הצחוק הנחמד שלו

אחד ההישגים הכי גדולים של פרנק סינטרה כזמר: כמעט בכל הברה, רק הברה שבמילה שלמה כשהוא שר, הוא בעצם מספר איך עשה אהבה עם בחורה שאהב וביחד באותה הברה מספר על רגע בו רצה לחנוק אותה. כמו כל אוהב/ת.

הקריינית / מגישה שמירה אימבר שמתה לפני חודשים, עשתה דבר דומה. לא משנה אם היא דיברה על אלבום חדש של להקת רוק או קראה בקול שיר של דליה רביקוביץ', בכל הברה, לא במילה שלמה, בעצם היא סיפרה איך עשתה אהבה ואיך רצתה לחנוק את אהובה.

אף קריין/ת / מגיש/ה לא עשה/עושה את זה היום. נשארנו עם דידי הררי וצאצאיו הרדיופונים. אפילו דורי בן זאב מושא הערצה תמוהה של מגישים צעירים, לא הגיע לדרגה כזו. אימבר עשתה אמנות. היתר עושים תעמולה אגואיסטית.

הכישלון שלי כעיתונאי רוק: שלא הצלחתי להבהיר לקוראיי שאלבום / תקליט / להקה / זמר/ת מסוים אודותם אני מצרף משפטים, הם רק נקודת זינוק למשהו חשוב יותר.

למה בדיוק? למה שהמלחין ארנולד שנברג אמר על קברו של גוסטב מהלר: "מהלר עשה מה שאנחנו לא מצליחים לעשות. להסיר את המסך ממה שנסתר. להראות מה באמת קורה מעבר לדברים".

אבל לפחות ניסיתי. אני עייף ומאוכזב מדי מכדי לפשפש בבלוגים. אולי יש מישהו צעיר, רענן, חצוף, נלהב שכן מצליח. אולי זה מישהו ממכם? אולי אתם מכירים מישהו?

תקשיבו לסימפוניה העשירית הבלתי גמורה של מהלר. לפרק האדג'יו. אז תבינו למה קובי מתכוון.

עוד דוגמה לדברים שמעבר לדברים: סיפר הבסיסט ג'ה וואבל על חברו ללהקה של ג'ון ליידון 'תדמית ציבורית בע"מ' הגיטריסט קית' לוין. שמת לפני חודשיים. "הסוד בגישה שלו למוזיקה היה שלא היה אכפת לו מה יקרה ברגע הבא. כשהוא מנגן. בשעה הבאה. ביום הבא. הוא היה חופשי. אנרכיסט. לא היה אכפת לו מדבר. זה מעולה, אבל כאשר אין לך גרוש, ואתה דפוק, ויש לך סיפור ארוך עם הרואין, אתה חייב שיהיה אכפת לך. אמרתי לו שהנגינה שלו השפיעה על כל כך הרבה אנשים אז למה אתה לא לוקח את עצמך בידיים? הוא ענה לי בצורה מעליבה ואז הפסקתי לנסות לשנות אותו. לאחת הטיסות בסיבוב הופעות של 'תדמית ציבורית בע"מ' הוא הופיע יחף. אמרנו לו שלא יתנו לו להעלות למטוס. הוא הלך וקנה מגפיים עצומים של שחקני בייסבול, וזרק את השרוכים, אבל מה שהכי זכור לי זה הצחוק הנחמד שלו".

עיתונאי רוק לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר, ניק כהן, דון ווטסון, ריצ'רד קוק, ניק קנט, לינדן ברבר, והישראלי אורן אדר בורלא, הצליחו לגעת בעניין. תלמדו מהם.

ומה בקשר לאחרים? אני רוצה לגעת בכם. ולהרוג אותכם.  

מת לחיות 7

"אני זמין 24 שעות ביממה. לא לכם, אלא למלאך המוות" – ברוס ויליס.

הפסיכאטר שמטפל בי דפוק כמוני. הוא היה תלמיד של דוקטור רודי. לכן הוא מתאים לי. הוא עובד היום עם מצלמת וידיאו. רודף אחרי כצל. אחר כך אנחנו מסתכלים בצילומים. רואים עד כמה אני מגוחך ויפה. אחר ולא אחר. כמו הבלוג שלי. אני ביישן גדול ולא מעז לשפוך את הלב שלי בפני חברים. אני עושה את זה בבלוג. זה מרתיע ומושך. מוגזם ולא שקרי. כמו הבלוג שלי. אני שונא כותבים שעומדים על במה ומרצים לפני הקורא על מעלותיו ומגרעותיו של האלבום החדש של ספרינגסטין. בבלוג שלי אני משתדל להיות אלמוני באיזשהו פאב, שיושב מול מישהו שאינו מכיר, ומפתח איתו שיחה. אגב, ספרינגסטין סיפר שבכל הקריירה שלו פגש רק מראיין אחד שהתחיל את הראיון במילים: "ברוס, רואים שבכית, מה קרה?". ספרינגסטין (אין תצלום שלו בסוף הפוסט הזה") אמר: "זו הייתה הפעם הראשונה שמראיין באמת נגע לי בלב. ולצערי גם הפעם האחרונה".

כעת גשם בחוץ. אני אומר לפסיכאטר שאני רוצה להגיע לחנות "האוזן השלישית", יש בה בלאק פריידי. הוא מפעיל את המצלמה. היום יום שבת. אנחנו מנסים לעצור מונית. אני נזכר שאין לי כסף, עושה אחורה פנה לכספומט ומוציא 400 שקל. 400 המלקות. עשר דקות עוברות, עשרים דקות, שלושים. נשבר לי. מחליט ללכת למסעדה בקניון גבעתיים. אבל בעל המסעדה לא מרשה לצלם בה. חבל. אני רוצה לראות איך אני דוחף שניצל ופירה לפה וכמעט מקיא. משהו לא טוב קורה בקיבה שלי. אולי אני בהיריון? אני שולף שטר של מאה שקל ונותן אותו לאחת המנקות בקניון. אז פחות מאה שקל. פחות בוטלג של "מוות ביוני". מה היה דוקטור רודי אומר על טוב הלב המגוחך הזה? הפלא ופלא. מרמקול של אחת החנויות בוקעת היצירה הנפלאה "וראיציות אניגמה" של אלגר. אני משביע אותכם להקשיב לה. יש בה… יש בה… לעזאזל, איך ממשיכים מפה? לאן הולכים? לאן כותבים? למצוא תצלום של אלגר בשביל הפוסט הזה? הלו, מתי לאחרונה ראיתם כוכב נופל?