תביא לי סיגריה לא כי אתה גבר ואני אישה, אלא כי בתמורה תוכל להניח אצבע על הג'ינס שלי, על החריץ של הקוס.
כל העולם הוא זנות : אני צריכה אלף, אתה צריך בית, אתה מתחיל איתי.
בת 13 ידעתי לא אשמור עצמי בשביל בעל וסקס זה מסקרן ועד שלא אבדוק את זה מקרוב לא אדע אם ועד כמה זה טוב לי.
לשיר ברחוב זה לא סיפור כל כך גדול. אני אוהב לכתוב שיר. לשיר ולנגן אותו. יותר משאני אוהבת איש.
אני לא עושה את זה בשביל תהילה אלא בשביל אושר וכסף. כסף כדי לשלם בשביל בית, אושר כי אני יודעת שריקבון / מחלה / מוות / זקנה מחכים לי (כמו לכם) בסוף. אני לא נלחמת בשטן אלא באלוהים, הוא ברא אותנו עם מינון כל כך גבוה של עליבות. פצעים בגוף, ריח רע, שתן וצואה. הרי כולנו פוגשים יום יום הרבה יותר שתן וצואה מאשר שירים נפלאים של ניל יאנג.
אני כותבת ושרה כדי להוציא לאל את העיניים: ראה, אני יכולה לעשות מה שאתה לא מסוגל. אותך אי אפשר לראות, אותי כן. אותך אי אפשר לשמוע, אותי כן. אתה לא יכול לגעת, אני כן. בך לא יכולים לגעת, בי כן. לך לא יכולים לעשות מה שאתה לא רוצה, לי כן. אתה רוצה שיאמינו בך, לי זה לא אכפת. אתה יודע מה שיהיה איתך מחר, אני לא. וזה אושר להיות מופתע. אתה לא יכול להרוג את עצמך, אני כן. אף אחד לא יכול לדעת אם אתה חתיך או מכוער, אני יודעת אם אני חתיכה או מכוערת. לך אין במי למרוד, לי יש. אתה לא יכול לכתוב שורה יפהפייה כמו "סמל האוננות הוא פעמון קטיפה ענק עם ענבל מזהב והצליל שלו הוא אההה" – אני כן.
אתה יכול לרפא, אתה יכול להרוג, אתה יכול להרוס את הכישרון שלי לעשות שירים, אתה יכול להכריז עלי מלחמה אבל אתה לא יכול לנצח בה.
הייאוש שלי הוא ניצחון שלך. המחלות שלי הן הניצחון שלך, השירים הגרועים שלי הם הניצחון שלך, הכיעור שלי הוא הניצחון שלך. הבדידות שלי הוא הניצחון שלך. הביקורות הקטלניות שאני מקבלת הן הניצחון שלך. הביקורת העצמית היותר מדי קטלנית שלי היא הניצחון שלך. כשאני מפנה גב לילדה מסוממת ברחוב זה הניצחון שלך. כשאני לא מבקרת את הורי הזקנים זה הניצחון שלך.
אני לא פוחדת מהגיהנום זה הניצחון שלי. אני לא רוצה גן עדן זה הניצחון שלי. אני לא מתפללת יותר, זה הניצחון שלי. לא אכפת לי אם מכונית תדרוס אותי, זה הניצחון שלי. אני אקנה מחר את ספרו החדש של ג'יימס אלרוי – זה הניצחון שלי. אני אשקול אלף פעמים אם לתת לבוב דילן להפיק את האלבום הבא שלי ואם ארצה לומר לו "לא", זה הניצחון שלי. אני יודעת שלפעמים אני שונאת את עצמי ולפעמים אני אוהבת את עצמי ואני מדברת על זה – זה הניצחון שלי. ושאף אחד, אולי אפילו אתה לא יודע אם אתה שונא או אוהב את עצמך. לאנשים שקוראים ברך לפני אני אומרת: "אתם טועים אל תכרעו ברך לפני אף אחד". זה הניצחון שלי. אתה לא מסוגל להגיד את זה.
אמנות רגילה רק גומרת לי על הפנים.
אמנות גדולה גורמת לי לבלוע- זה הניצחון שלי.
לך הרי אין פה ופנים ואתה לא יכול לבלוע כלום – זה הניצחון שלי.
אתמול כתבתי שיר שמתחיל בשורות "לפעמים מרוב קור ויאוש התנינים שגרים בשמיים מקשקשים בזנב ושוברים כמה כוכבים. בני אדם שרואים את השברים הנושרים קוראים להם "שלג". אני עשיתי שתנינים כן יגורו בשמיים ושהם ישברו כוכבים. אני עשיתי שאנשים שיקראו את השורות האלה יחשבו משהו אחר על השלג. זה הניצחון שלי.
הלילה אשכב עם מישהו כשאצעק לא אחשוב עליך. כשהגבר יכה אותי, לא אחשוב עליך.
גע בי. תן לי לגעת בך. תגיד לי שיש טעם בכל הסיפור הזה. תראה לי את קצה הנעל שלך, הרי את הפיפי של הגבר הכי יפה בארצות הברית כבר ראיתי. עשה שהכר במיטה שלי יקרע, ותבצבץ מתוכו נוצה ענקית של מלאך, לבנה כמו הריר שזורם מפי. כאן, מול הכיור, בבית החולים הזה, כשהאחיות הצעירות והיפות במדיהן הלבנים אוספות אותי בזרועותיהן ככוכבים שאוספים שורות של קוקאין.
–
crematoriumm.wordpress.com 