הואלס / הטנגו האחרון

(ד.ק. מראיינת את קובי. חלק שני)

– קובי, הרומן שלך עם עיתוני נייר לא היה מוצלח, נכון?

– לפני כמה חודשים הוזמנתי להשתתף ככותב בעיתון הטוב ביותר בארץ. סימסתי לעורכת את התשובה הבאה: "נסיך סעודי מיליארדר ביקר בבית זונות בצרפת. הניח חבילה על השולחן. היו בה מאה אלף דולר. הנסיך אמר למדאם: 'אם תוך שבע דקות תביאי לי בחורה גמדת, גיבנת, עם עין אחת, רגל אחת ויד אחת, הכסף יהיה שלך'. המדאם חייכה, הרימה שפופרת חייגה ספרה ואמרה: 'ז'קלין, תרדי. יש לך קליינט'. אני הזונה הזו. אני לא מתאים לעיתון נקי, מכובד, מעולה ומעונב. אני מתאים או לבית זונות או לקרקס". אבל בעצם הסתכלי סביבך. על בעלי עסקים, מנהלים, עשירים / עניים, כותבים מוכשרים או לא מוכשרים. אם תגרדי את המסיכות מפניהם, תראי שכמעט כולם זונות. או עובדי קרקס.

– לא ידעתי שאני זונה או עובדת קרקס.

– אני מכיר אותך שנים. את אובדת (באות א') בבית זונות. ובקרקס.

– אתה משתמש המון במילה "אני".

– שאלה נכונה. שימוש נכון בכתיבה עיתונאית במילה "אני" היא הורדת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. יש משהו מרטיט בלגלות ערימת בגדים עזובה, בלילה, על חוף ים. לצערי, רוב מוחלט של המשתמשים במילה "אני" בעיתונים מסירים את בגדיהם רק כדי להציג לראווה את הקעקועים על גופם, את גודל הזין / שדיים שלהם. יש הבדל בין לכתוב איך בצעירותך הותרת על פניך מעט משחת גילוח ויצאת לרחוב כדי שאנשים יחשבו שמישהו זיין אותך וגמר על הפנים שלך. זה שימוש נאות ב"אני", לבין סיפור איך בצעירותך אמא שלך ניגנה בכינור פרטיטה של באך, ובאלבום הראשון של להקת "רדיוהד" יש קטע שמזכיר את זה.

– אתה מרבה לכתוב על מוזיקה קלאסית. נדלקת עליה רק לאחרונה?

– ממש לא. אם אני משתמש במילה "מוזיקה" זה שימוש לא נכון. אני קולט / צרכן של צליל / ים. לפעמים צליל בודד או רצף צלילים קצר, כמעט אף פעם לא יותר משניה אחת או דקה שלמה, שמגלה לי מה באמת קורה בתוכי וסביבי, מה יקרה לי בעתיד גם אחרי מותי. מותי במירכאות.

– מה יקרה לך אחרי "מותך"?

– השאלה מה יקרה לך, לא לי. תקשיבי לסימפוניה העשירית, הבלתי גמורה של גוסטב מהלר. תקשיבי לסונטות האחרונות לפסנתר סולו של בטהובן ושוברט. תקשיבי לרביעיות האחרונות לכלי קשת של בטהובן. שם תמצאי / תשמעי את התשובה.

– אתה מקשיב לראפ / היפ הופ?

– לא. גם לא למוזיקה אלקטרונית. ממה ששמעתי אני יודע שקורים שם דברים נהדרים, אבל הם לא נוגעים בי. זה מרתק מאוד, אבל לא חודר עמוק למעגל הרוחני שלי, מעגל פרוץ מאוד. אגב, ב"גלריה" של עיתון "הארץ", בימי חול, כותב בחור בשם בר פלג על מוזיקה אלקטרונית. לדעתי / תחושתי הוא הכותב החשוב ביותר כיום על מוזיקה פופולארית. מסקרן, מרתק, פותח מעגלים לקרוא אותו, ממש גילוי אטלנטיס. אבל, כאמור, זה מעבר למעגל הרוחני שלי. ניסיתי להקשיב עוד ועוד לדבר הזה, אבל זה נכנס ומיד נעלם ממני. אני לא מחפש ארצות. אני מחפש רחוק משביל החלב.

– יש רוקיסטים / פופיסטים ישראליים ולא ישראליים שאתה ממש מחכה להקלטות חדשות שלהם?

– מעט מאוד. למשל, אני מחכה לדיסקים חדשים של "ריפיוז טו דיי" ו"קאדבר" – מוסיקאי נויז ישראלים ושל אלבומים חדשים של טוני וויקפורד ופטריק לגאס, מי שהיו בהרכב הראשון של "דת' אין ג'ון". וכמובן של חברי היקר אורי דרומר.

– למה?

– במוזיקת נוייז יש הרבה הרס, לכלוך, ייאוש, גרוד פצעים, אצבע משולשת לסדר וניקיון, קונדומים משומשים או הצד האחורי של אוהל קרקס. אני לא רוצה לדבר יותר על ה"למה". המוזיקה של דרומר היא מאבק איתנים בייאוש, בבדידות, בחלומות שנשברו וספק אם יתגשמו, בכיעור שיותר ויותר מכסה אותך. וגם בשיעמום.

– אני מעוניינת שתתעכב יותר על השימוש במילה "אני".

– אני, כלומר, גופי ורוחי הולכים ומתפוררים. אבל ככל שקובי מתקרב למותו הוא חי יותר. משום שהוא לא מאמין במוות. אין מוות בעולם. הדברים ממשיכים. בצורה אחרת לגמרי, אבל ממשיכים. אבל אני עצוב ככל שאני מתפורר. כי בגלגול / הוויה / צורה הבאה שלי, לא אוכל להמשיך לחשוב על הבחורה שאני אוהב. לא אוכל לשמוע את המוזיקה שאני אוהב. "קובי" יהיה במקום אחר, בצורה אחרת. השימוש שלו במילה "אני" הוא ניסיון אולי אחרון להיאחז ב"קובי" שאת ואחרים מכירים. זה נפנוף אחרון שלו בתעודת זהות לפני שהוא נופל לקרמטוריום והופך לאבק. אגב, כפי שאת זוכרת, היה פעם פנזין ישראלי בשם "אבק". ועוד משהו. אני חושב שמי ששולט בעולם זה השטן ולא אלוהים. הבנתי את זה בבהירות כשהקשבתי לביצועים של הפסנתרן הקלאסי ארתור רובינשטיין ליצירות של שופן. אבל אלוהים, עקשן לא קטן, שולח לפעמים טרוריסטים כדי לשים רגל לשטן ולעושי דברו. הטרוריסטים האלה הם האמנים הגדולים באמת. ולא רק הם. גם לוחמי חירות פוליטיים הם כאלה. הפוסטים שלי הם גם תיעוד אדם שמתפורר מבחינה פיזיולוגית ומבחינה נפשית. כמו העולם. ומראה את השברים הפתוחים במקומות הכי אינטימיים ביצירות מוזיקליות. תראי, בצירוף המשפטים / כתיבה שלי אני משתדל להיות כמו אחד שנותן טבעת אירוסין לבחורה שהוא אוהב. רוב הנותנים מושיטים את הטבעת כשהיא בתוך קופסה קטנה עטופה בנייר יפה, לפעמים הקופסה קשורה בחוט. קובי שייך לאלה שמושיטים את הטבעת בלי קופסה בכף ידם הסגורה. כך שבחורה שנוטלת את הטבעת מרגישה לא רק בחום גופם, אלא גם בדופק שלהם. זה מרגש יותר, לא? ברגעים כאלה השטן מפסיד בקרב.
אם אני זוכר טוב המשורר חזי לסקלי שהעריץ את דויד אבידן סיפר שכשהוא רואה את אבידן ברחוב הוא נעמד ומוחא כפיים. אני מוחא כפיים בכתבות שלי לזמרים / ות. אבל בגלל שכפות ידיי שרוטות נוטפות מהן טיפות דם והאנשים / הקוראים סביבי נרתעים. מתרחקים ממני. אולי יש עוד סיבות: אולי אני מסריח?

– אתה בטיפול פסיכיאטרי?

– כדורים פסיכיאטרים הצילו את חיי.

– אוקי קובי. או ז'קלין. תודה לך.

– תודה לך, ליצנית קרקס עצובה.


גרוסמן? הורס?

(לדרור משעני. באהבה)

אולי קרה לכם. מצאתם עצמכם מול שוטר שחייך ושאל בכנות: "הכל בסדר?".

החיוך המפחיד הזה כנראה הוא הסיבה שאני מכור לספרי מתח. לא תגלו בהם יורשים לפרננדו פסואה או לג'יימס ג'ויס. אבל פה ושם בהם שורות שכמותן קשה למצוא בספרות "קנונית": שורות שמאירות את המציאות באור חזק חזק. כזה שספרות "קנונית" חסרה אותו. ששורפות את המסיכות שאתם חובשים כדי לברוח מעצמכם.

מדף ספרי המופת בתחום הזה גדול. פה רשימה של סופרי מופת שעוד לא תורגמו לעברית:
David Goodis, Jim Thompson, Eugene Izzi, Frdrick Brown, Robert Campbell, Robert Ferrigno, Ellen Hart, Loren d. Estlemman, Sandra Scoppetone. זה יהיה פשע לא להפנות אותכם לספרי דון וינסלו שכן תורגם, שפרק ראשון באחד מספריו מורכב כולו אך ורק, אך ורק משתי מילים: "Fuck You". מתי דויד גרוסמן יפתח כך ספר שלו?

אשתדל לשים אור חזק על שורות של סופר מתח שתורגם הרבה לעברית. מייקל קונלי. למרות שהוא מוכר המון, וה"ניו יורקר" כתב שהוא גדול סופרי המתח האמריקאיים העכשוויים (Fuck You מעריצים שוטים, מייקל לא נוגע בקרסולי ג'יימס לי ברק וג'יימס אלרוי), אני לא נשפך ממנו. אבל אשתמש בו להדגמת שורות מאירות, הורסות מסיכות:

"הוא לא יכל להמשיך לברוח. ידע שיש לו תפקיד. והתפקיד היה הכל עבורו".

"הוא זכר את העצים שמחוץ לחלון ביתה שהניחו למרגלותיהם שלג סגול".
תחשבו על השורה הזו. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמזג האוויר משתף בשמחה בסיפור האהבה בינכם לבין בחורה? האין זו הוכחה לאהבה גדולה?

"זה לא הפריע לו במיוחד, משום שכשהתחיל ללכת הוא ידע שיש לו תוכנית חדשה מה לעשות עם חייו". לכם יש?

"רק כאשר ניצל מהבלגן. הבין שבכל זאת כל מה שעבר היה מסעיר. לא בזבוז. וכעת, חיפש סערה חדשה".

"הוא ידע שזה יהיה אלים וכואב. ובכל זאת פתח את הדלת".

"היא הסתכלה בקיר שמאחוריו במבט מרוחק. כאילו מחפשת את החלון שם. אבל לא היה חלון".

ולסיום, מפגש עם מלאך המוות: "כשחזר לחדר כדי להתלבש, מצא שם איש שלא פגש קודם לכן. האיש ישב ליד חלון, עיתון בידו. הוא הניח את העיתון ושאל: 'אתה הירונימוס בוש, נכון?'".
את היתר תגלו לבד.

אתם יכולים לצחוק עד מחר על סופר המתח טום קלנסי, אבל מעטים הסופרים ה"קנונים" שיכולים לפתוח ספר שלהם כמו שקלנסי פתח את אחד מספריו. משפט פתיחה מדהים: "ראיין כמעט נהרג פעמיים בחצי שעה".
תקראו ותקנאו.

תמיד העדפתי את החיוך של השוטר אזולאי ולא ספר של המבקר דן מירון.


אפילו

חומד של בחור טינו. כיף לדבר איתו על שירה, פרוזה, ובעיקר על הרוקיסט רוקי אריקסון. הייתה לו גישה לתיקייה סודית בשב"כ. תיקים על סופרים / עיתונאים, או איך שתקרא להם שאנשי השמירה / חומות חושבים שהם מרעילי נפש קוראים. למשל, טינו מספר שהתיק על עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר מאוד עבה. אבל התיק שלי דקיק. הסיבה שאותם שומרי חומות / נטורי קרתא שמים בי עין היא הניסיונות שאני עורך בטלקינזיס. הזזת חפצים בכוח המחשבה. יכולת כזו עשויה להיות מתנה בשבילם. תארו לכם חייל בעל כישורים טלקינזיסים מפזר הפגנת פלסטינים רק בכוח מחשבתו. או מסיט כדורי רובה צלפים ממקום אחד לשני. או…

יכולת כזו באה אלי ולפעמים עוזבת אותי. הרגשתי בה לפני שנים כשהלכתי ברחוב ודימיתי שתי מכוניות מתנגשות לא רחוק ממני, ובאמת זה קרה. אתם לא צריכים / צריכות להגיד לי שאני חסר סקס אפיל. כשאלוהים חילק סקס אפיל אני הלכתי לחפש דיסקים של "Death in June".

"יש שני סוגי אנשים" – אמרה הפילוסופית הצרפתייה בריג'יט ברדו ששיחקה גם בכמה סרטים – "בעלי סקס אפיל וחסרי סקס אפיל. הראשונים הם המאושרים".
Fuck Happiness. יש לי יכולות אחרות.

גם ג'ון באלנס ז"ל, מההרכב הרוק באמת אוונגרדי "Coil" התנסה בטלקינזיס. מרגוט קלאוזנר, ישראלית שעסקה בשנות התרפפו בקולנוע ובשיחות על רוחניות, אמרה: "אילו יכולנו לראות באמת מה קורה סביבנו, היינו פוחדים לצעוד אפילו צעד אחד".

מוטי כהן מ"האוזן השלישית" הביא לי את האלבום "קויל בהופעה במוסקבה". הוא הביא לי למרות שניסיתי להעתיק את האלבום ממקומו בלונדון לת"א בכוח מחשבתי. כל כך הרבה דברים קורים מסביב ואתם לא רואים. הנה, באחת החוברות האחרונות של "Wire", ירחון למוסיקה אוונגרדית שיוצא באנגליה, מסופר על כריס ווטסון, חבר לשעבר ב"קברט וולטר", שטוען שהיסטוריה ורוח של מקום יכולות להישאר טבועות חזק באקוסטיקה שלו, ואפשר, באמצעות הקלטות "להקים אותן לתחייה". הכוונה, טוען ווטסון, לא לסתם זיכרונות של תקופה, לא למסעות דמיוניים, אלא ממש לבשר ודם. "אבנים, חפצים אחרים, יכולים לשמר צלילים, מראות, מעבר רחוק ואפשר באמצעים אקוסטיים להקים אותם לתחייה. להקים אותם ממש, לא כזיכרון או חלום בהקיץ".

"קויל" כישות שנוהגת באוטובוס תיירים בעל שכלולים דמיוניים, אבל האלכוהוליזם של הנהג (בלאנס היה אלכוהוליסט. הוא מת מנפילה ממדרגות ביתו) מונע בעדו להגיע למהירות מקסימאלית. ואם כבר הזכרתי את רוקי אריקסון, שהיה זמר הלהקה "מעליות הקומה ה-13", מחלת הסכיזופרניה שלו, ההלם החשמלי שעבר, מנעו גם ממנו להגיע למהירות מקסימאלית.

תראו, המוסיקה של "קויל" יכולה לשכנע לפחות חלק מכם שעלה נושר יכול לפתוח אפילו, אפילו, אפילו את הכספות הכי סודיות ומשוכללות במרתפי הכור האטומי בדימונה. זו סיבה מספיק טובה להקשיב לה.

או לפחות, אם להשתמש בשורות משיר של מתי שמואלוף: "מחבקת את הסלע / שלא ישבר".

זו לא רשימה על "קויל". זו רשימה על הזזת תשומת ראש, על בוז לנוחיות ולבידור, שימת פס על חוקי תנועה. על תכנון מראש. זו רשימה על רוקנרול. האזינו שמיים וארץ, כי בני אדם, כמעט כולם (חוץ מג'ון בלאנס, קריסטופרסון ושאר אנשים ב"קויל") שבעים מכדי להשתנות. ולשנות.

שליטה רצינית בטלקינזיס מאפשרת להאיט או להאיץ אירועים. כן, גם אירועים פוליטיים. יש לכך הוכחות בהיסטוריה. הנה למשל…

האוטובוס בו נהג בלאנס, בו ישב גם שותפו ב"קויל" פיטר סליזי קריסטופרסון (גם הוא מת. גבר / ילד) אסף בדרך כמה אנשים. גם כמה ישראלים. לא היו בו, ועדיין אין בו, פנסים אחורים שאותתו ימינה ושמאלה.
אלא רק למעלה.
או למטה.
ילדים קטנים שנמצאו מתים, בשם אלוהים.

איזה מינדרו

לא אכפת לי שאף אחד לא עוזר לי לקום כשאני נופל ברחוב. כיף שאני מסתדר לבד. בכלל, כשאני מבטא את המילה "לבד" אני מחלק אותה להבהרות. "לב" לחוד, ו"ד" לבד. המתח שבין כמיהה שמישהו ייגע בך, גם אם בקצה אצבע, לבין רצון שאף אחד לא יעשה את זה. הרי כמעט כל האנשים הם חיות טרף, מאפיין את נגינתו של הפסנתרן הקלאסי הישראלי הגדול מינדרו כץ. כץ מת על הבמה בטורקיה בזמן קונצרט. בן 53. השנה מלאו ארבעים שנים למותו. ראוי ש"כאן קול המוזיקה", תחנת רדיו שמשדרת מוסיקה קלאסית תשמיע הרבה הקלטות שלו.

הגישה הנ"ל הופכת את נגינתו לרגישה במינון אדיר. מעין טבעת נישואים קטנה, לא נוצצת כלפי חוץ, אלא רק כלפי פנים, אבל מי שעונד אותה מרגיש בכפות לבו חום בלתי רגיל. משהו כזה.

זה לא עניין של "מזל טוב" אלא של כישרון נגינה גדול ושל חשיבה. מינדרו כץ לא דופק בפסנתר. זה הלב שלו שדופק חזק. פסנתר, אם לא ידעתם, הוא כלי הקשה, לא כלי פריטה.

מבקר המוזיקה חנוך רון כתב: "ברסיטל של מינדרו כץ אתה צפוי להיות עד לשחרור מטען נפץ. יכולתו הפיזית והרוחנית מדהימה לעיתים".

אני אומר על המשוררים (הם כל כך מעטים) שאני מעריך: בבתים שלהם וגם בבתים של השירים שלהם אין מנעול. אין דלת. אין חלונות. אין קירות. אין רצפה וגג. אין גדר סביב. אין שמות על שלט. אין אני, אין היא, אין אתה. אין הם. אין עבר ואין עתיד. יש הווה. וההווה הוא ההכרה שאי אפשר להתגונן. הדברים האלה בכלל לא מסתוריים. תקשיבו למשל איך מינדרו כץ מנגן את המוסיקה של מוריס רוול. זה מאוד ברור. Never mind the bollocks.


גראז'

בהמון קוראי אני פוגש בהפגנות ההמוניות של השמאל. הם אומרים שאוהבים את התרגומים שלי. הנה עוד. תרגומים לא צולעים, אבל אפילו אם כן, המשורר הגדול והחתיך לורד ביירון והרוקיסט האנגלי הנהדר איאן דיורי צלעו. גם קובי, למרות שקשה לראות את זה בעין לא מזוינת.

תחברו להם מוסיקה. היא תקל על הכאב.

תקשיבו לשיר "My Old Man" של דיורי מאלבומו "מגפיים ותחתונים חדשים". הוא מקונן על אביו המנוח. שיר איטי, שקט, שבחלקו האחרון קול הזמר נסדק מצער. דווקא הקול המחוספס, "הרע" – דיורי לא היה זמר. הוא היה "אנטי" זמר אדיר- סודק אתכם. כן. "אנטי" זמר. כנראה שאנטי זמרים, אנטי גיטריסטים (בליקסה ברגלד?), אנטי קלידנים – תקשיבו לנגינת הקלידים המרגשת, האנטי וירטואוזית, הלא מצוחצחת, בהקלטות הראשונות של ה-"לא זמר" והכן נהדר ג'קי מקייטן: הרחובי, המחוספס, הקשוח, הברזלי, החותך את הנשמה שבזמרי המוסיקה הישראלית המזרחית.

ה"לא" זמר מקייטן (נפטר ב-2012, המון חומר עליו ביוטיוב) היה יותר עמוק / אמיתי / מרגש / מסעיר / פעמון עשוי עור אדם ולכן חשוב ואיכותי יותר מה"כן זמרים" המיופייפים שממלאים את קיסריה / היכל התרבות. מקייטן, שידע בחייו הרבה טרגדיות (בתו היחידה נפטרה בת 15) ידע שעור אדם חשוב יותר מזהב טהור. הוא ספר כאבים ולא דולרים. כנראה שלעשר הדיברות צריך להוסיף עוד אחת: לא תשיר / תנגן יפה.

מקייטן היה התשובה הים תיכונית המושלמת למוסיקת הגראז' האמריקאית של שנות ה-60. עוד יבוא יום והוא יתגלה מחדש. Read my lips. Touch my ears. אני אוהב להקשיב למקייטן ובצמוד לו ללהקת הגראז' האמריקאית "מעליות הקומה ה-13" עם הסולן רוקי אריקסון. נסו גם אתם.

ומה עם אנטי כותבים? כעת תקראו ותאזינו.

עוד שירים של ריצ'רד בראוטיגן:

15%

היא מנסה להוציא מגברים דברים
שהיא לא יכולה להשיג מפני
שהיא לא יפה ב15% יותר.

***

תביני, רק מפני שאנשים אוהבים את המחשבות שלך
לא אומר שמותר להם להשתמש
בגוף שלך.

***

כל נערה ראויה שייכתב
אודותיה שיר
אפילו אם צריך להפוך
על פיו את העולם
הארור הזה.

***

זאב ערבות סולולרי

הוא מיילל בין מחטי האורן
בקצה טביעות האצבעות שלך.

***

מולי

מולי פוחדת לטפס לעליית הגג.
פוחדת שאם היא תכנס לשם
ותראה את ארגז הבגדים
שנהגה ללבוש לפני עשרים שנה,
היא תתחיל לבכות.

***

קלוין מאזין לדגי כוכב

קלוין מאזין לדגי כוכב
בתשומת לב רבה.
שוכב במורד הזרם בבגדיו

       רועד מקור.

מה, הוא

       באמת מאזין להם?

להמשיך לקרוא

הטיסה 6

את הגוויה המרקיבה שלו גילו ב-1984. לידה אקדח. בצריף נידח. ריצ'רד בראוטיגן. סופר ומשורר. מושא אהבה של קוראים רבים בארה"ב ומחוץ. מושא קינאה לסופרים / משוררים שידעו שכתיבתו השקופה / פשוטה / עירומה / נעדרת ספרותיות סמיכה עמוסת דימויים ומפותלת, יותר עמוקה מזו שלהם. פה תירגמתי שני שירי בדידות צועקת שלו. כל / קול מילה במקום.

אז למה אנו זקוקים כדי לטוס? לאורגזמה? לא. לסמים? לא. למטוס? לא. לעפיפון? לא. פשוט לעלות לגג ולקפוץ ממנו. אפשר גם לגג של צריף נידח.

כוכב פוקר
זהו כוכב הנראה
כמשחק פוקר מעל
הרי מזרח
אורגון.

שלושה הם המשתתפים.
כולם רועי כבשים.
לאחד שני זוגות,
לאחרים – מאום.

שיר טבע
הלבנה
היא המלט
רוכב על אופנוע
במורד
דרך חשוכה.
הוא לובש
מעיל עור
שחור
ומגפיים.
אין לי
לאן ללכת.
ארכב
עד אור הבוקר.


גלגלים במקלות

תתרגלו שבכתבות שלי אני מחליף זכר בנקבה והפוך. או יחיד ברבים והפוך. בשבילי שגיעות בשפה האברית לא חשובות. חשוב זה שגיאות במעשים חשובים. ומעשים מעוותים, לא אותיות מעוותות. כמובן גם לא צלילים מעוותים. "זה מלא שגיאות וזה מה שיפה בזה" – אמר דיוויד בואי על אלבום סולו בו ג'ון לנון שר רוקנרול עתיק.

"בא לי לכתוב בשיר 'חתול רעבה' או 'חתולה רעב'. זה לא חשוב. מה שחשוב שאם אתם רואים חתול/ה רעב, תנו לו אוכל" – אמר המשורר חזי לסקלי.

אני יודע עברית. אבל מה שחשוב לי זה לעשות מעשים בידיים. בלי מילים. שיזדיין האלף בית. תקשיבו לשידורי תחנת הרדיו "כאן קול המוסיקה". באך, דביוסי, שטוקהאוזן, לואיג'י נונו, יטיסו אתכם למקומות שם תגלו אוכל רוחני ששובר כללי דקדוק.
איך זה מתקשר עם "נושא" הרשימה פה, המלחין מקס רגר?

על השאלה השיב סופר המתח האמריקאי הגדול אלמור לנארד: "שלושה דברים אפשר לעשות עם מקלות אכילה מהמזרח הרחוק. הדבר השני זה להרוג אדם אם תתקעו מקל כזה בגרונו. את הדברים האלה אפשר לעשות בלי מילים".
אתם מבינים? אפשר להרכיב גלגלים למקלות.

אני חושב שלפחות כמה מכם מבין שהטקסטים שלי בבלוג הזה הם דיווח חרישי מאוד, לפעמים שותק, על מחלת ה-OCD בה אני לוקה.
מידי יום רביעי קבוצת חולים נפגשת. חלקם (כמובן) רוחץ ידיים בפעם האלף. חלקם (כמובן) בודק אם הארנק שלהם לא אבד בפעם האלף. וכו'.
אחת הדרכים להילחם במחלה היא לצעוק בקול רם / לצרוח: "כעת אני שוטף ידיים". "כעת אני מגשש אחר הארנק שאמור לא ליפול מכיסי". לא ליפול. לא ליפול. לא ליפול.
דרך אחרת זה לדבר על מוסיקה, ספרים, ציורים, מחזות וכו'.
דרך אחרת זה לכתוב על ספרים, ציורים, מחזות, מוסיקה.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים בעיתוני נייר, מרצים באוניברסיטאות, מקימים בלוגים.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים מוסיקה.
תופתעו לדעת את מספרם. את שמותיהם. דמיטרי שוסטקוביץ', המלחין הרוסי הגדול, היה אחד מהם.

כעת דמדומים. נדבר על מקס רגר. הוא מת ב-1916, בן 43. הלחין הרבה מאוד. ניגן בעוגב, פסנתר, וניצח. בין תלמידיו- המנצח הגדול גיאורג סל. במיוחד נמשך לצורת הפוגה. "אחרים כותבים פוגות. אני חי בתוכן" – אמר. קיבל השראה חזקה מהציור "אי המתים" של ארנולד בוקלין (Boecklin). צייר שוויצרי שראה בעיניו ב-1848 טבח אכזר בפריס. תוכלו לראות את הציור ברשת. ארוסתו של בוקלין, אשתו, ושמונת ילדיו מתו. בציור מתקרבת לאי סירה ובה ארון מתים. הציור היה קיים בחמש גירסאות. וכאן מגיע קטע ווירדי. את הגירסה השלישית שלו רכש מעריץ נלהב של בוקלין: אדולף היטלר. תלה אותה בלשכתו. גם המלחין סרגיי רחמנינוב הושפע מהציור כשכתב את הפואמה הסימפונית "אי המתים".

נדבר על דיסק כפול. "סונטות לצ'לו" של מקס רגר. ביצוע נפלא של אלבן גרהרט בצ'לו ומרקוס בקר בפסנתר. יצא בחברת "היפריון". הסונטה הראשונה אופוס 5. מתחילה בבלגן. אחר כך זה "מסתדר", מסתדר במרכאות. המוסיקה עולה ויורדת. לפעמים נאלמת. מישהו מיילל ומשתתק. מיילל ומשתתק. בפרק השני, באמצע בערך, הפסנתר משמיע צלילים שמזכירים פעמון דלת. מי מצלצל בדלת? אליהו הנביא שבא לרפא, להושיע את מי שמיילל מכאב, מבדידות? השד יודע. לא אספר איך העניין נגמר. אולי חשוב לספר שרגר, המלחין, מגיל צעיר היה אלכוהוליסט.

מישהו כתב שמקס רגר היה הלו ריד של המוסיקה הקלאסית. שהסונטה הנ"ל מזכירה את אחד משירי המופת של ריד "ליידי דאיי" מהאלבום "ברלין".

אני יכול להמשיך עד הקץ בדברים האלה. אבל אשתוק. תקשיבו: נכון שמישהו מצלצל כעת בדלת שלכם?