זהב. גולדפינגר

תגיד לנו קובי למה אתה לא כותב אוטוסטרדה. משפטים פשוטים, שקופים, ישירים. למה אף פעם לא תכתוב: "גשם חזק בחוץ ולא יכולתי לצאת החוצה". תמיד תכתוב: "דלי מלא מים בראש. צריך להיכנס הביתה. להתכופף ליד תנור". מה, לא קלטת את האמירה "דבר אוטוסטרדה" של "הגשש החיוור"? לא נמאס לך ממשפטים עקומים, מדימויים?

יש לי תשובות מעולות לשאלות האלה. באחד הפוסטים הקרובים אביא אותן.

אבל כעת אפרגן לכתיבה פשוטה, שקופה, ישירה. "קרמטוריום" מעניק השנה את פרס "מזרק הזהב", פרס לעיתונאי המוסיקה המצטיין, לאנשי הבלוג השקוף, ישיר, ששפתו פשוטה – "מתים עליהם" ב"Ynet". הקישו בגוגל "מתים עליהם".

כותבים אותו דוקטור חופית כהן ויובל לוי. יובל הוא עיתונאי וותיק: "להיטון", "הארץ", "חדשות", "ווליום", "מעריב". התארח בגלי צה"ל. אנחנו מכירים מ-1983. מהתקופה בה עישן מקטרת, היה מנוי על ה"ניו מיוזיקל אקספרס", אחד מאלה ששמו את "נושאי המגבעת", "דורלקס סדלקס", "פוליאנה פראנק" והלהקה האנגלית הנהדרת "האנדרטונס" על נייר העיתונים. גם השאיל מתקליטיו לעורך המוסיקה בגלי צה"ל שרון מולדאבי כשזה דיבר ג'ים מוריסונית.

הבלוג של יובל וחופית עוסק במוזיקאים שלא חיים אבל המוסיקה שלהם כן. אף אחד אחר לא כותב עליהם: דאסטי ספרינגפילד, נחמה הנדל, מארק בולן, איאן דיורי, ברכה צפירה וכל נושאי המגבעת של פורטיס-סחרוף-והיפופניקים-מקומיים – אם תקשיבו, לדוגמה, להקלטות של הזמר אברהם פררה, ש"מתים עליהם" כתבו עליו, אל תתפלאו אם המגבעות שלכם יעיפו, יחד עם המוח שלכם לכיוון המלצות יובל וחופית. אל תפחדו. צאו מהסורגים שלכם.

הבלוג שלהם הוא הפופולרי ביותר ב"Ynet". מפתיע, אבל סוף סוף משהו מפתיע קורה בעיתונאות המוסיקה בארץ. משהו מקורי.

כן, הכתיבה הפשוטה. בספר "הבשורה על פי הטבע" של ג'ון בורוז (אין קשר לסופר הביט ווילאם בורוז) שהופיע כעת בהוצאת "נהר", שגם היא משהו מפתיע בין הוצאות הספרים בארץ, נאמר בתרגום ניצה פלד: "אני נוטה יותר לצמצם את המטען שלי, לקצץ בעודפים. יותר ויותר אני מתאהב בדברים פשוטים… הראווה והתפארת באולמות מהודרים רק מעיקות ומקשות עלי. הן מציבות אמת מידה כוזבת ליופי, מציבות טריז ביני לבין מקורות ההזנה האמיתיים של אופי ומחשבה".

אלה משפטים חזקים. ובכל זאת, אסיים את הפוסט הזה הפוך. כרגיל. בשורה חד פעמית מתוך ספרו הקלאסי של סופר המתח דשיל האמט "הנץ ממלטה": "עינייה היו כמו תפילות כחולות". דווקא שורות כאלה פותחות את עיניי ועיני קוראי הבלוג שלי. הדם שלי צבעוני. לפעמים אדום ולפעמים כחול. הצבע הצהוב הוא לא זהב. הוא מוגלה.

לפני שהתגייסתי לצבא, באתי למערכת "במחנה", עיתון חיילי צה"ל בקרייה. אמרתי לעורך יצחק לבני שאני רוצה להיות כתב צבאי. לבני הצביע על חלון מסורג בחדר ואמר: "תאר לי מה אתה רואה מעבר לחלון". עניתי: "לא רוצה. אני אדבר על הסורגים שחוסמים את השכל והרגשות שלנו". לבני אמר: "אתה מקורי. מסוכן להיות מקורי בצבא". עניתי לו: "גם שפה היא סורג".

אני מאמין

אחרי שמתתי וגופי נשרף בקרמטוריום, ואת האפר פיזרו מעל אצטדיון הבית של קבוצת הכדורגל האיטלקית אותה אני אוהד "לאציו", נפגשנו הנשמות שלי ושל הפסנתרן הרוסי הגדול (ראו בויקיפדיה) לזר ברמן. כמו כשהייתי בחיים, גם כעת אני נושא איתי את הספר היקר לי ביותר. "The Dark Stuff" של מבקר / עיתונאי הרוק האנגלי ניק קנט. ברמן נשא איתו ספר שירים של דילן תומס. סופר לי שהנשמה של תומס חביבה, וכשהוא פוגש כאן, בגן עדן, מישהו שהוא מחבב, הוא שופך עליו כוס יין ואומר: "אני אלכוהוליסט. ואם אני מבזבז כוס יין על מישהו, סימן שהוא מוצא חן בעיניי".

לנשמות אין עיניים, יש להן איבר אחר, שכדי להסביר / לתאר אותו הייתי צריך לספר לכם לאיזה גובה מגיע ביצועו של לזר ברמן לסונטה האחרונה לפסנתר דוייטש 960 של שוברט. ואז בטוח שהייתם בורחים מהפוסט הזה.

הה, העיניים שלה. עמוק עמוק העצב בעיניים שלה. אני מדבר על זמרת ישראלית שאני מאוד אוהב: נתנאלה. אדלג על סיפור חייה. תוכלו לקרוא אותו בויקיפדיה. עמוק עמוק העצב בעיניים. The Dark Stuff. אני מנסה לתאר את הקול שלה. תמיד כששמעתי אותה שרה, דמיינתי איש בודד, בבית קפה קטן, לבוש בגדים כבדים כבדים, פסנתרו על החזה שלו, ומולו כוס יין אדום-עמוק כמעט ריקה. הוא ישן? לא. האצבעות שלו מתופפות על ברכיו. כמו יונה המנקרת בשקט גרגירי יער שחציו שרוף. תפילת אדם ותפילת יונה.

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, שיר בביצוע נתנאלה?

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, את נגינתו של לזר ברמן?

לסופר והמשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן שורה יפהפייה: "זרזיף יוצא מהאדמה כמו אצבע של מלאך".

בשירה של נתנאלה משהו כבד, בסיסי, קהה, כמו אדמה, אבל גם משהו שמיימי, גבוה, מרחף. אני חושב שזו האמונה שאחרי שנמות ויטמנו אותנו באדמה, משהו מאיתנו יגיח ויגיע לשמיים.