הסכין, הבעיטה

1. לאי בודד אקח ארבעה דברים. תצלום של מ. הבחורה שאני אוהב. את הספר "The Dark Stuff" של מבקר / עיתונאי הרוק האנגלי Nick Kent. יש בו מינון אדיר של עומק ודימיון, הליכה מהחוץ פנימה, וגם, זה חשוב עבורי – ביישנות, צניעות. בניגוד לכתיבה השופעת, ההולכת מבפנים החוצה, השוויצרית של לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר וגרייל מרקוס – עיתונאי / מבקרי / סופרי רוק שגם הם נוגעים חזק בגאונות. אקח גם דיסק אחד: "מיאמי" של Gun Club. ג'פרי לי פירס, הזמר שלהם, בלחנים ובתמלילים שלו, בקול ובדרך השירה והנגינה שלו, תמיד מזכיר לי איש שמושיט יד אל האלוהים, מחכה שהאל יושיט לו יד, אבל במקום יד, אלוהים מראה לו אצבע משולשת.
הדבר הרביעי שאקח יהיה סכין גילוח חד.

2. זוכרים מה אמר סופר / עיתונאי הרוק גרייל מרקוס? "עיתונאי רוק גרוע מגמד אוקיינוס לצדף. עיתונאי רוק טוב הופך צדף לאוקיינוס".

3. החלפתי בית קפה. ישבתי בקפה ברמת גן שצמוד לחנות ספרים. כעת אני יושב ב"פינה חמה", קפה רמת גני מקסים. מקסים לא רק בגלל הבעלים שלו, אלא גם בגלל אלה שיושבים שם: כולם אנשים פשוטים, צנועים, אף אחד לא מנסה להראות שהוא גאון או וירטואוז. את גבריאל בלחסן ז"ל פגשתי שם. יושבים בו אנשים שיחתכו אותך אם תדבר גבוה גבוה על עצמך.

4. אם תבדקו איך נראים בתי קפה של סופרים, תראו ששם חג פורים כל השנה. בראש השולחן יושב/ת סופר / משורר / מבקר וכו' שמשחק אותה אלתרמן. אבל איפה אלתרמן ואיפה הוא. ההבדל בין אותו יושב ראש ליתר תריסר היושבים איתו: הוא מצליח להכניס X שירים למוסף ספרות בעיתון נייר, או X סיפורים לעיתון אחר, או X מאמרים לעיתון שלישי. אלה שסביבו גם לזה לא הגיעו, ומתבוננים בו כאל שירד מהאולימפוס. זו הסיבה שאותו יושב ראש כל יום שישי, בחמסין כבד או בשלג כבד, יצעד באון לכיוון הקפה. יעני כוכב הקפה. נסיך רחוב שינקין. הו הכוכבים בגרוש. הם כל כך רבים. יותר מצדפים בחוף ים.

5. בחודש אפריל מועדון ה"צימר" בתל אביב חוגג עשור. ה"צימר" הוא תחנת רכבת מפוייחת, מלאה אנשים בשינלים מטולאים, וכשאתם שואל אותם "מתי מגיעה הרכבת?" הם מסבירים לך שהרכבת, הקטר והקרונות בעצם נמצאים בדימיון שלך ואתה יכול, אם תשתדל לעלות, להגיע רחוק רחוק, גבוה גבוה, בניגוד למועדונים אחרים, מצוחצחים ומבושמים, שמקסימום ייקחו אותך לאילת או לקרית שמונה. ה"צימר" הוא סכין גילוח חד. מועדונים אחרים, ברובם, הם אפילו לא וזלין. רון קציר, בעל ה"צימר", מדבר על הופעות חגיגיות של "השמוקס" (חיותה, הסולנית שלהם, בתצלום למטה) ו"לילה", שיחדדו לכם את הרגש.

6. ב"צימר" מרבה להופיע אורי פרוסט, אקס "כרמלה גרוס וואגנר". "קרמטוריום" מחלק כל שנה פרס "מזרק הזהב" לעיתונאי רוק מצטיין. השנה החלטנו, צוות העורכים (!) לתת אותו למוסיקאי רוק מצטיין. לאורי פרוסט, ששנים מנגן מוזיקה שהיא ההפך הגמור מוזלין. אני מגדיר עיתונאי רוק מצטיין כחלבן שמוכר חלב מפרה משוגעת. אני מגדיר רוקיסט מצטיין ככזה שהשירים שלו, הנגינה שלו, הם צדפות שקופות מלאות דם וכל צדפה היא דמעה שנופלת מהקשת בענן אחרי שהשטן בועט בה בזעם. לא בא לכם למשש אותן?

שום

חושב אותך נקייה מקול.
במשרד עורך הדין עושה סימן "רק שנייה". מכניסה יד לתיק ומוציאה את המתנה הכי שקטה שנתת לי. הסכם חלוקת הרכוש היה כזה: אנחנו נותנים אחד לשני, אנחנו מקבלים אחד מהשני. הנה פקח עירייה בבגדי תכלת / כחול עובר ממכונית למכונית. אף פעם אנחנו לא נחגור את חגורת הבטיחות.

מה משתלם היום יותר – למכור דולרים או למכור סקס?

מהם ראשי התיבות של המילה דבש? זה מה ששאלת אותי במשרד עורך הדין אחרי שחתמנו על הסכם הנישואין. אני חושב / גם אמרתי לך שזו הצהרת האהבה הכי יפה ששמעתי.

את גבוהה ממני בראש. שוקלת כמעט חצי מממני. לשדיים שלך את קוראת "הירושימה" ו"נגסאקי". בפעם הראשונה כשהיינו יחד שאלת אותי מה אני אומר על השמות האלה.

– "אין לי מה להגיד".
– "אתה רואה יש פלוס בלהיות חירשת. לא תמיד יש לאנשים מה להגיד ומוטב שלא יגידו כלום כשאין להם מה להגיד".

את קנית לי בפעם הראשונה כסא עץ קטן עם ציור של חמור שמצאת בחנות בשינקין. הם שאלו אותך המון שאלות. לא היה להם נעים לראות נערה יפהפייה עם מכשירי שמיעה באוזן. הכוונה שלהם הייתה טובה – הם חשבו שישכיחו ממך את העובדה שאת בקושי שומעת. אני קניתי לך בפעם הראשונה פלקט של סרט ערבי עם עבדל חלים חאפז, השחקן האהוב עליך: "אני מאמינה שככל שהוא התבגר, הקול שלו הפך לפחות טהור. אני חושבת, אני מדמיינת, אני מנחשת, אני חולמת, אני מקווה, אתה היחיד שאני רוצה לדבר איתו על הקול".

את קונה חפיסת סיגריות. אנחנו הולכים לחוף הים. את פותחת את החפיסה, שנהת, שופכת את הסיגריות. מוציאה מהתיק עט נובע: "קובי בוא נרשום על הסיגריות את הדברים הכי יפים שאנחנו מגלים אחד אצל השני".

הכלניות בשדות הן טביעות הברך של אלוהים שהוא מותיר אחרי שהוא כורע ברך לפני יופייך.

מקטרת החלום

"טביעת כף רגל אחת, טביעת נעל אחת יכולה לספר הרבה דברים" – אמר סופר המתח האמריקאי טוני הילרמן.
הנה (בתצלום) חתימה פרועה שלו באחד מספריו.

באשפוז הכפוי הראשון שלי הבאתי לבית חולים קטע שכתבתי. פתיחה לספר שרוני סומק ואני תכננו לכתוב יחד. מהתוכנית לא יצא כלום:

"הכדורים רק שרטו את לחייה. במשפט סירבתי לדבר. רק שרטטתי באוויר לב שבור. תמיד חשבתי שהכתיבה שלי היא ציור על נייר, או על צג מחשב. נתתי לה מתנה ספר של אירי בשם ג'ון קונולי, כותב גאון. אני יודע שיש סופרים שמתארים יד פצועה. נשמה פצועה. קונולי מתאר את הפצעים של אלוהים. זה לא רק מאוד אחר, זה גם מאוד עמוק. כמובן שלא ציפיתי שמ. תבוא לבקר אותי בבית המשוגעים. אבל היא באה. היא תבוא. בכל ביקור השריטות בלחייה מגלידות יותר. היא יושבת מולי ומלטפת את שערי. היא מספרת על החברה החדשה שלה. מביאה לי ציורים ופסלים קטנטנים שהיא מכינה. כשהאחים בבית החולים ניסו להחרים לי את הפסלים, ריסקתי את אפו של אחד מהם. אני לא יודע כמה שנים נגזרו עלי להיות בבית המשוגעים. אבל, בעצם, נולדתי לתוך בית משוגעים. בגן הילדים קראו לי "משוגע". וכשהתחלתי לכתוב על מוסיקה שיגעתי אחרים.
אוטובוס "דן" עוצר בתחנה מלא גוויות…"

הרופא קרא אותו ואמר: "זה מפחיד ויפה אבל לפיו, קובי אתה תקוע בתא צר, אפל, שהריח היחיד בו הוא ריח טחב מהקירות שכבר מזמן לא נגעו בהם עם מים רעננים. זה מקום מת". זו הסיבה שנמלטתי מהאשפוז. זו הסיבה שאני מתעורר לחיים כשאני קורא את ספרי הילרמן. הם מתרחשים במקום הכי פתוח בעולם: במדבר. הגיבורים שלו הם שוטרים אינדיאנים. לא אינדיאנים שגרים בהוליווד, אלא כאלה שהולכים / מאבדים / הולכים / מאבדים / מוצאים / מאבדים הולכים כשרוח (לא מזגני אוויר), גשמים (לא מי בריכות שחייה), שמש (לא מכשירי שיזוף) נוגעים / מכים בהם. הם לא מסתתרים בין ארבעה קירות. הם שוברים קירות. הם לא מחפשים – וזה כל כך חשוב – ביטחון. הם מחבקים את חוסר הביטחון.
הם חיים.
הם בריאים.

כשתקראו את ספריו תרגישו בקסם מיוחד: כאילו בין שורה לשורה יש רווח ענקי. מרחק ענק. המרחק בין לב מדבר לחוף ים מלא אנשים.

תקשיבו לסינגלים הראשונים של להקת "המי": זה לא תא, זה לא מדבר, זו לא הסתגרות, זו לא פריצה או בריחה, זו לא התפשטות, לא התרוממות, זה פשוט לא. אמירת "לא" למקום כלשהו, אבל גם אמירת "לא" ל"לא מקום". אולי לכן בסינגלים הראשונים שלה "המי" הייתה להקת הרוק המהותית בעולם. אמירת "לא" לסיפוק אבל גם לחוסר סיפוק. שיר הלל לכלום. אבל גם שיר הלל ל"לא כלום". פיט טאונסנד לא קורא בספר תהילים. הוא קורע את ספר תהילים ואחר כך מדביק אותו. ושוב קורע. ושוב מדביק. עד שלא נותר בידו דבר. אולי חוץ משברים של הגיטרה שלו. זה נפלא. זה נקרא (נקרע?) לחיות.

אני מקשיב לאופוס 107 לצ'לו ותזמורת של שוסטקוביץ'. לפרק הכי איטי שבה. הוא מגלה את אחת התגליות הרוחניות החשובות שתזכו לחוות: אין מוזיקה בגן עדן.

ככותב, קרה לי נס. מצאתי הרבה כוכבים מזהב. מילאתי את הכיסים שלי בהם. לא הבנתי שכוכבים קורעים את הכיסים. נשארתי עם כל כך מעט קוראים. עם הרבה שריטות. הרבה פצעים. הרבה שברים.

זה בסדר. "אל תתרגשו. אני שובר יותר צלחות מדי בוקר כשאני שוטף כלים מאשר אני שובר מדי לילה גיטרות. אני מקיא פחות מנגינה בגיטרה מאשר אני מקיא ממה שיש בצלחות" – אמר פיט טאונסנד.

אבל נשארתי עם הרבה צבעים ומעט צורות / גופים. לעזאזל, איך הגעתי לשוסטקוביץ'? בגלל שהבחורה שאני אוהב ממוצא רוסי? בגלל שאני אוהב שלג, קרח, רוחות עזות, נוף עצום ולבן ללא אנשים?

עוד אחד לדרך שלכם. תרגמתי שיר של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו:

צבעים
כשפנייך הופיעו
מעל חיי הקמוטים
תחילה הבנתי
רק את עוניי.
פתאום אור מיוחד
על יערות, נהרות, על הים,
עור בתולי בעולם צבעוני
בו עדיין לא פסעתי.
אני כה נפחד, כה נפחד
מזריחה כוללת, מפתיעה,
מגילויים,
דמעות, מהסיום הרוגש.
אני נלחם בכך, אהובתי היא הפחד,
אני, שאיני יכול להזין דבר, מזין אותו
שומר רשלני של האהבה.
פחד הוא כתר בראש.
אני יודע שאלה רגעים ספורים
והצבעים שבעיניי ייעלמו
בשקוע פנייך.

האגם

אחד תם שיודע לשאול ולא להשיב. לא יודע להשיג. כתב על הופעה בארץ של להקה מפינלנד "האנוי רוקס". קולנוע דן 1983. עיתון רוק "ווליום". מיכאל רורברגר היה העורך. כותרת ה"מה אמר": "פרופיל 24". "הופעת 'האנוי רוקס' הייתה אחד מאירועי הרוק היותר חשובים שקרו בארץ. לא מפני שהם להקה גדולה כל כך, אלא מפני שזה היה מהאתגרים הרציניים ביותר שידע הקהל הישראלי. ה'רוקס' פועלים בתחום המשפט אותו ניסח לסטר בנגס ז"ל, עיתונאי רוק אמריקאי, כשדיבר על איגי פופ והסטוג'ס ש'האנוי רוקס' הושפעו מהם: 'הם לא שמו על שום דבר, גם לא על עצמם'. כלומר, להקה שקודם כל לועגת לעצמה ועושה זאת עם כל הלב והכוח. המבחן כאן הוא בעוצמת הלעג. אם הוא גדול או קטן, חרישי או רועם. ה'רוקס' עברו את המבחן. במיוחד בשיר 'מרגישים בסדר', השיר שנעל את ההופעה (במקור של הסטוג'ס), כשהגיטריסט המוביל אנדי מקקוי, מבצע פנטומימה נלעגת של הזרקת סם. לו היה מנסה לשחק מכור לסמים הוא היה מעורר רחמים. אבל הוא שיחק שחקן גרוע, והפך את הקטע לבלתי נשכח. הקהל הישראלי, לצערי, עוד מחפש יחידה מובחרת: אשפי גיטרה, קלידים, קול, כאלה שעוסקים ב'מצבו של המשורר' (היי, סמי בירנבך), עושים מוסיקת ריקודים מהוקצעת, או משחקים בגדול את האליל.
'האנוי רוקס', עם החנטרישיות המתוכננת, השחרור המכסימלי מהכל, אפילו מהערכה עצמית, היו יותר מדי עבור חלק נכבד מקהל זה.
אבל את ההיסטוריה הרי תמיד עושים מעטים, נכון?".

הלהקה הזאת כבר לא קיימת. התפרקה סופית ב-2009. הזמר בה מייק מונרו (Mike Monroe) עוד מופיע ובהצלחה מסחרית לא רעה. ה"רוקס" שיתפו פעולה עם סטיב ואן זנט, איאן האנטר. מונרו (בתצלום למטה) התארח ב"Use Your Illusion" של "גאנס אנד רוזס". הוא בן 56 ונראה עשר. שמו האמיתי מתי אנטרו פגארהולם. שם של אגם פיני חבוי שטרם ידע חכה, סירה, תיירים.
גם נשמע עשר. תוכלו לראות ולשמוע ב"יוטיוב".

ללהקה יש יצירת מופת מופלאה אחת: השיר "Fallen star" באלבום השני שלה "Oriental Beat" מ-1982. כתב אותו הגיטריסט המוביל, הכותב העיקרי בלהקה, אנדי מקקוי.שתי דקות ועשרים ותשע שניות של שיר שקט, מינימליסטי, פשוט מאוד, איטי, יפהפה, שמגיע לעומק נדיר בעוצמת הנגיעה הכנה שלו בגורל אמן שמתדרדר לאלמוניות הומלסית. איך אפשר לקשור בין יופי נדיר לבין סיפור עצוב כל כך? השיר הזה מוכיח שאפשר. נכון שמוזר?

ואז כשתקשיבו לשיר הזה, תשכחו מה שסביבכם: מלאך עיוור. אסלה סתומה.

קול צעדיו

א. מה שיש לי להגיד על מארק אי. סמית': בסוף ההופעה האחרונה של "הפול" בארץ הושטתי לו דיסק וביקשתי שיחתום עליו. הוא הביט בי ושאל: " תגיד, רואים שבכיתי?".

ב. התחלת הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון. "קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, הכניסה שלה, השקט המוחלט המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של 12 דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס… שממנה ירדה".

המלחין האוונגרדי והמנצח פייר בולז (מת בגיל 90 ב-2016) הולך הפוך. מנסה למלא חלל ריק בצליל/ים. כשמקשיבים ליצירות שלו נדמה שבולז מנסה להילחם בחלל ריק. להילחם בשקט באמצעות קול. להילחם בהבל. בלא כלום. בתחושה שהכל הבלים, הכל הבל. במידע שכולנו נמות בסוף. שהמוות הוא תחנה סופית, בלתי נמנעת, בלתי מנוצחת. אין עולם הבא. אין המשכיות. יש תולעים.

אני לא יודע כמה מכם ראו את המשורר הגדול אורי ברנשטיין בסוף ימיו. מחובר תמיד לבלון חמצן. האיש יפה התואר שהסיבה היחידה שלא קיבל פרס ישראל לספרות הייתה העובדה שהוא נחשב עשיר מאוד. חבל "לבזבז" עליו 150,000 ש"ח.

ברנשטיין מת. אתם חושבים שהוא יושב למעלה בגן עדן ומדפדף בספר חדש של סמי ברדוגו? בולז, במוסיקה שלו, רואה שוב ושוב בתי קברות. את בלוני החמצן ניסה להסתיר על ידי פרחים (צליל כלי נגינה סטנדרטים, צלילים אלקטרונים, ומבנים מוזיקליים מאוד מקוריים). שקט הוא רפש.

הוא תיעב את ג'ון קייג'. "כשאתה עני ברעיוניות מוזיקליים, אתה הולך לזן בודהיזם" – אמר.

היי, קובי. קודם כתבת "המלחין האוונגרדי פייר בולז הולך…". לא כתבת "הלך". כלומר, אתה חושב שישנה המשכיות, שיש משהו אחרי המוות. נכון?

אבל כרגע אני עוסק בבולז, לא בקובי. תקשיבו למה עשה בולז כשניצח על החמישית של בטהובן. זה הביצוע המוקלט הכי איטי, נגרר שקיים. יותר איטי מזה של המנצח ברונו וולטר. הפרק הראשון הוא מעין מארש אבל. אבל בפרק אחר בביצוע הזה, בולז חוזר על קטע מסויים פעמיים. בניגוד למה שכתוב בתווים. "תלמיד שלי" כתב בולז, "בעבודה בת מאתיים עמוד הוכיח שבטהובן התרשל פה, ורצוי לתקן את הפאשלה. לכן אני מנגן את הקטע פעם נוספת". הנה, שוב הליכה הפוך. הנה, שוב מילוי חלל ריק. ניסיון להסתיר, להשכיח פאשלה. זה חשוב: האם יש פאשלה גדולה יותר מאשר הזדקנות / מוות?

אגב, הביצוע הנ"ל של בולז קיים רק על גבי תקליט, לא יצא בדיסק.

בתצלום למטה: בולז על עטיפת דיסק יצירת המופת שלו "הפטיש ללא בעלים". סטרווינסקי אמר עליה: "יצירת המופת של המאה העשרים".

לא אפרק סטרוקטורות של יצירות בולז. באינטרנט יש נגיעות קלות בכך. קלות מאוד ומרתקות מאוד. חפשו ותגלו. אני מאמין, למשל, בחיוך הקטן של המונה ליזה והרבה פחות בהרכב הצבעים וכיוון המכחול של מי שצייר אותה. אני מאמין שזה שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר במכתבים שלך, לא יכול לחבק אותך כמו שצריך.

כתיבה על מוסיקה כחיוך קטן. כדמעה שוברת בציור הילד הבוכה שנמכר בתחנה המרכזית בתל אביב. תראו, לא רק הציור נמכר. גם הילד/ה עצמו/ה.

"מה שמעניין אותי זה מה שמעולם לא שמעתי לפני כן" – אמר בולז למנהל האמנותי של "אלמא" בזיכרון יעקב נעם בן זאב. "לפני קפקא העולם לא קרא משהו שדומה לקפקא".
בשביל מה יש לכם עיניים
אוזניים
גוף
נשמה
דמיון
רצון לשנות ולהשתנות?

תקשיבו לבולז. אתם תחליטו אם הוא הצליח ללכת על פני המים. אתם שומעים את קול צעדיו?

תעודת זרות

לנסות להפוך. את העובדה שאמנים משתדלים לתעד עקבות נעליים או כף רגל עירומה בחול, בכביש, במדרכה. אמנים יותר מרתקים משתדלים לתעד עקבות גוף שלם בדשא, בין שיחים, מושבים אחוריים של מכוניות. בשום פנים לא עקבות גוף על סדין, שטיח או מיטה. גם לא בחוף ים.

אבל אמנים עוד יותר מרתקים משתדלים, במודע או לא, לתעד את הנטישה של עצמם ממקומות כאלה. ומכל מקום.

בשנות השמונים חברים שלי ואני, שכל כך רצינו להיות אמנים באמת רציניים, היינו מתפזרים בשעות לילה מאוחרות מול תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב, כל אחד עומד במרחק רב מהשני ומנסים לתפוס טרמפ לצפון הרחוק. או לדרום הרחוק. העיקר רחוק. היו מכוניות שעצרו, ראו שאנחנו בחורים ולא בחורות ומיהרו לתת גז.

ל-נ-ט-ו-ש.
לא חשוב לאן.
חשוב לצאת.
לשרוף את תעודת הזהות שלנו. את הפרצוף שלנו. ה-ח-ו-צ-ה. להדפיס את תעודת הזרות שלנו. אני חושב שרבים לא מבינים מה אני שואף לתאר פה. כנראה שהרגליים שלהם מונחות טוב טוב על הקרקע. כנראה שהם מרוצים מהסימנים שהם משאירים על סדין, שטיח, מיטה, במושבי מטוסים בהם טסים לטיול שנתי. טיול שינה.

רוצים להבין יותר?
למה מתכוון קובי במילה "טיסה"?
הקשיבו למוסיקה של מייצ'יסלב ויינברג (Mieczyslaw Wienberg) (1919-1996). בתמונה למטה.

מלחין רוסי. כתב 22 סימפוניות, 17 רביעיות מיתרים, הסימפוניה מס' 21 שלו נקראת "קדיש". בתקופה האחרונה לחייו לא יכל לצאת מביתו בגלל מחלת קרוהן. את עוצמת כישרונו משווים לזו של פרוקופייב ושוסטקוביץ. ביוגרף אחד טוען שבחודשים האחרונים לחייו המיר דתו לנצרות. שגם זה סוג מסוים של טיסה.

קל להשיג דיסקים עם יצירותיו. אני ממליץ להקשיב לסונטה מס' 3 אופוס 126 שלו לכינור סולו מ-1979 בביצוע גדעון קרמר. כנר שמרבה לנגן מוסיקה אוונגרדית ולא אוונגרדית. מאלבום שיצא ב-ECM. במיוחד תקשיבו למה שקורה החל מהדקה העשירית במשך דקה או שתיים. לצלילים הכה גבוהים של הכינור. ולשתי הדקות האחרונות. היצירה כולה נמשכת כ-22 דקות.

וכעת קראו את הסיפור "הגלגול" של קפקא.


אף מילה

שאלות לא הגיוניות. בגלל זה הן יותר חשובות משאלות הגיוניות.
תוכלו לדמיין את הרעש שלוחות הברית עשו כשמשה רבנו ניפץ אותם?
תוכלו לדמיין את רעש הפיצוץ האטומי הראשון?
את הבכי הראשון של התינוק הראשון שחווה אימנו ילדה?
תוכלו לראות את היער, העצים, המדורה הבוערת שבני אדם הותירו שם לפני שהסתלקו לערי האבן והפלדה שם הם גרים?
הסתכלו בתצלום שבתחתית הפוסט הזה. זהו סטיב באטור, רוקיסט אמריקאי. את התצלום הזה הקרנתי בפני תלמידים שלי. הם לא שמעו מעולם על באטור וכמובן לא שמעו הקלטות שלו. ביקשתי מהם לדמיין ולומר בקול איך האיש הזה חי (אולי הוא מת?) ואיך הוא נשמע. כמה מהתשובות שלהם, וזו הייתה כוונתי, גרמו לכמה מהם לפקפק בחשיבות מסלול ההשכלה חסר הדמיון שמאפיין תלמיד ישראלי. פעוטון, גנון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, אוניברסיטה, צבא.

הנה כמה מהתשובות:
"הוא ברח מהבית בגיל 12 או 14. קיבץ נדבות ברחוב. לפעמים הזדיין עם גברים תמורת כסף. הרבה כסף, כי אפשר לראות שהוא נראה חמוד וצעיר מגילו האמיתי".

"הוא מזויף. פאה נוכרית, כובע וסמל פאשיסטי, כפפות סאדו-מאזו עד המרפקים, מכנסי עור (מפלסטיק?), מבט מטושטש שמתעקש להיות קשוח. כמו אומר: 'כל כך הרבה אני שקוע בחרא, ועל זה אני שר. גם הקול שלי מזכיר אסלה סוערת ממים'".

"כמה שהוא פתטי. מתעקש להיות צעיר. אני מעריכה שהוא בן חמישים או שישים. מותק, הנעורים כבר מאחוריך. הגיע זמן להתבגר".

"מישהו שמנסה בכל כוחו להיות להקת 'קיס' – לעשות כסף וכותרות כמו 'קיס'. וככל שהוא מנסה ככה הוא נופל חזק יותר. הוא בטח נשמע כמו שיר גרוע של להקת 'קיס'".

"לי הוא מזכיר זוכה אירוויזיון מישראל שככל שהוא (היא) מזדקן, הוא נאלץ להופיע במועדונים קטנים בברלין, לשיר (גרוע) משירי מרלן דיטריך, מופיע רק עם פלייבק וחי באשליה שצלילי גיטרות ותופים במוסיקה שלו יגרמו לקהל למחוא כף".

"תראו עד כמה הלחיים שלו והחזה שלו מגולחים. עד כמה הבגדים שלו נקיים, מצוחצחים. זה מין שלמה ארצי שלובש טי-שירט של ה'ראמונס' ומופיע בהיכל התרבות. בטח יש לו קול שדומה לקול אלפי מטבעות של שקל שנופלים מהכיסים המלאים של שלמה ארצי".

עד כאן התלמידים.

כעת התור שלכם. התבוננו בתצלום ותגיבו. נראה אתכם. רק אחר כך תעלו ל"יו-טיוב". יש שם לא מעט הופעות של סטיב באטור. כולל ההופעה האחרונה של להקתו "Lords Of The New Church". ההופעה המלאה בסיומה סטיב באטור (לפעמים הוא הוסיף לשמו את האות S בסוף) מפטר את כל הנגנים ולובש טי-שירט שכתוב עליה: "סולן מחפש להקה". הוא נהרג ב-1990 מפגיעת מכונית. הותיר אחריו מדורה בוערת. סנה בוער.