קול אורלוגין

אני כמעט כלום. אבל בחוצפה אני בונה מגדל על הכמעט הזה. מגדל בצורת בלוג. אל תשכחו את המשפט של ג'ון לנון: "אני צריך עוד לעבוד הרבה כדי להגיע לדרגת אפס".

השנה יחולק פרס ישראל לספרות. תתכוננו לשלשול של ספרי "שירי אהבה לבתי" / "שירי שנאה לפוליטיקאים" / "שירי נופים בחו"ל לשם הזמינו אותי" / "שירי חורף" / "שירי חשכה" וכו'. ספרים שהם זעקה "הנני מזכיר לכם, שופטי הפרס, שאני קיים ומחכה לזכות".

אני הייתי נותן את הפרס למשוררת רחל שפירא. הרבה קוראים לשיריה בבוז "רק פזמונים". לא. ה"פזמונים" שלה עמוקים, חדים, לא מתיפייפים, לא מנסים להרשים ולטפס למוספי ספרות על גב הורים שהובאו במרמה לארץ ממרוקו / עיראק / תוניס. הקשיבו ל"פזמון" "כמו צמח בר" ששפירא כתבה. לביצוע המעצים של סי היימן. ה-ק-ש-י-ב-ו לשיר, כן, שיר הקרוי "נפאל" אותו מבצעת גלי עטרי. עטרי, אגב, היא זמרת נדירה, מהמעטות שיודעות שביצוע גדול לשיר / פזמון הוא ללבוש מכנסיים צרים במיוחד, לגמרי שקופים, שמראים בלי בושה אתם יודעים את מה, וגם חולצה לגמרי שקופה דרכה רואים בבירור את הלב הכל כך רחב של הזמר / ת. ולב באמת רחב הוא של אנשים שמעדיפים יותר לתת מאשר לקבל (את פרס ישראל?). נדיר למצוא כאלה בעידן האגו הנפוח.

אגב, ההימורים בברנז'ה הספרותית נוטים לטובת ארבעה: יהודה אטלס / נורית זרחי / יואל הופמן / רות אלמוג. עומר ולדמן, משורר גדול מאוד, עוד לא בן 30 לכן אין לו סיכוי.

הפוך מהרעמים שמלווים את הפרס הנ"ל, מת המלחין יוחנן זראי. מה שמרתק אצלו זו שבירת היופי. למה המוזיקה שלו, בלחנים הכי טובים שכתב, שוברת את היופי? קחו למשל את השיר "קול אורלוגין". קראו את הטקסט שכתב דידי מנוסי: "קול אורלוגין קורא חצות / בפונדקים כבה הנר / רוח של ים יצאה לשוט ברחובות / רק אנוכי עודני ער… וספינתי ירדה אל תוך המצולות / רק אנוכי עודני ער". הפשטות, הבהירות שבתמליל מזכירות… כן, לא פחות את הבהירות, הפשטות שבטקסטים של סופר המתח אלמור לנארד שרק מעט מספריו תורגמו לעברית. הטקסט כאן נוקב, נואש: "קול אורלוגין…".

יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול "איזה לחן יפהפה". אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה"איזה יופי" נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק. והוא מתרסק בקול רם הרבה יותר, הרבה יותר, מאשר, למשל, בשיר "hurt me" של ג'וני ת'נדרס אודותיו כתבתי בבלוג הזה לא מזמן.

כעת תקשיבו לשיר אובדן נוסף, שיר גדול של זראי, "גן השיקמים".
שומעים את המגדל, מגדל היופי מתמוטט?
השירים האלה של זראי שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים, הם, מעשה מלאך או שטן, תיעוד מצמרר של מה שקורה היום בארץ הזו.

קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם, הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%a8-001

הרווח

פיות נפתחים בהפתעה. כך, ביריד ספרים ב- 3.5.2011, קרה אצל לא מעט חובבי ספרי מתח. בפעם הראשונה סופר המתח ק.ס. קונסטנטין הופיע בפומבי תחת שמו האמיתי: קרל קונסטנטין קוז'אק. עד אז ניחושים לגבי זהותו. טענו שזה שם העט של שחקן הבייסבול פיל ריזוטו. "לאף סופר מלבדו אין אוזן כזו חדה לדיאלקט של אנשי הצווארון הכחול שבמרכז ארה"ב" כתב ה"בוסטון הראלד". וה"בוסטון גלוב": "אנחנו קוראים את עלילות גיבורו מריו בלזיק ומבינים איך פועלות הערים הקטנות בארה"ב. קונסטנטין מבין את התושבים, הוא דבק בתשוקה בשמחה של הקומדיה האנושית".

הספרים שלו, מיד שנייה, מגיעים לפעמים לחנות הנהדרת לספרי יד שנייה "הלפר" ברחוב אלנבי 87 בתל אביב. הם נחטפים מיד, אז תזדרזו.

יש בהם משהו מאוד מיוחד. תחושה שהסופר, כלומר העלילה, מתעכבים, נעצרים "שלא לצורך". מזכיר כיתת חיים שצועדים ובמקום לשיר שירי לכת, מחליפים דעות על יפי הפרחים והפרפרים שמסביב. לסגנון כתיבה כזה קוראים "להוריד את הרגל מדוושת הגז. וללחוץ על דוושת העצירה". לפעמים נדמה שקונסטנטין (K.C. Constantine) מכור לסטופים האלה. זה מה שנפלא בספרים שלו. נסו אתם, בלכתכם ברחוב, לעצור מדי פעם באמצע המדרכה, להפסיק לזוז למשך דקותיים או יותר, ופשוט להביט לשמיים, לכביש, למדרכה וכו', בלי לחשוב. אני מבטיח לכם שתצאו מורווחים. זה גם מה שקורה כשתקשיבו לסימפוניות של אנטון ברוקנר, המלחין הקלאסי האוסטרי. תרגמתי שלושה שירים של משוררים אמריקאים. אני חושב שאם תקראו אותם בזהירות, תמצאו את נקודות הסטופ שבהם. וכך תרוויחו.

*** / אדריאן ריץ

רצונותיי המשתנים. שפתיך הקפואות.
הדקדוק פונה לתקוף אותי.
דברים שנכתבו תחת לחץ.
ריקנות הסימונים.

נתנו לי סם שהאט את החלמתי.

אני רוצה לומר לך, עוד זאת בטרם אעזוב:
התנסות בעשייה חוזרת הדומה למיתה.
כישלון הביקורת במיקוד הכאב.
הכתובת ברכבת האומרת:
"עצרתי את שטף הדם".

צמח אדום בבית קברות של זרי פלסטיק.

ניסיון אחרון: השפה היא מבטא הקרוי השאלה.
תמונות אלו לא עברו הגהה: שיער, קרחון, קרן אור.
כשאני חושבת על נוף אני חושבת על הזמן.
כשאני מדברת על נסיעה אני מתכוונת לתמיד.
יכולתי לומר: יש משמעות להרים אלה
אך יותר מכך לא יכולתי לומר.

לעשות דבר מה פשוט, בדרכי שלי.

_______________

מאצ'יזמו / מרטין שטיינגאסר

אתה הולך להסתפר.
בשלט כתוב: ספר-אמן.
בזהירות אתה מסביר לו
מה עליו לעשות.
הוא אומר שהבין,
מסובב את הכיסא
ומתחיל לגזור.
תלתלים נופלים
כמו שנים לחיקך.
מאחור, כפיל שלך
מחכה בראי.
הסימן ניתן: "גמור!"
יחדיו אתם קמים
מסתובבים כאקדוחנים,
אחד מול השני –
אל תוך עיני הזכוכית שלו
אתה מביט…
הוא חלש יותר ממך.

_______________

הערת שוליים משהייה בקיוטו / גארי סניידר

סיפרה שבילדותה גרה בשנחאי
אחר עברה לקוב, ובמלחמה לקיוטו;
בלובשה את חזייתה היחידה הלבנה דקה.
ליוותה אותי למדרגות וכל הנערות
ברצינות ובנימוס אמרו שמור על עצמך
אל מחוץ לבית הזונות אל אוויר הליל הקר.

001-8

הקריאה

אם הציפורים הן הוכחה שיש אלוהים, הכלובים הם הוכחה לרשעות האדם. הפרחים הם תזכורת נצחית שיש להשתדל לפרוץ את הכלובים. שיר באמת גדול הוא הרהור מעמיק בשלושה דברים אלה.
גם כתיבה על מוזיקה.
ממשיכים לחפש.

לפעמים יש יותר אינטימיות בנגיעה במטפחת של מישהו / מישהי מאשר באיבר מינה / מינו.

לפעמים בדמעה יש יותר אינטימיות מאשר בטיפת זרע.

כך אני מגדיר את נגינת הפסנתרן הקלאסי מארי פרהיה. באלבום החדש שלו הוא מנגן את הסוויטות הצרפתיות של יוהן סבסטיאן באך. נגינה שיכולה לגרום לך לחשוב על אפסות האדם מול האל. אבל זו מחשבה מסוכנת, כי אפשר להתרגל לכניעה. לריפיון. לסירוב למרוד. הנגינה של פרהיה יפהפייה. אבל הנגיעה ביופי, בכל סוג של יופי, היא טשטוש. טשטוש מפעולה חשובה הרבה יותר: ממרד במצב פוליטי / אישי. אל הנשק חברים! שנו את סביבתכם. את עצמכם. לכן, השאיפה לכתיבה יפה (מאמר יפה, סיפור יפה, שיר יפה, ציור יפה) בשורה התחתונה היא מזיקה. זיוף. בריחה.

אם אתם מרגישים שקובי כותב יפה, תדעו שזה סימן שנכשלתי. שאני מזייף. שאני בורח. כשסוף סוף תצליחו לעמוד מול האל, להתבונן בו ארוכות, תראו שהוא לא מציאה גדולה. הוא ככל האדם. גם לו, לאל, פי טבעת. גם הוא, כמוכם, מחרבן. גם הוא פוחד. הוא לא כל יכול. אל תיכנעו לו. את האפסות שלכם תשליכו בפניו.

מוזיקה רגילה היא סידור קוביות שש-בש בשורה ארוכה, מדויקת, על החזה שלכם. אם יהיה לכם מזל היא תראה / תגלה לכם אמיתות עמוקות, שמעבר לחיי היומיום. המוזיקה של המלחין הצרפתי קלוד דביסי היא שפיכת מפל קוביות קרח קטנטנות על החזה שלכם. ואם תהיה לכם סבלנות תראו איך הן נמסות. והמים יגלו לכם מציאות אלטרנטיבית. זו מוזיקה שתחושת הבדידות הנובעת ממנה גדולה מאוד. עד שאתם רוצים שמישהי תיצמד אל החזה שלכם ותפיג את הבדידות שבכם.

הביצוע ליצירות דביסי לפסנתר שאני הכי מתנועע לעומק כשאני מקשיב לו, הוא של הפסנתרן ההונגרי הגדול זולטאן קוצ'יש (בתמונה למטה). יש לו גם ביצועים נהדרים למוזיקה של בלה ברטוק. קוצ'יש מת לפני כחודש בגיל 64. קראו לו "ילד". הסתכלו ביוטיוב. אבל רק מי שלא איבד את תום הילדות כשהוא קורא פרטיטורות של מלחינים גדולים, מסוגל להבין אותן לעומק.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-001-2

הסוד

"נזירים" (Monks) שרים ומנגנים כמו שאני כותב. כלומר גרוע, אבל אחרת שיש בה שריפה. כמו…. כמו… כמו לשבת על ספסל ליד בית כנסת בבגדי ליצן, ואת מי שנכנס / יוצא מהבית הזה לשאול: "מתי לאחרונה בישלתם מרק והבאתם אותו לשכן הזקן והבודד שגר בבניין שלכם?". וגם להכניס לבית הכנסת מה שכל כך חסר בו: חיוך. השידוך הזה בין הומור צולע ומשהו עקום שלא מסתדר טוב אבל יש בו אמת עמוקה. שגיאות קתיב באל-פה. שמסיר את הסדין שמכסה את העובדה שאת הדברים שבאמת אנשים צריכים לעשות הם כמעט לא עושים.

"אלוהים זה מה שאנחנו עושים לאחרים ולעצמנו" – אמר הסופר יורם קניוק. ולעשות אפשר גם בשדה פתוח, בכביש, בבית, בחנויות וכו' ולא רק במנזרים ובבתי כנסת.

"נזירים" היו להקת רוק אמריקאית באמצע שנות השישים. לי הם מזכירים ילד בן 10 שהמציא פחיות קולה שלא מחלידות, פחיות שקופות שאפשר לראות דרכן ממה באמת עשוי המשקה הזה.

פחיות הקולה מזכירות לי פופ-ארט. אנדי וורהול שהיה קשור ל"מחתרת הקטיפה". לו ריד וחבריו הושפעו מה"נזירים".

חמישה חיילים אמריקאים ששירתו בגרמניה. התלבשו כנזירים, הסתפרו כנזירים: תספורת חיילים עם קרחת באמצע. אומר המתופף שלהם:
"?????????????"

כאן אביא אתכם לאוניברסיטה להרצאה על הקשר בין ה"נזירים" ותנועת הדאדא. וגם לקשר לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק. הנה: "מה שעולה לנו על העצבים, שבאמת מטריד אותנו ב'אחר' היא הדרך המוזרה שבה הוא מארגן את ההתענגות שלו (למשל השירים והריקודים ה'רועשים' שלו). הדבר שלנו נתפס כמשהו שאינו נגיש ומאוים על ידו".

אני יכול להמשיך בציטוטים כאלה, אבל אתנזר מהם.

"מה לרוקנרול ולמוזיקה טובה?" שאל מבקר הרוק ניק קוהן (Nik cohn) בספר המופת שלו "Ball the Wall".
פעם אמרתי לבחורה "את יודעת, עטור מצחך זהב שחור" וקיבלתי ממנה יריקה בפנים. בצדק. "אם יהיה לי זהב על המצח אסיר אותו ואת הכסף אתרום לנזקקים" – היא אמרה.

ה"נזירים" הם הרוק הצודק שמכסה את הפרצוף שלכם.

כשביקרתי בליטא, שם נולדה אימא שלי, ראיתי הרבה מאוד כנסיות. את כולן הקיפה חומה עבה וגבוהה. בשביל מה החומה? לתדהמתי, דווקא שם הרגשתי סקס במינון אדיר. האם החומות הגבוהות והעבות נועדו להסתיר משהו?

monks

הקיר

שמי קובי ואני סולם יעקב. סולם רעוע שיגרום לכם להחליק איתו לגיהינום. מי שרוצה להגיע לגן עדן שיסע לבתי הזונות בבנגקוק.
קוק.

בגבעתיים בין כיכר נח לכיכר כופר הישוב היה סניף של בנק דיסקונט. לפני שנים נהגנו חברים שלי ואני לטפס בלילות בלי סולם על הקירות החיצוניים שלו, ולרשום בצבע שחור מה אנחנו חושבים על הבנקאות הישראלית. באותיות גדולות, גסות, יפות להפליא כמו חזירי ים. עד שחבר אחד (קובי) נפל ושבר את הראש.

היה לנו קוק והיו לנו ביצים.
והיו לנו עיניים כך שיכולנו לקרוא הרבה עיתוני רוק אנגליים: "סאונדס", "מלודי מייקר", "NME", "זיגזאג".

ב"מלודי מייקר" גילינו את העיתונאי לינדן ברבר (Lynden barber). מאוחר יותר ברבר (בתצלום למטה) עוזב את העיתון, עובר לגור באוסטרליה שם הוא עוד גר, ומתחיל לכתוב ב"NME". היום הוא כותב בעיקר על קולנוע. חפשו אותו בגוגל.

לינדן ברבר הוא סידור פרחים יפני בעציצים / לבבות שבורים.

ציור עדין בצבעי מים. כשהמים מעורבבים בזרע. כשהזרע בא מאוננות. כשאוננות באה מבדידות. ילד שנותן לחבר שלו את אקדח הפלסטיק שלו ובתמורה מקבל את היכולת לשמוע זמיר מקונן.

ברגעים היותר עמוקים בכתבות שלו ברבר הוא ילד שממשיך למצוץ אצבע גם אחרי שמישהו / מישהם עקרו את כל ציפורני אצבעותיו.

הפוסט הזה הוא קינה על דעיכת עיתונות רוק. חלפו הימים שזגזגנו בין עיתונאי הרוק הנפלאים סיימון פרס, ג'ון וויילד, לינדן ברבר, מט סמית' (מלודי מייקר), אמריק ריי, דון ווטסון, רצ'רד קוק (NME), גארי בושל, מיסטר ספנסר, סנדי רוברטסון (סאונדס).

אין יותר כותבים שמטפסים על קירות גבוהים. שלא פוחדים ליפול ולשבור את הראש. שלהם ושל הקוראים שלהם. הפלסטיק ניצח.

buddy

המחדד

ללכלך אני יודע. משום שניקיון מרתיע אותי. גדלתי בבית פולני. אפשר היה לאכול אפילו בתוך אמבטיה. שמירה מטורפת על ניקיון. כבר מגיל צעיר מאוד עשיתי דווקא. התלכלכתי בכוונה. מרחתי בוץ (ועוד דברים חומים) על קירות, סדינים, שטיחים. ידעתי לקרוא לפני גיל 5. בגיל 5 הכניסו אותי לכיתה א': "הילד כל כך מוכשר, שחבל לחכות לגיל שש". נהגתי לשרוט את השולחן לידו השיבו אותי. מכיתה א' עד כיתה ד' בבית ספר "דובנוב" בתל אביב ישבתי קבוע ליד שולחן עם לאה בגין, ביתו של מנחם בגין. גנבתי ממנה מחדד פלסטיק בצורת מגהץ עליו כתוב "מייד אין ג'רמני" – "תוצרת גרמניה". אבא שלה הטיף באותן שנים נגד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. מאיפה הגיע המחדד? לאה הייתה ילדה פראית. ארבע שנים נשענה עלי כבד. התביישתי לומר לה שתזוז. עד היום לא השתחררתי מהביישנות בקשר לבחורות. ביום הולדתי החמישי הורי הקמצניים הביאו לי מתנה צעצוע: כיסא זעיר מפלסטיק ובו יושב אדם. בכיתי מעלבון. הם רצו לחנות תל אביבית "טננבוים" (קיימת עד היום) ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב והחליפו את הצעצוע ל"חתול במגפיים". הספר הראשון שקיבלתי מתנה. מאז ועד מותם לא קיבלתי מהם מתנות.

אולי לא הגיע לי?

דוד שלי קראו לו "דויד" הביא לי מתנה כלבלב. הכנסתי את הכלבלב לקופסת קרטון גדולה והתיישבתי עליה. הורי המבוהלים הצילו את הכלבלב והחזירו אותו לדוד. עוד עדות לתאוות ההרס, האנטי בניה, הלכלוך שבי?

אולי משם התפתחה המשיכה שלי לרוק שהוא יותר הרס מאשר בניה, התפתחות לקצוות הרעים, המלוכלכים.

הפעם הראשונה שרצחתי מישהו הייתה כשהייתי בן…

אני מספר את כל זה ל"דויטש נפאל" ( ("Deutsch Nepal" ממוזיקאי הנויז השבדים הקשוחים שכה אהובים עלי. הוא הופיע רק פעם אחת בארץ ב"לבונטין 7". ראו בתצלום למטה. הגבר המזוקן. הוא אוהב שאני מהבודדים שכשמדברים איתו לא מנסים לקשור אותו לימין האולטרה קיצוני, הפשיסטי שפורח באירופה. הוא כן משתייך לאנשים מאוד מוכשרים שאוהבים לשרוט את סביבתם (ואת כל הנגינה שלהם), שדברים שקשורים להיסטוריה הגרמנית מרתקים אותם, שלא אוהבים לגהץ את המקומטות שבחיים, שבגיל צעיר מאוד סבלו מילדים ומנערים שנשענו עליהם / ניצלו אותם. מוזיקאים שההופעות האלימות שלהם הם כיסוי לביישנות הקיצונית שלהם. שנראים כמו תנין מרובה שיניים ובעצם הם חתולים במגפי משי.
כל כך קשה לחיות וליצור בצורה כזו.

ל"דויטש נפאל" הרבה דיסקים. לפעמים הם מגיעים ל"אוזן השלישית". אל תחמיצו אותם.
אם אתם מחפשים במוסיקה צחוקים, שלווה, שביעות רצון – אין לכם מה לעשות בהם. אבל אם אתם מחפשים יללה, רוצחים שכשאף אחד לא רואה פושטים את תחתוני המשי שלהם ותוחבים אותם לפיהם כדי להשתיק את הבדידות הצורחת שלהם – תקשיבו לדיסקים האלה.

בשנת 1920 מפרסמים אנדרה ברטון ופיליפ סופו שיר / לא שיר / כן שיר ובו השורה המדהימה: "עובדי הביוב של גן העדן מכירים היטב את העכברושים הלבנים אשר רצים תחת כס האלוהים". במוסיקה של "דויטש נפאל" העכברושים לגמרי לא לבנים. והם ענקיים. אולי אפילו יותר מאלוהים.

"דויטש נפאל" לקח את שמו משיר של להקת הקראוט הגרמנית "אמונדול 2". הנה התמליל שלו. בואו ננסה לפענח אותו. בייחוד למי הכוונה במילה "גנרל". אולי כך נאהב את העירום שלנו:

ליד העריסה שלי עמד גנרל
אומר: "איזה ילד יפה
יהפוך לגבר שבעתיד אותו אוהב
אולי יהיה מושל בממלכה גרמנית בנפאל".

נולדתי
בשדה קרב
נלחם בגבורה
הנה הניצחון בא.

אבל אבל אבל
אולי הוא טעה
גנרל גנרל גנרל.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-1-001-3

הפנס

אין לפחד מהמוות. הרבה טועים בי. חושבים שהטקסטים שלי אפלים. דיכאוניים. לא. להפך. הם (מנסים) אומרים שההרפתקה הגדולה שצפויה לנו מתרחשת אחרי מותנו. ישששש משהו, מישהו, איזה דבר, איזה איזור, איזו הוויה שנמצאת מעל אלוהים.

לכן, הטקסטים שלי הם יותר מליטוף מנחם. יותר מהרגעה. הם עידוד. שימחה. כיף. חיוך.
הביצוע של הכנר שלמה מינץ לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של המלחין הפיני יאן סיבליוס מדבר בדיוק על דברים אלה.

תקשיבו. עלו לגוגל ומיצאו פרטים על סיבליוס והמוסיקה שלו.
לסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה שורה נפלאה: "הטבע הוא ההבדל בין הנפש לאלוהים". אני חושב שהמוסיקה של סיבליוס היא ויכוח מעמיק של אדם עם המשפט הזה. הוא נכון או לא?

כעת עשו מאמץ והקשיבו לפרק השני בקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ותזמורת של צ'ייקובסקי בביצוע הישן נושן של אמיל גיללס והפילהרמונית של ניו יורק בניצוח זובין מהטה. גיללס, בגאונות שלו, "מספר" בנגינה שהיופי שבעולם, השמחה שבעולם, הניקיון שבעולם, בעצם מכסים על משהו עמוק, אמיתי יותר: על הכיעור, המחלות, האלימות, הסירחון, האכזריות שבעולם. על המהות שבדבר הקרוי עולם. אני חושב שהמשפט הזה נכון.

הגענו כעת לשלב השלישי. הקשיבו לשיר "Hurt Me", אחד השירים היפים ביותר שחוברו אי פעם, של הגיטריסט, זמר וכותב ג'וני ת'נדרס (Johnny Thunders), אקס ה"ניו יורק דולס". ראו תצלום שלו למטה. השנה מלאו / התרוקנו 25 שנים למותו. הוא לא הגיע ליום הולדתו הארבעים.

אני מדלג על סיפורי הסמים וההרס העצמי שלו, ונוגע במשהו קשה. כדי לתאר את נגינתו אני נעזר בציטוט מספר של Randy Wanye White, סופר מתח אמריקאי אדיר, חתן פרס ג'ון די. מקדונלד, שאינו מוכר כלל בארץ. כבר הבנתם שהבלוג שלי גם נועד להכיר לכם סופרי מתח שעדיין לא תורגמו לעברית: "הפנס שלו האיר אותי וגם את חנה. הוא שאל: 'את מזדיינת עם האיש הזה?'. 'תוריד את הפנס מהעיניים שלנו' אמרתי, מגשש אחרי הטי-שירט, התחתונים והמכנסיים שלי. היה לי הרושם שזו הפעם הראשונה שהוא ראה את חנה עירומה.. הוא הוריד את הפנס. 'את מבינה, חנה, מה את עושה לי?' הייתה לי הרגשה שמאוד כואב לו ושהוא מאוד מאוד מופתע… והוא ממשיך: 'זאת לא בדיחה חנה, את יודעת מה קרה לחבר ארוך השיער שלך? לפני כמה שעות מצאו אותו בצד הכביש, אנשים היכו אותו כל כך חזק, שהוא על סף מוות'. הוא השליך את הטי-שירט על פניה. 'לקחו אותו לבית חולים, אם זה מעניין אותך' ".

הקטע הזה מכיל בתוכו אמיתות שיותר גדולות מהמילים. הרי כל אמנות גדולה היא טי-שירט שמושלכת על פרצופנו. מדגישה את העירום שלנו. הקטע הקצר הזה מדבר על אהבה, מין, קנאה, הסרת בגדים, כיסוי.
אני חושב שהתרגום הנ"ל של טקסט של רנדי וויין ווייט הוא תרגום שלו ל- "Hurt Me" של ת'נדרס בלי לשמוע אותו. אז איך השיר הזה הגיע אליו? כנראה שהתשובה באמת נישאת ברוח.

אולי הדברים האלה ישמשו כמצבה לזכרו של צ'רלי מגירה שמת אתמול בגרמניה.

001-7