טל וטלה

זה לא טל. זה טיפות גשם חזק. זה רגע הולדת של טלה חף מפשע יחד עם רגע התבגרותו המתתו ואכילתו ע"י בני אדם. תחשבו על הדם.

אני נוגע פה ברגע הכי מרגש באלבום "מדרכות מפיקות חשמל" שירים של רוני סומק שחיים רחמני עשה איתם מוסיקה. בין המבצעים: שמעון אדף, טל גורדון, אלון אוליארצ'יק, ברי סחרוף. אבל לפני זה הקדמה: אני חושב שעיתונאי רוק ממש טוב מצליח ללא שימוש באל.אס.די להגיע לשמיים ולגנוב מהמעיל הכחול, הרחב של אלוהים את משקפי השמש שאלוהים גנב מביתו של לו ריד. אחרי שריד מת. אני לא חושב שהגעתי לשם. אבל לפחות אני משתדל. לומד לטוס בלי פחד. יש לי גם דם לגנוב מטוסים. זו הקדמה או שזה העיקר?

הרגע הכי מרגש באלבום הנ"ל הוא בשיר "עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה". טל גורדון שרה. הנה השיר:

"עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה
כתמי דם התקרשו בצווארה
ריח היער בכפות רגליה
ושפתיה כבדות מלספר את המסע כמו
הרגע ששלחת אותה שהקמטים
צבאו כזאבים על פניך
עיניך הסתתרו בחוריהן כבמאורה ובחוץ
היה חם וקר
קר וחם,
מזג אוויר של טעות

והזאבים שתו וודקה לכבודך בחגיגות האונס שבלילות גופה".

תקשיבו איך גורדון שרה את המילה הכבדה, הנוראה, החותכת נשמה ובשר "אונס". איך גורדון עוצרת, תוך כדי ביטוי המילה הזו. לא לפני שהיא שרה אותה. לא אחרי שהיא שרה אותה. אלא כשהיא שרה אותה. שימו אוזן לעצירה הזו. תוכלו לשמוע עצירה כזו בכמה ביצועים לפרק השני בסימפוניה השניה של יוהנס ברהמס. המוסיקה נמשכת, בשום פנים לא מפסיקה, אבל בכל זאת ישנה עצירה. יהיה לכם קל יותר להבין את זה אם תקראו את המשפט הנדיר בספר "אחות קטנה" של ריימונד צ'נדלר: "באיטיות, בצער, היא דחפה לשולחן את עשרים הדולרים לעברי. כאילו הטביעה גור חתולים שאהבה במיוחד". קיראו אותו שוב ושוב בקול רם. דמיינו את התמונה הזו ותבינו.

הרגע הזה שטל גורדון אחראית לו, נדיר ביצירות אמנות. נס אמיתי. תגלית אמיתית. כבר אמרתי שאני לא מאמין ב"אתמול היום ומחר". אני חושב שהחלוקה בין "קודם-עכשיו-אחר כך" היא עדות למוגבלות שלנו להבין שהכל / הקול קורה כעת. המושג "זמן" הוא טעות של המוח שלנו. נסו לשבור אותו. רק מוות או לידה מחדש לגמרי אחרת, מנצחים אותו. פעם בתל אביב הלכתי עם מוטי שהרבני, אחרי שהלקה שניהל "נושאי המגבעת" "מתה". כלומר נולדה שוב. לפתע הופיע נער צעיר, זרק את התיק שהחזיק, המשיך ללכת והוריד חולצה. חגורה. מכנסיים. תחתונים. שהרבני רץ בעקבותיו. אני, שמסתכל טוב אבל גופי נשאר באותו מקום פשוט נעמדתי. יש ביצירות אמנות מקומות דומים. כמה שניות של דיוק מוחלט, עירום מוחלט, שאחריהם, כלומר שבהם יש אלם או בריאה מחדש. שונה לגמרי. אני לא מתכוון לשקט אלא לעצירה בזמן. קיפאון. טל גורדון עושה את זה. מפיקה אור.

ארון פתוח

תארו לכם יום חג בבית כנסת. מישהו פותח את ארון הקודש. אבל במקום ספרי תורה הארון מלא המון פתקים שבכל אחד רשום חטא שחטאתם. הפתקים מתעופפים בחדר. פרפרים שחורים יוצאים מהארון. באי בית הכנסת בהלם. רק איש אחד עומד בצד ומהמהם בקול נמוך: "ידעתי. אני מבין". האיש הזה הוא לי קלייטון. כך הוא נשמע.

הוא בן 76. אלבומו הראשון, הנפלא, "לי קלייטון" יצא ב-1973. שמו האמיתי: "בילי שץ". שליח ציבור? ציבור של מי? ציבור שלי? את כל האלבום אפשר לשמוע ברשת. גם אלבומים מאוחרים יותר. אני מנחש שאתם לא סובלים את בונו, סולן "U2". ובכל זאת, בונו אמר: "רק זמר קאנטרי אחד מרגש אותי. ברנש די אלמוני בשם לי קלייטון".

השיר הידוע ביותר של לי הוא: "Ladies Love Outlaws" שנתן את שמו לזרם בקאנטרי "Outlaws". המוזיקה הזו לא מושמעת וכמעט לא מוכרת בארץ. אבל כמו שהרוק הרגיל מלא בזמרי מסטיק / וזלין, גם מוסיקת קאנטרי מלאה בהם. אבל ישנם אחרים לגמרי. תלמדו להבדיל בין גולם לפרפר.

מהפך

אבל המזרקים שלו בפנים.
הציציות שלו לא בחוץ.

השורות הבאות הן של ישראל אלירז. משורר גדול מספר שלו "בשבח הדברים החולפים". "אני רואה דבורה נושאת / את תמונתך". משורות האהבה הכי יפות בעברית. השורה הבאה היא של אנדריי ווזנסנסקי. משורר רוסי גדול. "השחף הוא הבקיני של אלוהים". פה הן גם מתארות את דרך שירתו ונגינתו של ג'פרי לי פירס ז"ל, זמר וגיטריסט להקת "גאן קלאב". פירס, בנשימה אחת, יכל לתאר אהבה קיימת וגם לספר על העדרה. יכל לתאר את מציאות אלוהים ואת העדרו.
הציציות שלו לא בחוץ.
אבל המזרקים שלו בפנים.

אמנים גדולים יכולים להקפיא באוויר לשניה, דקה, שעה או יותר דברים כאלה. אנחנו, אנשים אחרים, מקסימום יכולים להקפיא ולשאת איתנו מראות הפוכים. מוסיקה הפוכה. רוצים דוגמה? הנה קטע מהספר "סטאלג 13", מהמפורסמים בספרי סטאלג שהיו מאוד פופולאריים בארץ בשנות השישים במאה שעברה. כמה מהם הוחרמו על ידי המשטרה. כיום הם נמכרים לאספנים במאות שקלים. גם זו ספרות:

"כתפייה הדקות והמעוקלות והעצמות התפצחו בנפץ מכוער. היא התמודדה ופיה נפער בצריחת פלצות. בכף ידו חסם את לועה והצעקה נבלמה… 'כלבה נאצית זקנה, מכוערת וחולה…' מלמל לתוך אוזנה ולפת פתאום בשתי כפותיו את גרונה הדק. הוא חנק אותה לאט לאט, מניף אותה כשרגליה מתנודדות במרחק טפחים מן הרצפה והמחזה קיבל צביון קריקטורי של תליה אכזרית… שטפי דם התחוללו עכשיו במוחה ונוזל מצחין פרץ מנחירי אפה וטינף את אמות ידיו. הוא נרעד וסיים את הדבר בלחיצה אדירה.לשונה של ברטה, נשלחה החוצה כמוקיון משעשע ואיבריה נתרפו כמטליות לחות. הוא השליך אותה על המיטה וירק החוצה".

נראה אותכם הופכים את התמונות האלה.

סם / סון

לא הגענו עוד לתחתונים. אם לא תפריעו לעצמכם כשתקשיבו לנגינת הפסנתרן סמסון פרנסואה את המוסיקה של דביוסי תראו את כתמי הזיעה מתחת לבתי שחיו. לא כי הוא מרים את ידיו. הוא איש שלא הרים ידיו בכניעה. גם לא כדי להצביע על מלאכים טסים או עומדים. זו נגינה מלוכלכת ולכן יפהפייה. "זה לא גלי ים, לא ילדי פיות. זה בן אדם" אמר קלוד דביוסי על יצירותיו. ועוד לא הגענו לתחתונים. למוסיקה יש ריח? לצירוף מילים על מוסיקה יש ריח? קובי שונא מי קולון. "רגלי המשוררים מסריחות כי השירה בלתי רחיצה" שר השנסיונר הצרפתי ליאו פרה. סמסמון פרנסואה הרוק-גראז' של הפסנתרנים הקלאסיים. הסופר יז'י קושינסקי ("הציפור הצבועה", "להיות שם") כשדיבר בפני תלמידים נהג לעבור ביניהם ולקרב לאפם ראי. "כדי לראות אם הם נושמים" – אמר. אחת הסיבות שאני לא מסניף קוקאין היא כדי לשמור על חוש הריח שלי. להיות מסוגל להריח את הטבע. את טבע השיחים. את טבע האדם. את טבע הצלילים. פרנסואה מת בן 46 ב-1970. אל תתעצלו לחפש ביוטיוב הופעות שלו. חייו הפרטיים… ובכן, לו היה מוציא אוטוביוגרפיה היה קורא לה "סיפור על אהבה וחושך", כאשר כרך אחד היה על אהבה וארבעה על חושך. לו "קרמטוריום" היה מעניק פרס "מזרק הזהב" לפסנתרנים, הוא היה מקבל אותו בקלות. לקובי הוא הזריק זהב גם לאוזניים.

מזרק הזהב – הטקס

"שלום ישראלים. הבלוג 'קרמטוריום' חוץ מלתת לכם טבעות עשן עם יהלומים, מביא גם פרס. 'מזרק הזהב' לעיתונאי רוק בולט במיוחד. השנה זוכה בתחרות בן שלו. הרשימה שלו ב"גלריה" של יום שישי ה-4.1 על המלחין הקלאסי אוונגרדי אוליביה מסיין. בן יצר קשר מפעים בין המוסיקה שלו למוסיקאי הרוק רוברט ואייט. רשימה שפיתתה קוראים להקשיב למוסיקה של מסיין ותלמידיו, שהיו נועזים ממנו. כמו פייר בולז. פרטים על מועד הטקס בקרוב. לא יהיה כיבוד. יהיה כבוד. בואו עם ראש פתוח".

זה מה שסימסתי ללא מעט אנשים לפני שבועיים. הטקס קרה אמש בחצות ב"אוזן בר". לראות אורחים יקרים: מאשה וחברתה, רחל ואבי, ליזה ויעקב. חתן השמחה בן שלו לא בא. ידעתי שלא יבוא. בן הוא ביישן. הוא חכם וניחש שהפרס שאעניק לו הוא אלבום של "דת' אין ג'ון" והוא נרתע מהלהקה הזו. בן מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. אז הכנתי תחליף: ביקשתי מחבר, שחקן קבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים" לבוא ולשחק את בן. זה עבד לא רע. הקהל הרב מחא כף כשהענקתי ל"בן" את האלבום. מיד אחר כך נשא דברים גידי אביבי. אם שכחתם גידי בשנות השמונים היה הכותב הבולט על מוסיקה פופולארית. כתב במקומון "העיר". גידי אומר דבר חשוב: "אנחנו, האנשים שכותבים / מצרפים משפטים על מוסיקה, בעצם פסנתרנים, כנרים, צ'לנים וכו', שמבצעים פרטיטורות שאחרים כתבו. וכפי שהיו וישנם מעט מדי פסנתרנים, כנרים, צ'לנים שונים בהרבה מהמקובל: גלן גולד, ישה חפץ, פבלו קזלס, הפיני אולי מוסטונן, כך יש מעט מדי עיתונאי מוסיקה שהייחוד שלהם בולט". גידי ידע לפרק משפטים מוסיקליים, אבל ידע שמי שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר במכתבים שלך לא יוכל לחבק אותך כמו שצריך. יותר מכל אחד אחר גידי בנה משפטים מילוליים יפהפיים ולא ריקניים. עומק ויופי במינון מדהים.

אחריו עלה לבמה מוסיקאי הנויז "רפיוז טו דיי" (אבנר אלטמן) שהרעיש את האולם. בעוצמה כזו שאנשים החלו לברוח. ראיתי את הגב של דנה קסלר ואמיר קמינר. הגיע תורו של נסים קלדרון. הוא הרצה על עיתונאי / סופר הרוק האמריקאי גרייל מרקוס בתחילת דרכו. בסוף הפוסט הזה תצלום של מרקוס מ-1976. מפחיד.

את הלילה סגר אורי דרומר שהקרין הופעה של G.G. Allin, רוקיסט אמריקני שנהג לחרבן ולהשתין על הבמה ולפצוע עצמו עד שנטף הרבה דם. אבל בתוכו היה הרבה יותר. מהבודדים בעולם שכשראה חולדה עיוורת זלגו מעיניו דמעות. "אני מחכה שכך תראה עיתונות רוק" – צעק דרומר. אחר כך השתתק. אחר כך קרא בקול שורות של דויד אבידן משירו "ייפוי כוח": "מה שמצדיק את הייאוש הגדול, / היא העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת". אחר כך היו חיבוקים ונשיקות. איש גבוה, עונד פפיון – עניבת פרפר סביב צווארו – הסיר את הפפיון ונתן לי אותו. "קובי, תמשיך להתפרפר. זה יפה" – אמר. אמרו לי שהוא עורך בכיר בעיתון "הארץ".

יצאתי החוצה. מול ה"אוזן בר" אנשי חברת החשמל השעינו סולם גדול על רמזור. מלאכים עלו וירדו בסולם. חלום יעקב.

הנהר. רוברט שומן.

נדבק בעגבת. אחרים טוענים לסיבה אחרת. ב-1832, בגיל 22, הקומפוזיטור הגרמני רוברט שומן לא יכל יותר להשתמש באחת מאצבעות ידו. מכשיר מיוחד שפיתח כדי להגמיש את אצבעותיו הרס את הקריירה המבטיחה שלו כפסנתרן וירטואוז.

שנה אחר כך ניסה לראשונה להתאבד. התאבדות הייתה מוכרת לו. אחותו התאבדה כשהיה בן 16. ב-1840 הוא מתחתן עם קלרה ויק, בת העשרים, בתו של מורהו לפסנתר ופטרונו פרידריך ויק. זו הייתה אהבה אש, שגברה על התנגדות האב שגירש אותה מביתו. רק ב-1843 קיבל האב את חתנו ובתו. שנה אחר כך שומן מתמוטט נפשית. פוחד שמנסים להרעילו, לא מעז לגעת בחפצים עשויים מתכת. ב-1854 מנסה להתאבד בקפיצה לנהר הריין. אשפז עצמו במוסד לחולי נפש. שנה אחר כך נופל קשה למצב פסיכוטי. ב-1856 מת. בן 46.

תקשיבו לסימפוניות, שירים, שלישיות וכו' שלו. הסונטה הראשונה לפסנתר. אני ממליץ על ביצוע הפסנתרן מארי פרהייה. תקווה וייאוש בנשימה (במשפט, במילה צלילית) אחת. מי מנצח בסוף?

תקשיבו כעת לפרק הראשון בקוצ'רטו מס' 9 לפסנתר ותזמורת של מוצרט בביצוע הפסנתרן רוברט לוין שמנגן בפורטה פיאנו. זה תיעוד אדם שביתו וחייו הולכים ונהרסים. הפרק השני מלא ייאוש. המוסיקה של שומן די אחרת. היא איש מטפס בקושי על ערימת האבנים הגבוהה שנותרה מביתו / מחייו ההרוסים. מטפס יותר ויותר גבוה. כשמגיע לפסגת הערימה הוא שולף משקפת כדי לחפש את האישה שהוא אוהב. הוא מחכה לראות אותה. להושיט יד ולגעת בה.

יותר ויותר גבוה. גם זה סוג של טיסה. יש אנשים כאלה. שמחכים שממרום ההריסות סביבם יבחינו באיזשהו תיקון. באיזושהי ישועה.

אני חושב שאני דומה להם. מקווה שדווקא מתוך המשפטים ההרוסים שאני מצרף אראה אופק בהיר. את הבחורה שאני אוהב.


וריד צוואר. קוואנאז'.

אסי דיין מביים גירסה חדשה לסרט הפורנו "גרון עמוק". בתפקיד הראשי: יאיר נתניהו. אסי מכניס לפה של השחקן תזות פוליטיות אולטרא שמאלניות. כך צריך להיראות היום פנזין טוב. לכן "קרמטוריום" הוא לא מהדורת אינטרנט של הפנזין הנשכח שלי "חמור".

בתחילה הוא ניסה להיות. טקסטים שהם בקבוקים שניצול מספינת שודדים טרופה באי בודד מטיל לים בתקווה שיגיעו למישהו. בכל בקבוק גיליון נייר ובו מילה אחת: "הצילו". אבל אחר כך הגיעו עוד ניצולים, גם שוטרים ופסיכיאטרים, וסוחרי נשים וגברים. קובי בנה מטוס מנייר (הוא נגד כריתת עצים) וניסה לעוף. לטוס. לשרוף את הגשרים שאחריו. אלה הטיסות.

מעטים עיתונאי מוסיקה שכך מתנהגים. אבל מעטים גם עיתונאי מוסיקה שבמקום לטוס, מהלכים על פני המים. אולי זה קשה יותר ומרשים יותר: יש להם יכולת תיאורית נדירה, סגנון כתיבה חרישי, אפילו מבויש, כישרון למצוא עומק רציני ויכולת לספר עליו עם מעט מילים. אולי אפשר לומר שכתיבתם היא "ללכת לא על פני המים, אלא על פני הדמעות".

ב-27 בדצמבר האחרון מת עיתונאי כזה. בן 54. דיויד קוואנאז'. (Cavanagh). הוא הוציא גם רומן ושני ספרים על מוסיקה: על חברת "קריאשן" ועל ג'ון פיל. אם תוכלו להשיג את חוברת "מוג'ו" מאוגוסט 2018 תקראו בה את אחת מיצירות המופת שלו, כתבה על "אקו והבאנימן". היא מתחילה כך: "הכנסייה המופצצת היא ציון דרך בליברפול. קוראים למקום St. Luke. ב-1941 חיל האוויר של היטלר פגע שם. היום היא ניצבת מעטפה בלי תוך. בלי חלונות. בלי גג. פתוחה לשמיים". שימו לב לקשר שבין כנסייה (דת) ריקה לשמיים. ובהמשך: "לפי אגדה מקומית, שאיאן מקאלך, סולן 'אקו והבאנימן' מאמין בה, לפני המלחמה היטלר התגורר עם אחיו למחצה בליברפול, מתכנן את צעדיו הבאים… מקאלך יזכיר את היטלר פעמים רבות היום, בהקשרים שונים… כשלמונולוגים בלשון נופל על לשון ולבלתי סופיים שלו לא יהיה לאן ללכת".

לפעמים הטקסטים של קוואנאז' מזכירים לי אמא ואבא שמקריאים בלחישה לילדם שבמיטה שיר של אורי ברנשטיין: "הקול שבא מן ההרים / שבא דק כקול נערים…".

נכון. אם אין לאן ללכת אולי כדאי לטוס. גם לזה מתכוון קוואנאז' (בתצלום למטה).

באנגליה קוראים לכותבים כאלה "שומרים את האגוזים שלהם בכיסים". בניגוד לכתיבה סוערת, ספידית, כמו זו של ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, גרייל מרקוס וסקוט כהן האמריקאים ודון ווטסון ופול מורלי האנגליים. "זה לא נכון שאלונים רמי קומה מסתירים את הסביונים מאור השמש" – כתב המשורר ההודי רבינדרנאט טאגור.

אני חושב שהמושגים "צניעות", "ביישנות", "לעמוד בפינה", מתאימים לקוואנאז' ודומיו.
אבל לפעמים דווקא הביישנים מצילים את העולם. או לפחות את המדינה שלהם. לפעמים דק ונמוך רועד מקור שמחלק עיתון נייר מחתרתי הוא תחילת סערה. עמידה ברחוב, הושטת דפי נייר שנוגעים בידי המקבל, אי הסתתרות מאחורי בלוג בחדר סגור ודלת נעולה – מרעידה, מעוררת הרבה יותר. זאת סערה. נגד כיוון הזיפים. קרוב לווריד הצוואר.