חג אורים

"ספר הוא שדה תעופה / לעולם האחר: מה שיכול היה להיות". – ישראל בר כוכב.

כשהייתי מאוד צעיר, בפעם הראשונה שנכנסתי לבית זונות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, הייתי מאוד ביישן. "כן מותק" אמרה לי אחת העובדות. "מה אתה מחפש?". "את החנות של 'סטימצקי' עניתי במבוכה וברחתי. נשארתי מאז ביישן. אולי לכן אני לבד ומרבה לבקר בחנויות 'סטימצקי'. את זה אני מספר לכם כדי שתבינו למה בבלוג שלי המילים "ביחד עם מוזיקה" נדירות. המילים "לבד עם מוזיקה" קופצות כמעט מכל משפט. כן. געגוע. הנה…

צלם הרוק האנגלי בלידן בוצ'ר, שהרבה במיוחד לצלם את ניק קייב, אמר: "צילום טוב של זמר / זמרת הוא כזה שבו אני יכול לראות כמה שנים נותרו לזמר לחיות. צילום ממש טוב הוא כזה שבו אני יכול לראות כמה שנים נותרו לי למתבונן בתצלום לחיות". כעת במוזיאון אשדוד תערוכה של הצייר / צלם / כותב מיכאל רורברגר. הוכחה ניצחת איזה אמן גדול הוא. עם דימיון גבוה יותר מהשמיים ועומק שמאיים על שלוות נפש.

עד השמיים. אני מגדיר את עצמי כפועל זר פולני שברח מהמעסיק שלו, גר בתחנה המרכזית בתל אביב, מתפרנס מייצור נרות נשמה בצורת אצבע משולשת. מי שקונה אותם הם מלאכים שמרדו באלוהים, וכל לילה מדליקים את הנרות בשמיים. בני אדם שמביטים בלילות בשמיים חושבים שאלה כוכבים. אבל לא. זה הנרות (טקסטים?) של קובי.

זה בקשר לשמיים. כעת אגע בצילום. אתמקד בתצלום של רורברגר שלא מופיע בתערוכה. זה תצלום של מבקר רוק אנגלי נהדר – ג'ון סבאג'. ראו פה בסוף הפוסט. חיבר את הספר "אנגליה חולמת", אחד מקלאסיקות ספרי הרוק על הפאנק ועל הסביבה שהאיר והעיר. ספרו האחרון מלפני שנתיים נקרא:"The Searing Light, The sun and everything else" על "ג'וי דיויז'ן". בעצם כאן סבאג' הוא ארכיאולוג שמגלה עתיקות אבל גם בונה חשיבה נבואית. הוא גם מציג אצבע משולשת. הספר מורכב כולו מציטוטים של אנשי הלהקה ומקורבים (פול מורלי). נבחר על ידי כמה עיתונים לספר הרוק הטוב ביותר שהופיע באותה שנה. אל תחמיצו.

כשאני מתבונן / חוקר את התצלום גם רורברגר קלט את זה, אפשר לראות את ההלוויה. המעבר לצורת הוויה אחרת של סבאג'. אני גם רואה את סופי. את המנורה / נר הזיכרון שיבער לזכרי. את הספרים שלי שהשד יודע מי יעיף אותם מהמדפים. רון מיברג כתב: "כששואלים אותי במה אני עובד? אני עונה: 'אני קורא'". אני לא קורא ספרים אני קורא בקול די רם, די ברור, לאנשים. אלה הטקסטים שלי. מחשבות שהופכות לגוויות. תתפלאו, אבל יש קוראים שעוקרים מהם שיני זהב.

כיפה על הראש

הזרקה או הסנפה היא תנועה פנימה.

כמעט תמיד נעשית לבד.

עלם חן מכוער בתצלום בסוף הפוסט.

זה קובי. בימים שלא ישובו.

כשהתגאה בכנפי הצניחה שעל חזהו.

ראו את לפיד השחרור שהוא אוחז בידו. התצלום מתערוכה נוקבת של הצייר / צלם / עיתונאי מיכאל רורברגר במוזיאון אשדוד. בהרבה תצלומים בתערוכה מופיעה רק דמות אחת. ג'ין אוקטובר סולן להקת הפאנק האנגלית "צ'לסי", ג'וני רוטן, איאן דיורי, סמי בירנבך, שרון גל… וקובי. על כך אני רוצה להתעכב. על היחיד. על הלבד.

אחד מספרי ההגות החשובים והמקסימים שהופיעו פה הוא "תנועת המוסר הליטאית" של בנימין בראון. הוצאת "אוניברסיטה משודרת" 2014. אחד הפרקים מוקדש לרב ירוחם ליבוביץ' ממיר. נולד בבלרוס ב1873. מת ב1936. בראון כותב: "הוא ההוגה החרדי ליטאי שהכי קרוב לאקזיסטנציאליזם דתי. קצת מוזר שעוד לא גילו אותו שוחרי הרוחניות היהודית". בראון נוגע חזק בבפנוכו של הרב הזה: "הוא בא לדבר בשבח הבדידות… לכן נאמר על יעקב אבינו בספר בראשית: 'ויוותר יעקב לבדו', הוא השיג את היכולת להיות בודד. עם עצמו. בכך נעשה דומה לאלוהים… הוא מדגיש את הצורך להיות לבד… כאן סוטה רבי ירוחם סטייה חדה ממשנת רבו הסבא מקלם, שתקף את מגמת ההתבודדות והפרישות 'שקבע חד משמעית שחובת אדם לממש עצמו כחי בחברת בני אדם'". אלה דברים עמוקים מאוד, ורצוי שתקראו את הספר הזה.

הפסנתרן הקנדי גלן גולד נהג לעיתים קרובות לנהוג הרחק לצפון, למסעדה קטנה, שם לא הכיר אותו איש, ולאכול סטייק.

מיכאל רורברגר ואני ראיינו פעם את הרוקיסט האנגלי איאן דיורי. איאן סיפר לנו שפעם הוא ולהקתו, "הסתומים", היו החימום של לו ריד. "ריד היה איש מאוד בודד. גם כשהקיפו אותו הרבה אנשים".

באחת החזרות על הסימפוניה השמינית של שוברט הורה המנצח הקלאסי הגדול סרג'יו ציליבידקה לנגנים: "תארו לכם שאתם גרים לבד בבית בו הרבה חדרים והולכים מחדר לחדר, מתחככים בקירות ומדמים שאתם מתחככים בבני אדם". אולי לכן זו הסימפוניה הבלתי גמורה. כעת תקשיבו לה ותבינו. אז זה בקשר לתערוכה. ובקשר ללבד. כנראה שהתערוכה הזאת היא מהות "הקרמטוריום": אש בזרוע. אש בוורידים. אש בראש. אש בלב.