / יקרה. במיקרו שניה אחת. קשה "לתפוס" את זה, זו נראית מחשבה מוטעית. אבל אם תצליחו (אפשר להגיע ל"תפיסה" כזו) לצאת מעצמכם, להסתכל מבחוץ על עצמכם, תוכלו (זו התנסות מרתקת) "להבין" שהמפץ הגדול הצליח (זו הצלחה מתסכלת) לברוא את את "הזמן" האופקי. את "אני זוכר שבגיל ארבע… אני זוכר שבגיל שבע עשרה הצעתי בפעם הראשונה למישהי…" וכו'. נסו לבטל את הזמן. להתעלות מעליו. ללמוד היסטוריה שכל מה, לדוגמא, שקרה / ויקרה בארץ הזו קורה בדיוק בשניה הזו.

הצלחתם? או שעדיין אתם תקועים בתפיסת הזמן האופקית שלכם?

איש אחד, שקית שקופה בידו, דרכה אני רואה שהוא נושא מאכלים… אני מעריך שהוא בן חמישים ומשהו (בעצם הוא נולד כעת וגם מגיע עכשיו לגיל מאה ועשרים) נכנס לבית קפה בו אני יושב (כלומר ישבתי ואשב) מסתכל ימין ושמאל, ויוצא מהקפה. לא. בעצם הוא מתיישב ליד שולחן ומתחיל למלא טופס הימורים.

השמש שקעה. כוכבים למעלה. אוררררר. אני מביט בכמה מהם. אני מאמין שאנחנו לא לבד ביקום. מאז נעוריי הייתי זר-חי, זה שהחיים שלו הפוכים מהסדר הנכון, הארצי… ראיתם פעם חיזר? צלחת מעופפת? פה אני משתדל לתאר לכם את המוסיקה של המלחין היווני אוונגרדי שאני מעריץ – יאניס קסנאקיס. בתצלום למטה. חצי פניו הושחתו מפגיעת פגז. לפני שנים הרצה בפני סקרני מוסיקה ישראליים במוזיאון תל אביב על המוסיקה ה"בין-כוכבית" שלו. היה לי את הכבוד להיות שם. אז וכעת. פירק לגורמים יצירה שלו. הוא נעזר בדיאגראמות מתמטיות ששירטט על לוח. חפשו אותם ביו- טיוב. הוא מת בגיל 79 ב-2001.

בדיוק בשניה הזאת.
היקום שתראו במצפה כוכבים
פעם / ראשונה
מחר
המפץ הגדול
זמן
כוכב
מתמטיקה גבוהה
זה לא הימור
למעלה שקוף
זר חי
להבין

דיסקים שלו תמצאו במחסן המוסיקה הקלאסית בחנות "דיסק סנטר" בתל-אביב. אפשר להזמין אותם שם.
אבל מי המלאכית שקנתה / קונה / תקנה לי סרגל עקום?

זו הנקודה

אנשים בריאים: אל תקראו את הפוסט הזה.
הוא מוקדש לחולים כמוני ב-OCD. קצת נוגע ב"Death Metal".

דברים זזים במוח של קובי. הקשר הנוכחי שקשור ל-OCD ("חזרת כפייה") אצלו: אי יכולת, שבאה והולכת לכתוב משפטים שנגמרים בצליל פתוח. לדוגמא: משגע אותו להדפיס שורה כמו: "השמש כבר זורחת. יצאתי החוצה וכיסתה אותי זיעה". המילה "זיעה" נגמרת בהברה פתוחה: "עהההה". או שורה כמו: "השמש כבר זורחת. זיעה נוטפת ממני". גם הצליל "נייייי" מפריע לי. אבל שורה כמו "השמש כבר זורחת. זיעה זולגת" היא מושלמת.
צליל האות "ת" סגור. קצר.

הרופא שלי אומר שהסיבה היא פחד. קובי פוחד ממקומות (צלילים) פתוחים כי הוא פוחד מהמציאות. המציאות היא תמיד פתוחה. הכל יכול לקרות. היות וקובי תמיד מחכה לאסון, ובמציאות הכל יכול לקרות – גם אסונות – קובי מעדיף לברוח מהמציאות. אל חדרים סגורים. אל בתי כלא מסוגים שונים.

מישהו כתב: "קובי הוא בחורה יפה מאוד, גובהה מטר שמונים, אבל ללא הרף סמארק נוזל מאפה. הסמארק הוא הכתיבה שלו".

אני אוהב את המשפט הזה. למה? כי לפחות הוא רומז שאיזשהו סדק / פתח נותר בקובי. סדק / חור דרכו כל הדרעק שבו יוצא החוצה. לאט. אבל יוצא. משהו משתחרר.
יש סיכוי.
יש עתיד.

אז לאיזו מוזיקה להדביק את הקטע הזה? הרי זה בלוג על מוזיקה. כלומר, אם לכתוב משפט שנגמר בצליל סגור: "הרי מוזיקה צריכה לשלוט פה בבלוג".
אדביק לזה את השיר "Breeding the Spawn" מתוך אלבום ישן בעל אותו שם משנות התשעים של להקת ה-Death Metal האמריקאית "Suffocation". על סגנון הרוק הכבד הקרוי Death Metal אספר פעם אחרת. חפשו את השיר ברשת. איך הוא נשמע? תארו את ביבי נתניהו נועל עצמו באמבטיה ומול הראי שואג בקול ניחר מסיגרים מה הוא חושב באמת על חבר כנסת לשעבר בני בגין. שומרי ראשו של ביבי נבהלים, הולמים ברעש בדלת, אחד מהם פורץ אותה בבעיטה. השיר הזה של "Suffocation" הוא שיר ללא נקודות. זהו שיר עם פסיקים, הזמר (בתמונה למטה, הבחור הבלונדי) מושך ומושך הבהרות, המתופף והבסיסט לא עוצרים והגיטריסטים… ובכן, גם הם ללא סטופים, ואם סולו גיטרה (יש כזה?) נפסק, נדמה שזה בגלל שמישהו גנב את הגיטרה מהגיטריסט כשזה, מרוב נגינה ספידית, צימח כנפיים במקום אצבעות. או משהו כזה.

מוזיקה כזאת, חסרת נקודות והברות סגורות, יכולה לעזור לפגועי OCD.

אם לסכם: בשנות העשרה שלי, בגנים חשוכים, עסקתי בסימני פישוק. כעת אני עוסק בסימני פיסוק.

רותם

הלו רותם אור (טוטמו). אני מאוד אוהב את המוזיקה שלך. את המכתב הזה יפתחו כנראה בדרך אליך. אני חושב שהשב"כ פותח את המכתבים שלי. שיפתחו. אולי הם ילמדו משהו שיהפוך את עולמם. לפני שנים פתאום התחשק לי להרוג ציפורים. השגתי רובה טוטו והתחלתי להרוג. אחרי כמה זמן התחלתי לשאול את עצמי "למה?". התחלתי לקרוא ספרים, לצייר, לצרף משפטים ("לכתוב"). כמעט בסוף הבנתי שאם אמשיך לקרוא, לצייר, וכו', מהר מאוד אכוון את הרובה לראשי ורגלי יישארו קבורות באדמה. שאמשיך להתעלם מהעובדה שיש לי כנפיים. היות ואני לא לי אוסוולד, שרצח את הנשיא קנדי, ריסקתי את הרובה (כלומר את המשפטים בכתיבה שלי), פיזרתי לכל הרוחות את הכדורים (כלומר את הספרייה והפנזינים שלי). בספטמבר יתחיל לרדת גשם. אטוס עם חבריי הציפורים לארץ רחוקה וחמה. אין גבול שיעצור אותנו. לא יהיו בני אדם שיבינו את השירה שלנו.

אבן בחלום

"קובי, כשאתה אומר על משהו שהוא טוב, אתה מתכוון שהוא רע ולהיפך, נכון?"
גל אוחובסקי בתכנית הטלוויזיה "המעגל הקטן". חפשו ברשת "קובי אור במעגל הקטן".

מינון כבד של מוזרות ושל יופי. "Deafman Glance". אלבום חדש של Ryley Walker. אמריקאי בן 28. בתצלום למטה. את אלבומו הראשון הוציא ב-2014.

תארו לכם מישהו מלא ברעיוניות מוזיקליים נפלאים שבוחר לזרוק אותם מהחלון. אבל הרעיונות מתעקשים להיאחז באדן החלון, בעציץ שעומד קרוב, בחבל כביסה שבאמצע, במצית שנפל מכיס נערת הליווי שהתארחה בביתו, בשבר רהיט. והקול של ריילי: תארו את ניק דרייק מקליט באולפן, אבל הקול הנקי שלו מתערבב בחריקת עצמותיו. הקשבתי לאלבום הזה רק פעם. ייקח זמן עד שאשמע אותו שוב. אני פוחד שאגלה בו מינון כבד של אופטימיות מנצחת. וזה יפסיק את גירוד הפצע בלבי. שאולי אזמין נערת ליווי לביתי. שיט, האם צריכת / יצירת האמנות שלכם היא מתכון לבריחה מהמציאות? האם היא מציאות מזויפת? אני חושב שזה ההישג הרוחני הגדול של האלבום הזה. הוא גורם לכם לחשוב טוב טוב על העניין הזה. "לזרוק אבן בחלון" שר ווקר. לזרוק אבן באשליה. אני חושב שבשורה התחתונה התחתונה, אין הבדל בין "Toy" מהאירווזיון לבין האלבומים הכי גאוניים של, למשל, פרנק זאפה. נכון שמינון העומק, הדימיון, המקוריות של זאפה, הוא פי מיליון פלוס משירי האירווזיון. אז מה? יש רבים שזאפה משעמם אותם ו"Toy" מסעיר אותם. ויש הפוך. איש לא ישכנע אותי שמי שגדל על מחזות של צ'כוב יהפוך להיות ישר יותר, נותן יותר, אדיב יותר, דמוקרטי יותר, חכם יותר, אגואיסט פחות ואכזר פחות ממי שגדל על סטנדאפיסטים ישראלים עלובים. מנוולים יש במפלגת "מרצ" לא פחות מאשר במרכז "הליכוד". את האגואיסטים והדו-פרצופים הכי גדולים פגשתי בבתי קפה של משוררים / סופרים / ציירים. כיף שברחתי משם.

שכחתם את צעדת המחאה של תושבי עיר מסוימת. כשבראשה צועדים תושבים, אנשי שמאל, במחאה על – שומו שמיים – כוונה להקים בשכונת היוקרה שלהם מעון לאוטיסטים? שכחתם את גירוש ערבים מעירם במלחמת השיחרור שתוכנן מראש על ידי מי שאז שלטו בישראל בן גוריון ומעריציו? כמה מבין הישראלים שבסלון ביתם תלויים ציורים של רפי לביא ותלמידיו מואילים לחפש בסביבת מגוריהם אנשים קשישים בודדים שילדיהם מזניחים אותם – ובכל יום שישי להביא להם סיר מרק חם? כשהייתי טירון בצבא, בריצת בוקר בסביבת שכונה "נחלת עדה", שאיש מהדיירים בה לא קרא / היה מנוי על עיתון "הארץ" ולא שמע על אדם ברוך, התעלפתי. הייתם צריכים לראות את תגובת התושבים: הביאו מים, קפה, קרח, שמיכות, כריות – עטפו אותי באהבה, באכפתיות. לעומת זאת, כשנפלתי קשה ברמת אביב ג', שבכל בניין יש לפחות ארבע משפחות שבביתן דיסקים של ניק קייב וספרים של דויד גרוסמן – אף עובר אורח לא טרח לגשת אלי ולשאול, לפחות לשאול, "אפשר לעזור?"

אז קמתי בכוחות עצמי, הנפתי אצבע משולשת וירקתי לכיוון האנשים האלה. זו הייתה יצירת הרוק הכי משמעותית שעשיתי בחיי. לא הבלוג הזה. לא הבלוג הזה. אלך עמוק יותר. לו הייתי, למשל, אוליגרך אוקראיני הייתי מממן גניבת פצצות מימן ומעלה באש את כל כדור הארץ ואת יושביו. קרמטוריום בשיאו. בגן העדן היה משהו מוזר: תפוח עסיסי ומושך, אבל אדם וחווה רקובים. זה לא השתנה מאז.

ראו, התחלתי מריילי ווקר ולאן הגעתי.

זה אוקיי. אני יודע שאני מתרחק. כל יום שישי אני יוצא לצוד פרפרים, לשחרר אותם, ולתת להם לצוד אותי.

ואם זה מעניין אותכם (אני יודע שכן), זו שהתארחה בביתו לקחה שמונה מאות שקל לשעה.

יש בו נס

"אהיה הראי שלך. אשקף את מי שאתה" – לו ריד

ברדיו מקומי אחד שאלו אותי למה אני מצרף משפטים / כותב. בתור תשובה קראתי בקול שורה מספר מתח של יו נסבו. סופר מתח נורבגי. תשעה מספריו תורגמו לעברית. השורה מתוך "רוח רפאים" הספר האחרון שלו שתורגם: "הצורך לעשות משהו, כהסחת דעת או כמחווה של נחמה".

לנסבו המון מעריצים ששמים יד על כל ספר שלו והמון מתעבים. לא קשה לתעב אותו. מקנאים בו. הוא צעיר, חתיך, מיליונר, ויודע לכתוב. כתיבה שלו היא הרבה יותר ממקצוענות. בקריאה מרושלת נדמה שיש בנסבו יהירות, כאילו שמתחת לכל שורה מסתתרות הכרזות. "אי אפשר להפסיק לקרוא ספר שלי". "כל מה שלא ראוי להעלות את מפלס המתח בספרי אני זורק החוצה". מזכיר את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב: "כל יתר הקבוצות מגמגמות לידנו. אנחנו האלופים". אבל יש בספרים שלו רחמים. מסוג אחר מאשר בספריו של הנינג מנקל, סופר מתח שוודי, שמינון העומק שלו נדיר. כמעט בכל פרק של מנקל תיפול על לחייכם דמעה. דמעת צער, רחמים, פחד מזקנה שמתקרבת, ממוות. נסבו הוא לא גדול סופרי המתח הצפון אירופאים, אבל הוא לא תעשיין מילים סתמי. אני חש שספרו הישן יותר "איש השלג" גאוני. דמיון ועומק יותר ממסעירים. גם בגאונות יש דרגות. למשל, לפסנתרן הקלאסי דניאל ברנבויים ביצועים גאוניים לסונטות לפסנתר של שוברט. אבל ביצועים של ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי – גאוניים פלוס. הנגינה של מיכלאנג'לי מזכירה לי את הרגעים בנעוריי כשרכשתי את קלטת סרט הפורנו "גרון עמוק", חזרתי לביתי שמח וטוב לב, הכנסתי את הקלטת ולתדהמתי במקום דפוקי-דפוקי ראיתי שני סרטים מ"נשיונל גיאוגרפיק" על הקוטב הצפוני ויער עבות בדרום אמריקה. זה היה נפלא. קר, רחוק. הזין לא עמד לי. הנשמה עמדה לי. וזה היה חשוב יותר.

מוצדק להיסחף בקשר לנסבו. יש בו נס. הנגינה של מיכלאנג'לי היא נס.

משהו מציק לנסבו. הוא הרבה יותר מאשר מיליונר שוויצר. מה מציק לו? מה הדבר שבאמת חשוב לנסבו לומר? למשל פיתחו את "רוח רפאים" וקראו את העומק האמיתי שבמבט הכי רציני בכתיבתו. השקפת חיים (מוות) נואשת:

"עורה היה כל כך דק ושקוף עד שניתן היה לראות בעדו את רשת כלי הדם העדינה ברקתה. היא הזכירה לו את עכברי המעבדה הקירחים בניסויים לחקר מחלת הסרטן".

"חולדה היא לא יצור רע או טוב, היא פשוט עושה את מה שחולדות חייבות לעשות".

"לכי לך, אני חייב להמשיך הלאה, אמר הארי.
-'לאן?'
השתררה דממה של שניה, כשהתחוור לשניהם שאין לו שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה שלה".
(תרגום מעולה של רות שפירא)

אני כבר מחכה לאלפי טלפונים ממכם: "הרי הבלוג שלך הוא על מוזיקה, מה אתה מעסיק אותנו בענייני ספרים?"

ובכן, הרגע הרוקנרולי המרגש ביותר שחוויתי בשנה פלוס האחרונה קרה בהופעה השניה בארץ של "סייקיק טי.וי". לפני ההופעה אנשים שתו, דיברו, סימסו וכו'. אבל בפינה ישב אבי פיטשון מעיתון "הארץ" ו… קרא ספר. כן. למצוא מישהו שקורא ספר בהופעת רוק. כמעט בכיתי מהתרגשות. אני לא יודע אם זה היה ספר של צ'כוב, אבל בטוח שזה לא היה המצע של מירי רגב. קדימה פיטשון תראה להם.

רבותיי, זהו. לא אעשה את העבודה במקומכם. שווה שתוציאו 98 שקלים ותקנו את הספר של נסבו. הבאתי לכם ראי, מסמר ופטיש. תלו את הראי. התקרבו. עוד יותר. אתם רואים רוח רפאים?

פסיכו

קחו קטע מספר של ריצ'רד מונטנארי (Montanari). סופר מתח אמריקאי אלים ומעולה שעוד לא תורגם לעברית. יש לו קטעים אלימים פי כמה. אם יש בינכם מוזיקאים כתבו מוזיקה לקטע הזה. אם אתם לא מוזיקאים דמיינו מוזיקה שמתאימה לזה וספרו לחברים שלכם. כך, אולי, תעזרו לרוק הישראלי המקרטע. הגיע הזמן, לא?

"הוידיאו קפץ / עצר. אחר כך המשיך. התמונה הבאה הייתה בחדר אמבטיה. די חשוך. מקור האור בא מצד שמאל של המסגרת. מקדימה היה קיר צהוב-חום. חלון אטום. בלי קול. לפתע אישה צעירה באמצע הפריים. לובשת טי-שירט לבן שמסתיר את צווארה. עם שרוולים לבנים. האישה רועדת מזעם. עיניה רושפות. רטובה כולה. במרכז הפריים. עוד מעט תחבוט במה / מי שלפניה.

היא עוצרת.

המבט שלה הופך לפתע מכועס לנפחד. עיניה מתרחבות באימה. מישהו, כנראה זה שהחזיק במצלמה, מניף אקדח קטן בצד ימין של הפריים ולוחץ על ההדק. הכדור הולם בחזה האישה. היא מסתובבת. לא נופלת. היא מביטה למטה בפריחה האדומה. מחליקה על הקיר שמאחור, הדם שלה צובע את האריחים במטח ארגמן בהיר. לאט היא נופלת לאמבטיה. המצלמה מתקרבת לפנים שלה. הם תחת המים המאדימים".

כמי שמאמין שכתיבה על רוק צריכה להזכיר בית זונות שקירות החדרים שלו מכוסים בציורים של ג'קסון פולוק, אני משתדל לצעוד ברחובות אורות אדומים. לפעמים מגרשים אותי. לפעמים מכים. אבל אני משתדל. השתדלו / שדלו גם אתם.