תמונות בתערוכה

אחלה התנגשות. המוזיאון הכי קרוב לביתכם הוא מחוץ לקירות. מחוץ למסגרת. לא רחוק מביתי בגבעתיים הייתה / ישנה דירת הכתיבה של א.ב. יהושע. לפעמים נפגשנו במכולת. פעם ראה אותי וספר בידי. "יפה מאוד שאתה קורא" אמר, "אבל חשוב יותר שתצא לשדות, תתבונן בסביונים, בנרקיסים, בפרפר שמחפש דרכו, בשיח. מתי בפעם האחרונה ראית סביון?".

אם מדברים על קירות: פעם בקפה התל-אביבי "תמר", הפיל בטעות הסופר יורם קניוק כפית. הוא התכופף מתחת לשולחן כדי להרים אותה. בדיוק נכנס סופר צעיר ושאל: "יורם, מה אתה מחפש?". קניוק הזדקף וענה: "את פרס ישראל". הסופר הצעיר ענה לו: "החוכמה, יורם, לקבל פרסים בלי להתכופף". כלומר, בלי ללקק, להתחנף, בלי להטריד יחצנים כדי שידווחו שהוזמנת להקריא מיצירתך בכלא רמלה או בבניין האומות המאוחדות, בלי כל בוקר להסתער על מדורי התרבות בעיתונים לבדוק את דירוגך במצעד הסלבריטאים.

פה אני מגיע למלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי שמת שיכור וללא פרוטה ב-1881. באתר המוסיקה "Spotify" נכתב עליו: "אינדיבידואליות נועזת ומחוספסת". הסתכלו בתצלום שלו למטה, בסוף הפוסט הזה. ראו את הפראות שבעיניו. איש שלא רצה ולא ידע להתכופף. הקשיבו ליצירתו "תמונות בתערוכה" בגירסה המקורית שלה לפסנתר סולו. לא לגירסה התזמורתית שערך המלחין מוריס רוול. אני ממליץ על הביצוע הפראי, החורג מכל / מקול מסגרת תמונתית של הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר, בהקלטה מפראג לפני יותר מחמישים שנה.

עדיף ליפול ממטוס באמצע הלילה כשאיש לא רואה מאשר לטפס במדרגות אולם בנייני האומה כדי לקבל פרס כשמצלמות מתקתקות מסביב. והגב שלכם כואב מרוב התכופפויות. החוכמה לחיות ולמות כשאתה עומד זקוף. אבל הרוב המוחלט של משוררים / סופרים / ציירים / שחקנים בארץ הוא מסגרות בלי תמונות. מי שמתכופף לא יכול להמריא.


שטוקהאוזן!

1. כלא המילים. שחקנית הקולנוע הגרמנייה חנה שיגולה סיפרה איך הבמאי פסבינדר עבד איתה שעתיים רצופות על תנועה אחת: הרמת יד והצבעה לכיוון מסוים. בסוף נמאס לי וצעקתי עליו: "בסך הכל להרים יד ולהצביע זה לוקח שניה, למה אתה מבלבל לי את המוח?". פסבינדר ענה: "ידיים הן איבר חשוב מאוד בגוף. אל תבזבזי אותן. מילים אפשר לבזבז".

אני מקווה ששמתם לב שבבלוג שלי אני שופך מילים, אבל על כל משפט שאומר משהו ראוי, יש כמה משפטים שגורמים לכם להגיד: "מה האיש הזה רוצה להגיד?".

זה נכון. זו הדרך שלי לפקפק בחשיבות מילים. להדגיש שמה שחשוב הם המעשים. ולפעמים רק צלילים.

ביוטיוב יש לא מעט תצלומים של הפסנתרן הקלאסי אלפרד קורטו בפעולה. פה הוא מסביר במילים ומנגן. שם הוא רק מנגן. שימו לב איך הנגן האדיר הזה, שמת לפני כל כך הרבה שנים, נראה כשהוא מנגן. בלי מילים. ראו את עיניו. את פיו הסגור. ראו את ידיו. את אצבעות ידיו.
תקשיבו לצלילי הפסנתר. בלי מילה.
תקשיבו לצלילי הפסנתר של נגן קלאסי אחר, הצ'ילאני קלאודיו אראו. גם אותו תמצאו ביוטיוב.
ששששש…..

2. קובי רוצה לדבר / לצרף מילים על מוסיקה:
אם אתם חושבים

3. לקלאודיו אראו צליל כבד. יש שקוראים לו "נגן בוץ". או "הפסנתר שלו מלא בוץ". אני מאוד אוהב חורף. אראו נשמע באוזניי כאחד שרוחץ ידיו בגשם. מנגב אותן בעננים. זו נגינה בחוץ. שם אין קירות או מטריות. לא צריך לסובב / לסגור ברז ולכבס מגבות. המושגים "בחוץ" ו"בלי קירות" כל כך חשובים לי.

אם אתם חושבים שברק ורעם מבשרים רק את בוא הגשם, אגלה לכם סוד: ברק ורעם מבשרים כל פעם גם כשנער מתאהב בנערה במבט ראשון. או נערה בנער. או כל אפשרות אחרת.

למוריס רוול שלישיית פסנתר. הפרק האיטי שבה יכול להשתלב בקלות בשירים הנואשים ביותר של ניק קייב. את הפרק האחרון שבה אפשר לכנות "דירדור אבנים". הרעש ההתנגשויות שבו יכולים להשתלב בקלות בשירים הכי אלימים של להקת ה"Swans" של מייקל ג'ירה. אני כמעט יוצא מעורי כדי לשכנע אתכם להקשיב למוסיקה קלאסית. התרגשתי מאוד כשאורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" סיפר לי שהוא אוהב את המוסיקה של מוריס רוול. אני מזכיר אותו פה כדי לרמוז לו שיום ההולדת שלי קרוב ואני זקוק לנעליים חדשות. מתנה ברוכה לקובי. אורי, תבחר לי נעליים עם שפיץ חד, כדי שאוכל לבעוט ולהכאיב במוזיקאים / משוררים / סופרים ישראליים שמה שמעניין אותם זה פרס ישראל / פרס ספיר ולא התדרדרות המדינה שלנו לשלטון אפל בנוסח הגנרלים הרצחניים בארגנטינה וצ'ילה. אני חושב שכרגע תשעים אחוז מקוראיי נוטשים את הפוסט הזה. תירגעו אנשים, אני כבר חוזר למוסיקה: דיברנו על להיות בחוץ, על להיות בלי קירות, על להתלכלך בכוונה בבוץ, על לפלח עננים: קרלהיינץ שטוקהאוזן (בתצלום), המלחין הבאמת אוונגארדי שהשמיד כל / קול מטריה מסביב אמר: "בעתיד צפוי שינוי מהפכני במבנה הגוף הפיזיולוגי והנפשי של בני אנוש. אנשי העתיד לא יזכירו במאום בצורתם החיצונית והפנימית את אנשי ההווה. תפקיד המוזיקה בהווה להכין אותם לשינוי הזה".

זו אמירה עמוקה מאוד. שובו והקשיבו לפרק האחרון בשלישיית הפסנתר של מוריס רוול. ההתפרעות שבפרק הזה היא רק רמז למוסיקה שתבוא אחרי האוונגרד. זו תהיה מוסיקה או איגוד צלילי שאנחנו עוד לא מסוגלים לשמוע / להבין אותם.

שטוקהאוזן: תארו לכם אתם מוצאים עצמכם מול שולחן ועליו עשרות כפות ידיים כרותות. אתם שואלים את עצמכם מי כרת אותם ומדוע. המלחינים הרומנטיים עשו זאת. או שאתם בכעס הופכים את השולחן. שנברג ותלמידיו עשו זאת. או שאתם מותירים גם את כפות ידיכם הכרותות על השולחן ויוצאים החוצה. אתם לא יכולים להיאחז באיזשהו דבר. זה טוב. אתם חופשיים. זו המוסיקה של העתיד.

4. תקשיבו למוסיקה של שטוקהאוזן. ראו איך החורים במטריות שלכם מתרחבים. גשם כבד עומד ליפול.


הטיסה 8

בשנה הבאה: 90 להולדת אדריאן ריץ'. משוררת אמריקאית. חיה בזוגיות עד יום מותה ב-2012 עם הסופרת מישל קליף. ב-1976 כתבה: "נשאתי בתוכי את הלסביות מאז גיל ההתבגרות ועתה היא מותחת את אבריה". בתצלום למטה: הזמרת אני דיפרנקו. אדריאן לא פחדה להמריא. תרגמתי שיר שלה:

*

רצונותיי המשתנים. שפתייך הקפואות.
הדקדוק פונה לתקוף אותי.
דברים שנכתבו תחת לחץ.
ריקנות הסימונים.

נתנו לי סם שהאט את החלמתי.

אני רוצה לומר לך, עוד זאת בטרם אעזוב:
התנסות בעשייה חוזרת הדומה למיתה
כישלון הביקורת במיקוד הכאב
הכתובת ברכבת האומרת:
"עצרתי את שטף הדם".

צמח אדום בבית קברות של זרי פלסטיק.

ניסיון אחרון: השפה היא מבטא הקרוי השאלה.
תמונות אלו לא עברו הגהה: שיער, קרחון, קרן אור.
כשאני חושבת על נוף, אני חושבת על זמן.
כשאני מדברת על נסיעה אני מתכוונת לתמיד.
יכולתי לומר: יש משמעות להרים אלה
אך יותר מכך – לא יכולתי לומר.
לעשות דבר מה פשוט, בדרכי שלי.

1970

מת אסיר תורה

שלא קיימתם את עשר הדיברות יום / לילה אחד תצטערו. זה קשה. בני אדם אשפים בהמצאת עשר דיברות אגואיסטיות משלהם. גן עדן וגיהינום משלהם.

אבל אלה חיים מסוג ב'.

פעם בחודש אני מסתובב בבני ברק. מביט בעיניים העכורות של הרבה מאוד תושבים שם. יש להם ילדים מאוד יפים. אצל רובם, אני רואה את זה, היופי ייהרס.

מה התחליף? יש תחליף? האם אלוהים מושיט לנו יד (בצורת רעם / רוח) כדי שנתחבר אליו? מה יש לתמיר אלברט מה"ג'ינג'יות" להגיד בנושא?

תקשיבו לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של יאן סיבליוס, המלחין הפיני. אני ממליץ על הביצוע של הכנר גדעון קרמר ותזמורת פילהרמוניה בניצוח ריקרדו מוטי. הם עוסקים בזה.

הו, תמיר אלברט.
הו, סבליוס.
וגם, הו, ג'רי גרסיה מ"גרטפול דד".

מעט ידוע על הקטע היהודי אצל גרסיה. הגיטריסט והזמר הזה התעניין ביהדות, הטריח את עצמו, נסע לרוסיה / אוקראינה לשהות עם אברכים. שם נהג לשיר תפילות ולנגן בשופר. כן, לנגן, לא לתקוע. בתחתית הפוסט הזה תצלום בפעולה שלו.

באחד הביקורים שלי באומן, פגשתי אברך שרצה למכור לי קסטה ובה גרסיה שר / מתפלל ומנגן בשופר. המחיר 100 דולר. לגרסיה, כמו יתר חברי הגרטפול, לא אכפת אם הקליטו אותם והתוצרת נמכרה כבוטלג. אבל לא נשאר לי כסף. את הכל בזבזתי על זונות שעבדו קשה באזור. כל לילה הייתי חוצה ללא פחד את הגשר, גשר צר מאוד עשוי יהלומים, שבין התפילות, הריקודים, המגבעות והבגדים השחורים. עובר לבשר לבן ובלונדי. כשר? לא כשר? לא אכפת לי. על הקבר שלי יהיה כתוב "קיבל ציון שלילי בתפילה". שמעתי רסיסים מההקלטות. הם יפהפיים. הנה שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן על Dead:

מוות הוא מכונית יפה מאוד

מוות הוא מכונית יפה קורצת לגנבים
חונה ברחוב ובו שדרת עצים
שענפיהם דומים לקרביים של פנינה.

אתה פורץ את הדלת, מתיישב, ונוסע
כדגל עשוי מאלף אולמות לוויה בוערים.

גנבת את המוות. מתוך שעמום.
אין שום סרט טוב עכשיו
בסן פרנסיסקו.

אתה נוהג מלא שמחה במשך זמן מה,
מקשיב לרדיו, אחר כך נוטש את המוות, מתרחק,
ומשאיר למשטרה לגלות אותו.

רועי חסן, אחריך

(אלבום חדש ל"Refuse to Die" – "התאבדות כהצהרה פוליטית".)

לא מסתדר לי כשאני צריך לכבס דברים. גם בגדים עליונים ותחתונים. מארי פרהיה, פסנתרן קלאסי, כשמנגן את הנדל אני יודע שהאל קיים. כלומר אלוהים. בחוף מאוד קר. שלושה זקנים לא רחוק ממני מתעמלים. התעמלות בדרגה גבוהה היא תפילה בלי מילים. לבושים רק בגד ים. אני קם. לא טורח לכסות בחול את מה שהקאתי. ככל כשאני מקשיב יותר לבטהובן / אני פחות מאונן. (אוף, איזה חרוז כושל). מעט צדפים, הרבה קליפות בננה ושרידי חלומות מכסים את החוף.

שש שנים אני מנסה להוריד את הקוף מהכתף שלי. אבא חלם שלבן היחיד שלו יהיו פלאפלים על הכתף. שאהיה רופא, עורך דין, טייס או סתם טורף. לא ילד בן 50 שיש לו כנפיים משקיות ניילון. ובעזרתן הוא מרחף.

לפעמים כשאני עושה / כותב מוזיקה, כל הגוף שלי נמחק ואני שוכח את תעודת השוטה על הגבעה שבארנק. מרחף מעל תל אביב וערים אחרות. רואה מה שאתם מסרבים לראות. את האי אכפתיות שלכם. האגואיזם. איך אתם מוכרים את עצמכם. מגיל 0 אתם משדרים לילדים שלכם שמה שחשוב זה רק להיות עשירים ומפורסמים. שליתר הדברים תדאג המדינה. ואם היא לא דואגת זו בעיה שלה. העיקר שתוכלו כל ערב לביתכם לשוב לפני האוכל לזייף תפילה. לראות את הזבל שהטלוויזיה משפיכה עליכם ואיקס פעמים בשנה. לעשות על האש באיזה פארק. לחזור הביתה להזדיין ולישון ולמחרת לקום וחוזר חלילה לאורח החיים העקום.

מה זה חג בשביל יהודים? הגויים ניסו להרוג את היהודים ונכשלו, אז קדימה אוכל. יפה תביאי פיתות, שתייה וקבבים. דוד ויעקב תקנו גחלים. הביוב שבתוככם נשפך בכמויות. עוד ועוד ממלא וסותם את הרחובות. ראש עיר חדש? הרי זה נייר טואלט משומש. שרי ביטחון מתחלפים? הרי הריחות ממשיכים וגוברים. ראש ממשלה חדש? הרי זה לעג לרש.

אני מזמר את שיר השקיעה. אתם מתעקשים שטוב לחיות בעד ארצנו. ולמי שמעז לקרוע את הבלוף, אתם צועקים "מספיק! די!". אבל תקשיבו ל"Refuse to die". העיר נופלת לתוך חשכה אבל לא צריך פנס לחפש, כבר יאירו אותה עפיפונים עם אש. 666.

האתר של "רפיוז טו דיי": http://www.refusetodie.com

מגבעת הפוכה

יכול להיות שזה כבר מאוחר. ביום ה', ה-29.11 בסינמטק תל אביב, הקרנות סרטים על מוסיקה ישראלית. "פלסטיק וונוס", "נושאי המגבעת", "Ausweis". גם "אור קשה, אור רך" שחן שנברג עשה עלי ב-2000. כשעוד היו לי שיני וביצי חלב.

אבל כמה דברים בנידון יש לי לומר. / אני משתדל לכתוב יפה כדי לשכוח שאני מכוער (שימו לב לחרוז). הסרט שחן עשה נתן לי הזדמנות להביט ארוכות בפנים שלי. לא במשך חצי דקה בראי, אלא במסך, במשך ארבעים דקות. מסקנה: לא שכחתי איך אני נראה. הסרט כולו, אם לא הבנתם, הוא יריקת מחאה באמירה הכל כך מוכרת: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בולשיט. בחיים מה שחשוב זה הקנקן. לא מה שבפנוכו. אתם שווים בדיוק כמו כמות הכסף והמפורסמות שלכם. ואיך שאתם נראים. לא חשוב אם אתם מציירים / מביימים / כותבים נהדר או זבל.

בסרט רציתי להגיד שכל כך הרבה כותבים משתמשים במילה "אני". אבל שימוש נכון במילה הזאת הוא הסרת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לראות, לעת ערב, ערימת בגדים עזובה בחוף ים. רוב הכותבים שמשתמשים במילה "אני" מסירים בגדיהם כדי להפגין כמה הקעקועים שלהם יפים, כמה שהזין שלהם גדול. שהפיטמות בולטות. שימוש נכון ב"אני" הוא למשל לספר איך יצאת לרחוב כששרידי משחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. שימוש לא מוצדק זה לספר איך אמך נהגה כל בוקר לנגן בכינור פרטיטה של באך וזה מזכיר לך קטע בשיר של "רדיוהד". אוף, כמה פעמים אמרתי את זה.

הסרט של חן הוא תיעוד הסרת בגדים והליכה לכיוון הים. בסצינה האחרונה אני יושב בשפת הים ומביט בו. לו טרנטינו היה מביים את הסרט, הוא היה מצלם גם את הטביעה.

עוד דבר: אני מוקסם מסגנון כתיבה אמריקאי על רוק, סגנון שכמעט לא מוכר בארץ, הקרוי "טראש רייטינג". כתיבת טראש. כמו שיש סרטי טראש ("הענקית בעלת העין והגיבנת נגד קינג קונג"), תיאטרון טראש, להקות טראש מטאל. הכוונה לכתיבה שעושה סלט בין שורות יפות לבין קשקוש מקושקש. הסתכלו איך אני לבוש בסרט. איך אני מסורק. איך אני מדבר. אבל איך זה מתערבב בקטעים היפים שאני קורא בקול, במה שאנשים אומרים עלי. בחיוך המבוייש שלי. אני מרבה לחבוש כובע כי חלמתי להיות אדם ברוך של עיתונות רוק. אבל מה שיצא ממני זה נתן שרנסקי של עיתונות רוק. שנינו עשינו קריירה מבית כלא. שרנסקי מהכלא הרוסי ואני מכלא רגשי מסוים.

אני לא עובד עליכם.
אני אובד ביניכם.

באחת הסצנות בסרט "לה סטרדה" של פליני, "גיבור" הסרט נראה לבד בחוף ים הולם בייאוש בחול. בסצנה האחרונה בסרט של חן אני יושב בחוף, מתבונן בזוג שמשחק מטקות. לגבר יש רק יד אחת. הצייר והמורה רפי לביא אמר: "אנשים שמחים לא מציירים. אנשים שמחים הולכים לשחק מטקות בשפת הים". הסרט הוא הרהור במשפט הזה. עד כמה אנשים שבאמת שמחים פנויים לצייר / לכתוב / לנגן מוסיקה באמת מעמיקה?

בסדר. אין לי להוסיף מילים. הסרתי את המגבעת. הנחתי אותה הפוכה למרגלותיי. מחכה שתזרקו לתוכה סימפטיה.


כשהמוסיקה נגמרת

כותבת מעולה. לא רק יכולה לגרום לך לחבק מישהי / מישהו שהפך לנציב מלח, אלא גם לגלות את המחשבות שהוא מנסה להסתיר. בערך משהו כזה. יותר משלושים מליון מספרייה נמכרו. קרין סלוטר (בתצלום למטה) סופרת מתח אמריקאית. זכתה בפרס "פגיון הזהב" על שם איאן פלמינג, מחבר ספרי ג'ימס בונד. השנה תורגם לעברית הספר "עיר של שוטרים" שלה מ-2014. הקטע הבא מספרה האחרון "הבת הטובה" שלא תורגם. אני יודע ש"קרמטוריום" אמור להיות בלוג מוסיקה. אבל אין מוסיקה שתתאים לקטע הזה. אולי רק קול מחטים נשברות:

"כאשר אדם מוצא להורג, את יושבת בחדר שצמוד לחדר ההוצאה. מקדימה יושבת המשפחה, כומר, ועיתונאי. בעצם את גם בחדר ההוצאה, את, שלא מסוגלת לעצור את מה שקורה… מסיטים את הוילון. שם, על המיטה, שוכב בן אדם. יצור חי. נושם. האם הוא מפלצת? יכול להיות שהוא עשה דברים מפלצתיים. אבל כעת הוא שוכב, ידיו, רגליו וראשו קשורים כך שהוא לא יכול לראות מי סביבו. הוא מסתכל למעלה, לתקרה. מצוירים עליה עננים ושמיים כחולים. אסיר אחר צייר אותם. זה המראה האחרון שהנידון יראה. את רואה את החזה שלו עולה ויורד. עולה ויורד. הוא מנסה לשלוט בנשימה שלו. ואז גם את מרגישה. דום דום דום. את מרגישה איך הדם שלך זורם בגוף. איך הנשימה שלך ממלאת את הריאות. איך היא עוזבת אותן. הם שואלים אותו אם יש לו מה לומר. הוא אומר משהו על סליחה, או שהוא מקווה שמותו יביא למשפחה סוף-סוף שלווה, או שהוא חף מפשע, אבל הקול שלו רועד. הוא יודע שזה הסוף. הטלפון האדום שבקיר לא יצלצל. הוא לא יראה שוב את אימו. לא יחזיק עוד את הילד שלו… הסוהר עושה סימן בראשו. שני אנשים עומדים קצת רחוק מהמיטה. כל אחד מהם לוחץ על כפתור נפרד, כך שאף אחד מהם לא ידע מי הזרים את קוקטייל המוות לנידון. את, שרואה מה קורה, מעבר לזכוכית החלון, מרגישה משהו בפיך. איזשהו חומר. כאילו החומר שהורג אותו מגיע לפיך. הנידון נמתח. אחר כך לאט-לאט השרירים שלו מתרפים. ואז גם את מרגישה איך עייפות משתלטת עליך. עד שכל תנועה נפסקת. את מרגישה איך הסם מציף את הורידים שלך. ואז הראש שלך זז. נדמה לך שאת מבינה מה פירוש להירגע. הרי כמה דקות לפני זה היית כל כך לחוצה. את יודעת שעוד מעט הכל יעבור. ואז זה נגמר. הם מורידים את המסך שמפריד בין חדר ההוצאה להורג לבין הצופים. את חוזרת לביתך. לוקחת משהו לשתות. לוקחת את מברשת השיניים. נכנסת למיטה. ויום אחר יום מביטה בתקרה כמו שהנידון למוות הביט בה".