עטלף

מסמסים לי. למשל: "קובי, הטקסטים שלך כמו מערכונים שטוחנים אותם עוד ועוד של 'הגשש החיוור'. עד אשר צוחקים לא במקומות הנכונים".

או:

"קובי, תזכור מה שחנוך לוין כתב: 'זה שאתה סובל, לא אומר שאתה איכותי'".

גם:

"אתה חושב שהמשפטים שלך עם סולואים של ג'ימי הנדריקס. אבל איך כתב יגאל סרנה, עיתונאי גדול: 'לצבוט חבלי כביסה זה לא לצבוט מיתרי גיטרה'".

אפילו:

"אתה מזכיר לי את האיש שעובר ברחוב בו אני גרה, צועק 'אלטע זאכן', ומנסה לקנות מאנשים תשומת לב תמורת טלפון שבור".

כמובן שאת הסמסומים האלה אני המצאתי. הם מאזנים טקסטים שלי שאני מביא.
למשל: שירים הם תפוחים. מבקרי מוסיקה גרועים מחכים שענף עץ התפוחים יבלוט מחוץ לגדר. אז הם מושיטים יד וקוטפים את התפוח. מבקרי מוסיקה בינוניים מדלגים מעל הגדר וקוטפים את התפוח. מבקרי מוסיקה באמת מוכשרים, כשהם מדלגים מעל הגדר בגדיהם נקרעים, נשמתם נקרעת, כי הם מבינים שהגדר עשויה מעצים שנגדעו. על זה הם כותבים.

איך קרה שכמו תקליט שהמחט נתקעה בו אני שפוך בעניין כתיבה / צירוף משפטים על מוסיקה? מה, אין לכם ולי דברים יותר חשובים לדבר עליהם?

כנער מאוד צעיר חברים ואני הנחנו חוברות "טרזן", "קפריקורן", "ביל קרטר" ו"בוק ג'ונס" על הריצפה, מצטופפים סביבן וקוראים. כשגדלנו קצת קראנו לאור פנס בלילה ספרי ספריית "מסתורין" בהוצאת "מזרחי". אגתה כריסטי, ז'ורז' סימנון (ראו תצלום בסוף הפוסט), פטריק קוונטין, מיקי ספיליין, אירל סטנלי גארדנר ועוד.

בלשים!
ספרי מתח!

פרופסור דן מירון אומר שספרות מתח היא גלולת הרגעה לבורגנים: סדר מסוים מופר. רצח. גניבה. אונס. אלימות אחרת. ואז בא בלש, פותר את הבלגאן, ומשיב את הסדר על כנו. הקורא נאנח בשביעות רצון. הוא יכול להמשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה. לעומת זאת, ספר באמת גדול גורם לקורא חוסר מנוחה. לשאול את עצמו שאלות קשות. רציניות. לבדוק את חייו. את סביבתו. קוץ חד וארוך בישבנו. ספר גדול הוא פעמון אזעקה מחריש אוזניים, אבל פותח פקפוק עצמי.

אני רוצה להצמיד לטיעון הזה מוסיקה (זה אמור להיות בלוג על מוסיקה). ברחבת היכל התרבות בתל אביב ישנה בריכת מים גדולה. פעם ראיתי בחורה משיטה בה סירת נייר קטנה. כשראתה אותי אמרה: "נכון שאתה שומע את רעש המנוע של הסירה?". זו הייתה אחת המחמאות הכי מרגשות שקיבלתי. אני חושב שמוזיקה קאמרית במוזיקה קלאסית היא סירת נייר שאפשר לשמוע את המנוע שלה. לדוגמה, תקשיבו לפרק השני של הסונטה מספר 3 לכינור ופסנתר של בטהובן. אני ממליץ על הביצוע הגאוני של פנחס צוקרמן ודניאל ברנבויים. לא רק שתשמעו שם מה חושב בטהובן על ספר קהלת בתנ"ך, על התהפוכות או חוסר התהפוכות שבו. אלא לפעמים, גם תיראו את זה.

אני מודע לזה שיש שיגידו ש"קהלת" זה ראשי תיבות של המשפט "קובי, הזיותיך לא תופסות". אבל אם אני יכול לשדך בין בטהובן וקהלת, אפשר לשדך בין קובי ופרס סוקולוב לעיתונאות.

נדמה לי (סמסו לי אם אתם מסכימים) שניסיתי בבלוג הזה לעשות סטנד אפ קומדי. מה שיצא זה סטנד אפ טרג'די. אקספרס לגרדום. כי אני לא סופר. לא עיתונאי. לא בלוגר. אני עטלף. תולה את עצמי הפוך.

השריונים יצאו

בג'ון קייל פגשתי פעמיים. הראשונה כשמיכאל רורברגר מעיתון "העיר" ואני ראיינו אותו כשהגיע בפעם הראשונה להופיע בארץ. בפעם השניה כשבא בפעם אחרת. בראשונה ניסיתי לדעת מה הוא חושב על מה שאז נקרא "מוסיקה קלאסית אוונגארדית" – הרי האיש ניגן עם לה-מונט יאנג. קייל דילג על השאלה. בתשובה אמר לנו: "אני לא מוצא שום דבר יצירתי באלבומי הסולו של לו ריד. לעומת זאת אלבומי הסולו של ניקו הם ממיטב המוזיקה של המאה העשרים". הוא גם דיבר בבוז על "סרובינג גריסל", הלהקה של ג'נסיס פי אוריג'.

איש קשה. אני חושב שהוא מרוכז כל כך בעצמו עד שדומה לצב שלא יכול ולא רוצה להשתחרר מהשיריון שמקיף / שומר אותו. אלבומיו האחרונים הם לא ניסיונות להרוס את השיריון, אלא להגדיל, להרחיב אותו. הפוך מלו ריד שהתייחס בשוויון נפש לשיריון שאופף אותו. שראה בשיריון דבשת עם סדקים שהולכים ומתרחבים. ושר על זה. בפעם השניה נתתי לקייל קסטה של להקה ישראלית, וציור שציירתי אותו. את הקסטה לקח. את הציור לא. אז אני מציג לכם את הציור בסוף הפוסט הזה. יפה, לא?

אנדי וורהול כבר לא אהיה. גם לא בנקסי שמצייר על קירות.

אבל אמשיך לטפס על קירות. מספיק הלכתי בצד הפראי. עוד תראו / תקראו שאגיע לצד השני. ולפני סיום כמה מילים על האנטר תומפסון, האבא של הכתיבה העיתונאית הגאונה. מיליון חקייניו לא מבינים: האנטר כתב כפי שהוא חי: ממותניו ומטה היה נפוליאון בגלות, באי הרחוק, וממותניו ומעלה היה ג'יימס דין. מיליון חקייניו חיים כשממותניהם ומעלה הם הפסנתרן השמאלצי ריצ'רד קליידרמן, וממותניהם ומטה הם חיקוי עלוב לדודו טופז. האנטר אהב את עצמו, אבל יותר אהב את הכתיבה. ויותר מהכתיבה אהב את אמריקה ששברה את לבו. מיליון חקייניו אוהבים רק את עצמם. האגו הוא הקיר הגבוה בעולם.